Yomá 24b — o Talmud em português

ומתרצינן:

אמר קרא

"ולמבית לפרכת, ועבדתם

עבודת מתנה". הרי התיבות "ולמבית לפרוכת" מהוות הפסק בין הכלל לפרט.

לומר לך:

אל במבית לפרוכת הוא דעבודת מתנה, ולא עבודת סילוק

.

רק בעבודות הנעשות מבית לפרוכת, דהיינו בקדש הקדשים, ישנו הכלל הזה שרק על עבודת מתנה חייב הזר - כגון הזאות של בין הבדים ביום הכפורים ונתינת קטורת על האש שהן נעשות מבית לפרוכת - ולא על עבודת סילוק כגון הוצאת כף ומחתה של הקטורת ביום הכפורים.

הא בחוץ, אפילו עבודת סילוק

חייב עליה, כגון תרומת הדשן.

ומקשינן:

אי הכי, "ועבדתם"

, דדרשינן מיניה שרק על עבודה תמה חייב הזר,

נמי

נדרוש כן:

"אל מבית לפרוכת"

-

הוא דעבודה תמה

דוקא, כגון נתינת הקטורת על האש שהיא גמר אותה עבודה,

ולא עבודה שיש אחריה עבודה

, כגון הכנסת כף ומחתה לקודש הקדשים, שאינה גמר עבודה, כי לאחריה הוא מחזיר את הקטורת מהכף לתוך חפניו ומקטירה על גבי הגחלים שבמחתה.

הא בחוץ

חייב הזר

אפילו

על

עבודה שיש אחריה עבודה.

והרי בדין זה לא מצינו שנחלק לוי על רב?

ומתרצינן:

הדר ערביה קרא

, על ידי הוי"ו של "ועבדתם" שהוא מוסיף לענין ראשון, לאמור שהוא עולה גם על "לכל דבר המזבח". מה שאין כן "עבודת מתנה", שאין בה וי"ו, אינה עולה אלא רק על "ולמבית לפרוכת".

בעי רבא: עבודת סילוק

ש

בהיכל

, כגון דישון מזבח הפנימי והמנורה שנעשות בהיכל מחוץ לפרוכת [ב"קודש"], והן עבודות תמות -

מהו

ללוי?

האם לפנים מדמינן לה

, לעבודת סילוק שבקודש הקדשים שפוטר עליה לוי.

או לחוץ מדמינן לה

, לעבודת סילוק שבחוץ, שמחייב עליה לוי?

הדר פשטא

: מדלא כתיב

"מבית

לפרוכת" אלא כתיב

"ולמבית

לפרוכת", אנו למדין לרבות את ההיכל, שדינו כקודש הקדשים, שלוי מודה בו שהזר פטור על עבודת סילוק.

והוינן בה: מאחר ששמענו מדברי רבא שנסתפק בעבודת סילוק שבהיכל, משמע שעל עבודת מתנה ודאי חייב הזר בהיכל.

אלא מעתה, זר שסידר את

הלחם הפנים על

השולחן

בהיכל -

ליחייב!

ואמאי לא מנה רב לעיל רק ארבע עבודות ותו לא.

ומתרצינן:

איכא סידור בזיכין

שנותנין שני בזיכים [כפות] של לבונה על השלחן אחר נתינת הלחם. ולכן סידור הלחם על השלחן בלבד אינה עבודה תמה , ואין הזר חייב עליה מיתה.

ואכתי מקשינן:

סידר

הזר את

הבזיכין

-

ליחייב?

שהרי בכך גמר את עבודת סידור השלחן.

ומתרצינן: עדיין

איכא

עוד עבודה אחריה, של

סילוק

הבזיכין בשבת הבאה,

והקטרה

של הלבונה שבבזיכים על המזבח החיצון.

והוינן בה:

זר שסידר את המנורה

, שבכל בקר היו מוציאין את הנרות [כמין בזיכין שנותנין בהן השמן והפתילות] מהמנורה, ומנקין אותו מהאפר, וחוזרין וקובעין אותן במנורה . והרי זו עבודה תמה? ומתרצינן:

איכא

אחריה

נתינת פתילה

בתוך הנרות.

ואכתי מקשינן: זר ש

נתן

את ה

פתילה ליחייב?

ומתרצינן:

איכא נתינת שמן

בנרות.

ואכתי מקשינן:

נתן שמן ליחייב?

ומתרצינן:

איכא הדלקה

.

ואכתי מקשינן:

הדליק

את המנורה

ליחייב?

ומתרצינן:

הדלקה לאו עבודה היא!

ואין לחייב עליה את הזר במיתה.

ומקשינן:

ו

כי

לא

עבודה היא?

והתניא

: כתיב

"ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש"

-

לימד על הצתת אליתא

, הבערת אש על המזבח על ידי קיסמי עץ דקים בשעה שאחת מן המערכות עומדת להיכבות,

שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת

כשהוא לבוש בגדי כהונה.

דהיינו, אם הוא כהן הדיוט בארבעה בגדים ואם הוא כהן גדול בשמונה בגדים. שבכל מקום שנאמר "הכהן", שמשמע כשהוא בכיהונו, הוי בבגדי כהונה.

הרי, שהצתת אליתא הוי עבודה. ואם כן הדלקת המנורה נמי עבודה היא?

ומתרצינן: אמנם

הצתת אליתא עבודה היא

, אבל

הדלקה לא עבודה היא.

והוינן בה:

אלא מעתה, זר שסידר את המערכה

של עצים על המזבח

ליחייב?

ומתרצינן:

איכא

אחריה

סידור שני גזירי עצים

על גבי המערכה. ולכן סידור המערכה אינה עבודה תמה.

ואכתי מקשינן:

סידר שני גזירין ליחייב?

ומתרצינן:

איכא

אחריה

סידור אברים

של קרבן התמיד על המערכה, שגם זה הוא מעבודת הסידור. [והיא אכן נזכרת בדברי רב שמנה "הקטרה" בין ארבע העבודות שהזר חייב עליהן מיתה].

ומקשינן:

והא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: זר שסידר שני גזירי עצים חייב

. הרי שהיא נחשבת עבודה תמה, ומדוע לא מנאה רב?

ומתרצינן: אכן

בהא פליגי

רב ורבי יוחנן.

ד

מר

רבי יוחנן

סבר: עבודה תמה היא

סידור שני הגזירין היא גמר עבודות הסידור, וסידור האברים הוא תחילת סידור אחר.

ומר

רב

סבר: לאו עבודה תמה היא

, אלא סידור האברים היא הגומרת את עבודות הסידור, שגם היא שם סידור עליה.

תניא כוותיה דרב. תניא כוותיה דלוי.

תניא כוותיה דרב

: אלו

עבודות שזר חייב עליהם מיתה

:

זריקת דם

מהקרבן על המזבח החיצון.

וכמו כן ההזאות

בין

אותן שהן

לפנים

בהיכל על הפרוכת.

בין

אותן שהן

לפני ולפנים

בקדש הקדשים בין הבדים ביום הכפורים.

והמזה בחטאת העוף.

והממצה

את הדם בעולת העוף [שהוא הזאה שלה]

והמקטיר בעולת העוף

.

והמנסך שלשה לוגין מים ושלשה לוגין יין.

הרי שהברייתא לא הזכירה תרומת הדשן, וראיה לרב.

תניא כוותיה דלוי

שאף תרומת הדשן חייב עליה הזר:

אלו

עבודות שזר חייב עליהן מיתה

:

המרים את הדשן.

ושבע הזאות שבפנים, ושבמצורע.

והמעלה על גבי המזבח בין דבר כשר

להקרבה

בין דבר פסול

להקרבה, ובלבד שיהא פסול כזה שדינו שאם בדיעבד עלה על המזבח לא ירד [ש"פסולו בקודש"], ולכן הוא נחשב להקטרה.

שנינו במשנה: ארבע פייסות היו שם.

והוינן בה:

למה מפיסין?

לשם מה עורכין גורל.

ותמהינן על שאלת הגמרא: וכי

למה מפיסין

קשה לך? והלא

כדאמרן

, כי לולי הפייסות היו באים לידי מחלוקת.

אלא

השאלה היא:

למה מפיסין וחוזרין ומפיסין?

מדוע היו צריכים להתאסף ארבע פעמים ביום לפייס, כדקתני במתניתין. והרי היו יכולין לעשות את כל הפייסות באסיפה ראשונה.

ומתרצינן:

אמר רבי יוחנן: כדי להרגיש

את

כל העזרה!

להשמיע קול המון עם רב בעזרה כמה פעמים ביום, שהוא כבוד למלך.

שנאמר "אשר יחדיו נמתיק סוד

, כאשר

בבית אלהים נהלך ברגש"

.

והוינן בה:

במה מפיסין?

באיזה בגדים היו לבושים הכהנים כשנאספו לפייס, בבגדי קודש או בבגדי חול?

רב נחמן אמר: בבגדי חול

[והזוכה בפייס היה פושטם ולובש בגדי קודש].

ורב ששת אמר: בבגדי קודש

.

ומבארינן:

רב נחמן אמר בבגדי חול

, משום

דאי אמרת בבגדי קודש איכא בעלי זרועות

דחמסי ועבדי

, שיקפצו לעשות את העבודה בכח אעפ"י שלא זכו בגורל.

אבל אם יצטרכו להחליף את הבגדים לפני העבודה אין לחשוש לכך.

רב ששת אמר בבגדי קודש

, משום

דאי אמרת בבגדי חול

יש לחשוש ד

אגב חביבותיה

של העבודה

מיקרו ועבדי

.

יקרה שאותם כהנים שזכו בפייס ימהרו לעבודה בעודן בבגדי חול.

אמר רב נחמן: מנא אמינא לה

שמפייסין בבגדי חול?

דתנן

: לאחר עריכת הפייס

מסרון

את הכהנים

לחזנין

שמשין.

והיו מפשיטין אותן את בגדיהן, ולא היו מניחין עליהן אלא מכנסים בלבד.