Yomá 25b — o Talmud em português

תא שמע

: תניא:

רבי יהודה אומר

: בפייס השלישי שהיו עושין בכל יום לעבודת הקטורת,

לא היה פייס

נפרד

למחתה

.

שהרי שני כהנים עסקו בעבודת הקטורת, אחד היה מוליך את הקטורת להיכל ומקטירו, ואחד היה חותה [גורף] גחלים מעל מזבח החיצון במחתה, ומכניסם להיכל, ונותנם על מזבח הפנימי כדי שהכהן השני יקטיר עליהן את הקטורת.

אלא

היו עושין רק פייס אחד מי יזכה בהקטרת הקטורת, וה

כהן שזכה בקטורת אומר לזה

שבימינו:

זכה עמי במחתה!

הרי, שבפייס השלישי לא היו עושין פייס נפרד לכל עבודה ועבודה שבאותו פייס. והוא הדין בפייס השני דמשנתנו, היו עושין רק פייס אחד בלבד.

ודחינן:

שאני מחתה וקטורת

-

דחדא עבודה היא

. הלכך פייס אחד להן. אבל שלש עשרה עבודות המנויות במשנתינו, שכל אחת מהן היא עבודה נפרדת, אפשר שמפייסין על כל עבודה ועבודה.

איכא דאמרי

: נדייק מדברי רבי יהודה להיפך:

דוקא מחתה וקטורת, דחדא עבודה היא

, לכן מפייסין עליהן רק פעם אחת.

אבל שאר עבודות

-

בעי פייס

נפרד לכל עבודה ועבודה.

ודחינן: לעולם גם בשאר עבודות די בפייס אחד לכולן. והא דנקט רבי יהודה דוקא מחתה, משום ד

מחתה איצטריכא ליה

לאשמעינן.

דסלקא דעתך אמינא: הואיל ו

עבודת הקטורת

לא שכיחא

, לפי שאין מקטירין אלא פעמיים בכל יום, וגם אין מביאין קטורת כקרבן נדבה,

ומעתרא

, הקטורת מעשירה את העוסקים בה.

הלכך

נתקין לה

למחתה

פייס בפני עצמה

.

קמשמע לן

שאעפ"י כן, די לה בפייס אחד.

תא שמע

מהא

דתני רבי חייא: לא לכל עבודה ועבודה מפייסין

.

אלא, כהן שזכה ב

שחיטת ה

תמיד

-

שנים עשר אחיו הכהנים נמשכין עמו

לזכות בשאר עבודות, לפי סדר עמידתם לימינו.

ומסקינן:

שמע מינה

.

שנינו במשנה:

פייס השני

מי שוחט מי זורק.

איבעיא להו: מי מקבל

את הדם מצואר הכבש לאחר שחיטה? שהרי כיון שהתנא של המשנה לא מנה את הקבלה כעבודה שזכה בה כהן, בנפרד, שמע מינה שאחד מהכהנים שזכה בעבודה הסמוכה לה, דהיינו או שחיטה או זריקה - זכה גם בה.

ויש להסתפק: מי הוא אותו כהן?

האם הכהן ה

שוחט

הוא ה

מקבל

את הדם.

משום

דאי אמרת

שהכהן ה

זורק יקבל

יש לחשוש ש

אגב חביבותיה

, מתוך שחביבה על הכהן עבודת הזריקה יותר מאשר עבודת הקבלה [משום שהיא עבודת מזבח] ימהר להוליך את הדם לזריקה, ו

לא מקבל ליה לכוליה דם

. לא ימתין עד שכל הדם יתקבל לתוך הכלי. והדין הוא שצריך לקבל את כל דם הבהמה.

או דילמא

, הכהן ה

זורק

הוא ה

מקבל

את הדם.

משום

דאי אמרת

שה

שוחט מקבל, זימנין דשחיט זר

לפעמים השוחט הוא זר, שהרי השחיטה כשירה גם בזר, והוא אינו יכול לקבל את הדם שהרי הקבלה פסולה בזר. ולכן בהכרח שהזורק הוא יקבל.

תא שמע

: תניא:

בן קטין

, שמו של אחד מהכהנים הגדולים -

עשה שנים עשר דד

ברזים

לכיור, כדי שיהיו שנים עשר אחיו הכהנים העסוקין בתמיד מקדשין ידיהן ורגליהן בבת אחת

, טרם יתחילו בעבודה.

והיינו שנים עשר הכהנים המנויים במשנתינו, מלבד השוחט, שאינו צריך לקדש ידיו ורגליו. כי מאחר שהשחיטה כשירה בזר הרי גם כשכהן שוחט הוא פטור מקידוש ידים ורגלים.

ואי סלקא דעתך

שה

שוחט מקבל

, נמצא שאף השוחט צריך לקדש ידיו ורגליו בגלל הקבלה, ואם כן -

תליסר

שלש עשרה

הוי!?

אלא, לאו, שמע מינה

, שה

זורק

הוא ה

מקבל

, ואין כאן אלא שנים עשר. שהרי הזורק כבר נמנה בין שנים עשר הכהנים שעוסקין בתמיד.

ומסקינן:

שמע מינה!

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אף אנן נמי תנינא

כן במשנה במסכת תמיד:

שחט השוחט, וקבל המקבל, ובא לו

למזבח

לזרוק

.

ומשמע שהמקבל הוא הזורק.

ומסקינן:

שמע מינה!

שנינו במשנה:

אמר בן עזאי לפני רבי עקיבא

משום רבי יהושע: דרך הלוכו היה קרב:

דהיינו לפי קירבתו של האבר אל הראש, כך היה קרב קודם. שהרי הבהמה הולכת לצד ראשה.

תנו רבנן: כיצד דרך הלוכו?

הראש והרגל

האחורית הימנית קרבים ראשונה [וזה לדברי הכל, הראש נלמד מקרא שהוא קרב ראשונה . והרגל קרבה עמו מהטעם שיבואר להלן].

ולאחריהם

החזה והגרה.

ושתי ידים

אחריהם.

ושתי דפנות

אחריהם.

העוקץ והרגל

האחורית השמאלית אחריהם.

רבי יוסי אומר: דרך הפשטו היה קרב

. לפי סדר הפשטת עורו, דהיינו, מצד הרגלים לצד הראש.

כיצד דרך הפשטו?

הראש והרגל. העוקץ והרגל. ושתי דפנות. ושתי הידים. החזה והגרה.

רבי עקיבא אומר: דרך ניתוחו היה קרב

. כסדר שמנתחים אותו, אבר אבר לאחר הפשטו.

כיצד דרך ניתוחו?

הראש והרגל. ושתי הידים. החזה והגרה. ושתי דפנות. והעוקץ והרגל.

רבי יוסי הגלילי אומר: דרך עילויו היה קרב

.

ככל שהאבר מעולה ומובחר יותר הוא קרב קודם.

כיצד דרך עילויו?

הראש והרגל. החזה והגרה. ושתי הדפנות. והעוקץ והרגל. ושתי הידים.

ומקשינן לרבי יוסי הגלילי:

והכתיב "כל נתח טוב ירך, וכתף"

. הרי שהירך מעולה מהכתף, ואילו רבי יוסי הגלילי מקדים את שתי הדפנות, שבהן הכתפים, לרגל, שבה הירך.

ומתרצינן:

ההיא

-

בכחושה

. הפסוק מדבר בבהמה כחושה שבה הירך טובה מהכתף.

אבל בקרבן תמיד, שהיו מהדרים להביא בהמה שמנה, הכתף מעולה מהירך. לפי שיש בכתף הרבה שומן.

אמר רבא: בין תנא דידן

, תנא קמא דמתניתין, שסדרו שונה מכל התנאים דלעיל,

ובין רבי יוסי

הגלילי - שניהם מודים ד

בתר עילויא דבשרא אזלינן

הולכים אחר הבשר המעולה, שככל שהבשר מעולה יותר הוא קרב קודם.

ולא נחלקו אלא במהות העילוי.

מר

תנא דידן

אזיל בתר איברא דבישרא

אחר גודל האיברים.

ומר

רבי יוסי הגלילי

אזיל בתר שמנא דבישרא

אחר הבשר השמן יותר.

והוינן בה:

מאי טעמא

מודו כל התנאים ד

סלקא רגל בהדי רישא

, שרגל ימין קריבה ביחד עם הראש?

ומשנינן:

משום דרישא

, הראש,

נפישי ביה

יש בו הרבה

עצמות

. הלכך

קרבא רגל

בהדיה

.

תו הוינן בה:

דכולי עלמא, מיהת

, על כל פנים,

ראש קרב ברישא. ומנא לן

דבר זה?

ומשנינן:

דתניא: מנין לראש ופדר

החלב

שקודמין לכל האברים?

תלמוד לומר

"ונתח אותו לנתחיו,

ואת ראשו ואת פדרו

.

וערך

הכהן אתם על העצים אשר על האש אשר על המזבח".

ומשמע שהראש והפדר יהיו ראשונים לעריכה.

ומבארת הגמרא עוד:

ואידך "פדר" אחרינא

שכתוב בפסוק אחר "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר על העצים אשר על האש אשר על המזבח".