Yevamot 91a — o Talmud em português

ומקשינן:

פשיטא

שהיא פסולה מלהינשא לכהן - אם ימות בעלה הראשון - שהרי זונה היא!?

ומשנינן:

בת לוי

שהיא נפסלת

מן המעשר

-

איצטריכא ליה

לאשמעינן.

ותמהה הגמרא על עיקר הדין הזה, שבת לוי נפסלת בזנותה מן המעשר:

ו

כי

בת לוי מן המעשר

-

מי מיפסלא בזנות!?

וכי זנות פוסלת את הלויה מלאכול מעשר, עד שאתה אומר שהיות וזינתה תיפסל מן המעשר!?

והתניא: לויה שנשבית

לנכרים, ויש לחוש שנבעלה לגוי.

או שנבעלה בעילת זנות

, כגון לגוי, או לעבד או לחלל, או לכל מי שפוסל אשה בביאתו בה מן התרומה -

נותנין לה מעשר, ואוכלת!

ומשנינן:

אמר רב ששת

: זה שאמרו חכמים שבת לוי תיפסל מן המעשר אינו מעיקר הדין, אלא

קנסא

הוא, על שלא דייקה קודם שנישאת.

שנינו במשנה: ו

בת כהן מן התרומה

:

ומבארת הגמרא:

אפילו בתרומה דרבנן

אינה אוכלת.

שנינו במשנה:

ואין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתובתה

: ותמהינן:

כתובה

-

מאי עבידתה!?

מה "עושה" כאן הכתובה לענין ירושה, והרי אין לאשה הזאת כתובה לא מזה ולא מזה, וכפי ששנינו ברישא של משנתנו!?

חיוב הכתובה שמתחייב אדם לאשתו בשעה שהוא נושא אותה לאשה, שאם ימות בחייה או יגרשנה, תגבה את כתובתה, כולל שלשה דברים:

א. סכום של מאתיים זוז לבתולה [או מאה זוז לבעולה].

ב. תוספת כתובה, שמתחייב לה מעבר לסכום הזה.

ג. התחייבות הבעל להחזיר לה את שיווי ערך הנכסים שהכניסה לו בתורת "נדוניה" [שהם נכסי צאן ברזל].

את נכסי הנדוניה היה מעניק האב לבתו, והיא היתה מכניסה אותה לבעלה כנכסי צאן ברזל.

ורצו חכמים שיעניק אדם לבתו נכסים עבור נדונייתה כמו שמעניק לבנו, ושלא יחשוש אדם שמא תמות בתו בחיי בעלה, ואז יירש אותה בעלה, ושמא ישא בעלה נשים נוספות, ויהיו לו בנים גם מהנשים האחרות, וכשימות הבעל, יירשו גם הבנים מהנשים האחרות את הנכסים של הנדוניה שהוא העניק לבתו. וכיון שאדם רוצה שיישמר רכושו גם לאחר מותו בידי משפחתו, הוא יעניק נכסים רק לבניו ולא לבנותיו.

ולכן תיקנו חכמים, כאחד מ"תנאי כתובה", שכל אשה שתמות בחיי בעלה, ויירש אותה בעלה - לכשימות בעלה אחריה, יירשו את נכסי הנדוניה שהכניסה, רק הבנים שלה ממנו בלבד, ולא יירשוה כלל הבנים שלו מנשים אחרות.

ומעתה, כיון שמובטח לאדם שהנכסים שהוא מעניק לבתו עבור נדונייתה יישארו ברשות זרעו, ולא יתחלקו לאנשים זרים, הוא יעניק נכסים לבתו כמו שהוא נוהג להעניק לבנו.

תקנה זאת עשאוה חכמים כ"תנאי כתובה", והיא נוהגת גם אם לא התחייב לה זאת הבעל במפורש בכתובה, והיא נקראת "כתובת בנין דכרין" [בנים זכרים].

ואם נשא אדם אשה, ומתה בחיו, וירש אותה, ונשא אשה אחרת, ומת - נוטלים הזכרים בני האשה הראשונה את כל נכסי הנדוניה שהכניסה אמם לאביהם, ואילו שאר הנכסים יתחלקו בינם לבין יורשי האשה השניה.

אך מאידך, זכאים יורשי האשה השניה לקבל את חיוב הכתובה של אמם, שהרי מת בעלה בחייה, והיא זכאית לגבות ממנו כסף כתובתה, וזכות זו עוברת ליורשיה, אפילו הן נקבות בלבד.

אמר רב פפא

: אמנם האשה עצמה איבדה את כתובתה, וכמו ששנינו שאין לה כתובה לא מזה ולא מזה. אך משנתנו עוסקת כאן ב

"כתובת בנין דכרין

".

ומחדשת המשנה, שאין בניה של האשה הזאת יורשים לבדם את נכסי הנדוניה שהיא הכניסה לו, אלא הם מתחלקים בשוה, בין כל הבנים של בעלה, כולל בניו מנשים אחרות.

וכמו כן, הבנים שיש לבעלה מאשה כשרה, שלא הלכה ונישאה לאחר, זכאים הם לגבות תחילה את המגיע לאמם בכתובתה, ורק לאחר מכן מחלקים את שאר הנכסים בשוה בין כל יורשי הבעל.

אך עדיין יש לתמוה: והרי גם דבר זה, מילתא ד

פשיטא

הוא!

שהרי היא עצמה כבר הפסידה את הנדוניה [נכסי צאן ברזל] שהכניסה לבעלה - ואיזה חידוש יש בכך שלא יירשו בניה לבדם את הנכסים הללו!?

ומשנינן:

מהו דתימא

: רק

לדידה

, לאשה עצמה

דעבדא איסורא

[שעשתה איסור בכך שנישאה לאחר בעוד בעלה חי],

קנסוה רבנן

שלא תגבה ממנו את נדונייתה.

אבל

לזרעה

, שלא עשה כל איסור,

לא קנסו

רבנן

, ויירשו בניה מן הראשון את נכסי נדונייתה לבדם.

קא משמע לן

שקנסו להפקיע את זכויותיה לגמרי, אפילו את זכויות זרעה!

שנינו במשנה:

אחיו של זה ואחיו של זה

-

חולצין ולא מיבמין

:

ומבארת הגמרא:

אחיו של ראשון

-

חולץ

לה

מדאורייתא

, שהרי זקוקה היא לו, ואינה סוטה מן התורה, הפטורה מיבום, שהרי אנוסה היא.

ולא מייבם

אותה אחיו של ראשון -

מדרבנן

.

אחיו של שני

-

חולץ

לה

מדרבנן

, משום שמא יאמרו "גירש זה ונשא זה", וכשם שהצריכוה גט משני.

ולא מייבם

-

לא מדאורייתא

, שהרי אינה אשתו,

ולא מדרבנן

. שנינו במשנה את דבריהם של שלשה תנאים החולקים על תנא קמא:

א.

רבי יוסי אומר כתובתה

-

על נכסי בעלה

הראשון;

ב. רבי אלעזר אומר: הראשון זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה.

ג. רבי שמעון אומר: ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה:

אמר רב הונא: בתראי

, שני התנאים האחרונים מתוך שלשת התנאים הנזכרים, שהם רבי אלעזר ורבי שמעון -

מודו לקמאי

.

כל אחד מהם מודה לתנא המוקדם לו בסדר המשנה.

אבל

קמאי

, שני התנאים הראשונים, רבי יוסי ורבי אלעזר -

לא מודו לבתראי

.

כל אחד אינו מודה למאוחר לו בסדר המשנה.

ומבאר רב הונא את דבריו:

רבי שמעון

, שהוא התנא האחרון, הסובר שאחיו של ראשון יכול לייבם,

מודי ליה לרבי אלעזר

, התנא הקודם לו, שמציאתה ומעשה ידיה הוא של בעלה הראשון.

היות,

דמה

, שאם

ביאה, דעיקר איסורא

הוא,

לא קניס

בה רבי שמעון, אלא הוא משאיר אותה על דינה שהיא מתייבמת ונבעלת לאחיו, הרי

כל שכן מציאתה ומעשה ידיה, דממונא הוא

, שמשאיר אותה רבי שמעון על דינה, ומודה לרבי אלעזר, שמציאתה ומעשה ידיה של ראשון.

ו

אולם

רבי אלעזר

, הקודם לרבי שמעון בסדר המשנה -

לא מודי ליה לרבי שמעון

השנוי אחריו, שאחיו של הראשון מייבם.

כי דוקא ב

מציאתה ומעשה ידיה, דממונא הוא, לא קניס

רבי אלעזר

אבל ביאה, ד

ענין של

איסורא הוא

-

קניס

רבי אלעזר ואינו מייבם.

ותרווייהו

, רבי אלעזר ורבי שמעון -

מודו ליה לרבי יוסי

, השנוי ראשון, שלא הפסידה כתובתה מן הראשון.

כי אם

הני

, מציאתה ומעשה ידיה,

דיתבה תותיה

[מציאה ומעשה ידים ניתנים לבעל בעודה יושבת תחתיו]

לא קניס

, אף שיש לחוש שמא יקיימנה תחתיו הואיל ונוהג בה מנהג נשים.

וכל שכן כתובה

, שלא קניס,

דלמישקל ומיפק קאי

. שהרי כתובה ניתנת למי שיוצאת מתחת בעלה, ואם תהיה לה כתובה היא תשתדל לצאת ממנו.

ו

אילו

רבי יוסי לא מודה להו

, לרבי אלעזר ורבי שמעון, הסוברים שמציאתה ומעשה ידיה של ראשון, ואם רצה ראשון מייבם.

כי דוקא

כתובה, דלמישקל ומיפק

, שבנוטלה כתובה היא יוצאת ממנו,

הוא דלא קניס

רבי יוסי, כדי שתצא ממנו.

אבל הני

, מציאתה ומעשה ידיה, הגורמים

דיתבא תותיה

, שתמשיך לשבת תחתיו -

קניס

רבי יוסי, כדי שיוציאה בעלה מתחתיו.

וכל שכן שקניס ביאה, שלא ייבמנה אחיו, שהיא ענין של איסורא, שאפילו רבי אלעזר נחלק בזה על רבי שמעון וסובר שלא תתייבם.

ואילו

רבי יוחנן אמר

להיפך:

קמאי

-

מודו לבתראי

.

בתראי

-

לא מודו לקמאי

:

ומבאר רבי יוחנן דבריו:

רבי יוסי

[השנוי ראשון במשנה]

מודי ליה לרבי אלעזר

[השנוי אחריו] שהבעל זכאי במציאתה ובמעשה ידיה.

שהרי

כתובה, דמדידיה לדידה

, שמן הבעל לאשה היא ניתנת, והיא זו שצריך לקונסה, בכל זאת

לא קניס

אותה רבי יוסי.

וכל שכן מציאתה ומעשה ידיה, דמדידה לדידיה

[מן האשה לבעל].

כיון שאתה בא להפסיד את הבעל, שאין ראוי לקונסו - ודאי לא קניס רבי יוסי.

ו

אילו

רבי אלעזר לא מודי ליה

[לרבי יוסי השנוי קודם] שלא תפסיד האשה את כתובתה.

כי

מציאתה ומעשה ידיה הוא דמדידה לדידיה

-

לא קניס

רבי אלעזר שלא להפסיד את הבעל שאין לנו לקונסו.

אבל כתובה דמדידיה לדידה

-

קניס

אותה רבי אלעזר.

ותרווייהו

[רבי יוסי ורבי אלעזר]

מודו ליה לרבי שמעון

שהיא מתיבמת על ידי הראשון.

כי

מה

, אם

הני

[כתובה מציאה ומעשה ידים]

דמחיים

של הבעל הוא,

לא קנסי

, אף שהיה לנו לומר שיש לקנוס כדי שתצא ממנו -

ביאה

של יבום,

דלאחר מיתה

של הבעל החייב לגרשה,

לא כל שכן

דלא קנסי לה.

ורבי שמעון לא מודי להו

[לרבי יוסי ורבי אלעזר] שתטול היא כתובה ויטול הוא מציאתה ומעשה ידיה.

כי

ביאה הוא דלאחר מיתה

-

לא קניס

רבי שמעון.

אבל הני, דמחיים

של הבעל, היות ויש לנו לחשוש שאם לא יינתק הקשר שביניהם, שמא יקיימנה ולא יגרשנה -

קניס

רבי שמעון.

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר

אם נשאת שלא ברשות

[על פי שני עדים, שלא הוצרכה לרשות בית דין] מותרת לחזור לו:

אמר רב הונא אמר רב: הכי הלכתא

[כך היה ההלכה]!

אמר ליה רב נחמן

לרב הונא:

גנבא גנובי

\-

למה לך!?

מדוע אתה אומר דבר כאדם מתגנב, שפסקת סתם שכך היא ההלכה, כלומר, שאפילו חכמים ברישא מודים בה!?

והרי,

אי סבירא לך כרבי שמעון

-

אימא "הלכה כרבי שמעון

"!

דשמעתיך

-

כרבי שמעון קאזלה!?

אם אכן סובר אתה כרבי שמעון, היה לך לומר שההלכה היא כרבי שמעון, שהרי דבריך הם כדברי רבי שמעון הם!

וכי תימא

, שמא תתרץ, כי

אי אמינא

, אם הייתי אומר

"הלכה כרבי שמעון

", היה

משמע

שהלכה כמותו בכל דבריו במשנתנו,

אפילו בקמייתא

, בדין הראשון שלו, שאחיו של ראשון יכול לייבם, ושאין הולד מן הראשון ממזר, ובדינים אלו אין הלכה כמותו, ולכן אי אפשר לומר "הלכה כרבי שמעון"

אין. זה תירוץ, כי

אימא

, היה לך לומר ש

הלכה כרבי שמעון

-

באחרונה

.

ומסקינן: אכן

קשיא

לרב הונא אמר רב!

אמר רב ששת

, לגבי דברי רב הונא אמר רב, שאמר הלכה כרבי שמעון בנישאת על פי עדים, שמותרת היא לחזור לבעלה הראשון:

אמינא

, אומר אני,

כי ניים ושכיב רב, אמר להא שמעתתא

.

אומר אני שתוך כדי נמנום בשכיבה אמר רב דבר זה!

שהרי ממה שאמר רב שכך היא ה

"הלכה

"

\-

מכלל

זה אתה למד,

דפליגי

רבנן על כך, וסוברים שאסורה היא לחזור לבעלה הראשון אפילו אם נישאת על פי שני עדים.

ואיך אפשר לומר כך, כי אין חולק שאם נישאת על פי שני עדים מותר לה לחזור לבעלה, היות ו

מאי הוה לה למיעבד?

ואם כן,

מיאנס אנסה!

מה היה לה עוד לעשות אחר ששמעה שמת בעלה מפי שני עדים, ואם כן, אנוסה היא - ולמה תיאסר!?

ועוד

יש להקשות עליו, מהא ד

תניא: כל עריות שאמרו

שהן ערוה, ואין קדושין תופסין בה -

אין צריכות הימנו גט

, ואפילו לא מדרבנן [ויתבאר ענין זה בסוגיא לקמן צד ב].

חוץ מאשת איש שניסת

על סמך עד אחד, שהעיד על מיתת בעלה, והותרה להנשא

על פי

הוראת

בית דין

, ונמצא שבעלה חי.

אותה הצריכוה חכמים גט מן הבעל השני, על אף שאינו בעלה, כמבואר במשנתנו, מחמת החשש "שמא יאמרו: גירש זה ונשא זה", וכמבואר בגמרא לעיל פט א.

ומוכח מהברייתא הזאת, כי רק בנישאת

על פי

הוראת

בית דין

-

הוא דבעי גיטא

מן הבעל השני.

אבל אם נישאת

על פי

שני

עדים

, ולא היתה צריכה להגיע להיתר של הוראת בית דין - היות שאנוסה היא,

לא בעיא גיטא

מן השני.

וכשם שלא קנסוה להצריכה גט מן השני, כיון שסמכה על שני עדים, כך אין לקנוס אותה להחשיבה כמו סוטה ברצון ולאסור אותה לחזור לבעלה הראשון.

ומדייק רב ששת: הרי ברייתא זו, הסוברת שאשה הנישאת על פי שני עדים בגדר אנוסה היא, ולא החמירו עליה את החומרות שהחמירו באשה הנישאת בעד אחד -

מני

, מי הוא זה שאמרה? - הרי ודאי רבנן הם שאמרוה!

כי

אילימא

, שמא נאמר ש

רבי שמעון

הוא זה שאמרה -

אי אפשר לומר כן.

שהרי לדברי רבי שמעון אפילו אם נישאת בעד אחד,

על פי בית דין

-

מי בעיא גט

מהשני!?

הרי לרבי שמעון לא קנסו כלל חכמים להצריכה גט מהבעל השני, אפילו לא במקום שקונסים אותה בשאר קנסות. כי רבי שמעון אינו חושש "שמא יאמרו גירש זה ונשא זה", וכמו שמוכח מן הברייתא שמביאה עתה הגמרא.

והתניא: רבי שמעון אומר: עשו

בהוראתן

-

כזדון איש באשה!

איש ואשה שנישאו על פי עדות עד אחד שהעיד שמת בעלה של האשה, ועשו זאת בהוראת בית דין, שהורוה שמותרת היא להינשא על פי עד אחד בלבד. אם התברר שהיתה ההוראה בטעות, לפי שחזר הבעל - החמירו עליהם חכמים בדיניהם, כאילו עשו זאת לא בשוגג אלא בזדון, ונאסרת האשה על בעלה, כדין אשה המזנה תחת בעלה במזיד.

אך אם עשו זאת

על פי

העדאת שני

עדים

-

כשגגת איש באשה

.

אם על פי שני עדים נשא האיש את האשה, שלא הוצרכו ל"הוראת בית דין" לכך, הרי זה כאילו נבעלה האשה בשגגה ובאונס על ידי השני.

ומוכח מדברי רבי שמעון אלו, כי

אידי

, בין זו הנישאת על פי עד אחד,

ואידי

, ובין זו הנישאת על פי שני עדים -

לא בעיא גט

מהשני!

שהרי הוא מדמה את החילוק בין הנישאת על פי עד אחד לנישאת על פי שני עדים לחילוק שבין אשת איש המזנה בזדון ובין הנבעלת בשוגג.

ולפי ההגדרה הזאת, היא אינה צריכה גט מהשני בכל ענין, כדין האשה המזנה תחת בעלה, שאינה צריכה גט ממי שזינתה עמו.

אלא לאו

, מאחר שלרבי שמעון אפילו אשה הנישאת על פי עד אחד אינה צריכה גט - הרי שהברייתא הקודמת, המחלקת בין אשה הנישאת על פי אחד שצריכה גט מהבעל השני, לאשה הנישאת על פי שנים, שאינה צריכה הימנו גט -

רבנן היא

.

ומוכיח רב ששת: הרי זה שלפי רבנן היא אינה צריכה גט מהשני כשנישאת לו על פי שנים, הוא משום הטעם שטענתי שאנוסה היא, כי "מאי הוה לה למיעבד".

ומהטעם הזה הרי היא גם מותרת לחזור לבעלה הראשון, גם לרבנן.

ובהכרח, שלא נחלקו בדבר זה רבי שמעון ורבנן.

ותיקשי לרב, שאמר "הלכה כרבי שמעון", ומשמע מדבריו שלפי רבנן אסור לה לחזור לבעלה אפילו אם נישאת על פי שני עדים!

ודוחה הגמרא את הוכחתו של רב ששת:

לעולם

, אותה הברייתא המחלקת בין עד אחד לשנים לענין גט - רק לדברי

רבי שמעון היא

אמורה, אך לרבנן גם בנישאת על פי שני עדים היא צריכה גט מהשני.

ורבי שמעון מודה לרבנן בנישאת על פי עד אחד, שהיא צריכה גט משני, וברייתא זו לדברי רבי שמעון היא.

ומה שהקשית מדברי רבי שמעון בברייתא השניה ["עשו בהוראתן"], שמשמע ממנה שלרבי שמעון גם אשה הנישאת על פי עד אחד, אינה צריכה גט מהשני - לא תיקשי לך.

ותריץ

, תקן את הברייתא ההיא, ואמור בה

הכי

:

רבי שמעון אומר

: אם

עשו בהוראתן

, שנישאת האשה בעד אחד על פי הוראת בית דין -

ככוונת איש באשה

.

הרי היא כמו פנויה, שנתכוין איש לקדשה, שצריכה ממנו גט.

ו

הוא הדין ש

בעיא גט

מהבעל השני.

והנישאת

על פי עדים

עשאוה

כשלא בכוונת איש באשה

.

כמו פנויה שבא עליה אדם שלא לשם קידושין,

ולא בעיא גט

ממנו.

ומאחר שמודה רבי שמעון שהיא צריכה גט מהשני בנישאת על פי עד אחד, הרי שפיר יש לומר כי אף הברייתא הראשונה לדברי רבי שמעון היא אמורה, והוא זה שחילק בין הנישאת על פי עד אחד לנישאת על פי שנים.

אבל לרבנן, אין חילוק ביניהם לענין זה, ובשני המקרים צריכה גט מהשני.

ואם כן, אפשר לומר שאליבא דרבנן אשה הנישאת בשני עדים, אסורה היא לחזור לבעלה, כמו אשה הנישאת בעד אחד. וכמו שאמר רב!

רב אשי אמר

אף הוא, שהברייתא הראשונה, האומרת שהנישאת על פי הוראת בית דין צריכה ממנו גט - רק לדברי רבי שמעון היא אמורה, ולא לרבנן.

היות ולרבנן, גם אשה הנישאת על פי שני עדים צריכה גט מהבעל השני.

ולכן, אין ממנה ראיה לטענתו של רב ששת כנגד רב.

אך אין רב אשי מתקן את דברי רבי שמעון בברייתא השניה, כשם שתיקנה אותם הגמרא [שהדימוי הוא למי שבא על אשה עם כונת קידושין ולמי שבא על אשה שלא בכונת קידושין].

אלא הוא משאיר את דבריו של רבי שמעון כמו שהם היו אמורים קודם, והדימוי למי שבא על אשה בזנות "במזיד" ולמי שבא על אשה בזנות "בשוגג" - נשאר בדברי רבי שמעון כמות שהוא.

אלא, מסביר רב אשי, אין לך לדייק את דיוקו של רב ששת ממשמעות הלשון הזו של רבי שמעון, המשוה את דין הנישאת על פי עדות לדין אשה המזנה, כאילו הוא חולק בכך על רבנן, וסובר שהיא אינה צריכה גט כלל מהשני, אפילו לא כשנישאת על פי עד אחד, כשם שאשה מזנה אינה צריכה גט ממי שזינתה עמו.

היות והברייתא ההיא - רק

לענין איסורא

על בעלה בלבד

קתני

לה, ולא לענין הגט מהבעל השני,

והכי קאמר

בה רבי שמעון:

עשו בהוראתן

-

כזדון איש באשה

[באשת איש].

ומיתסרא על בעלה

.

עשו

על פי עדים

-

כשגגת איש באשה

.

ולא מיתסרא על בעלה

.

אבל לענין הגט, לא דיברה בו הברייתא כלל. ולכן, על אף שהברייתא מדמה את זה ל"זדון", מכל מקום, צריכה היא גט מהשני.