Yevamot 90a — o Talmud em português

עוד הקשה רב חסדא מהמשך הברייתא, ששנינו:

ואוכלת בגינו תרומה

.

ואם אין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, הרי כיון שמן התורה זרה היא ואינה אוכלת, לא היה כח ביד חכמים לעקור דין תורה ולהתיר לה אכילת תרומה!?

ודחה רבה: אכן אינה אוכלת בתרומה דאורייתא, ולא אמרו "ואוכלת בגינו תרומה" אלא

בתרומה דרבנן

, כגון תרומה מתבואה שגדלה בעציץ שאינו נקוב, שמן התורה אינה תרומה, וזרים מותרים בה.

א. זר האוכל תרומה בשוגג, צריך להפריש לתשלומי תרומה פירות חולין, כפי מה שאכל, והן נעשין תרומה, ונותנן לכהן שאכל ממנו. ופירות אלו נקראים "תשלומי תרומה". ואם אכל תרומה במזיד הרי זה משלם לכהן אפילו מעות [שיטת רוב הראשונים. אך הרמב"ם בפרק י' מתרומות, חולק].

ב. היתה התרומה שייכת לזר, כגון שירש זר תרומה מאבי אמו כהן, ואכלה, הרי הוא מפריש פירות חולין לתשלומי תרומה, ונוטלן לעצמו, וימכרם לכהן בדמי תרומה.

ג. נסתפקו בגמרא פסחים [לב א] לפי מה הוא מפריש את הפירות לתשלומי תרומה, האם לפי ערך השיווי הממוני של התרומה שאכל, והוא נקרא "לפי דמים משלם". או לפי כמות התרומה שאכל. שאם אכל קב משלם קב. והוא נקרא "לפי מדה משלם". ובגמרא שם מבואר נפקא מינה בספק זה, כאשר השתנה ערך התרומה מיום שאכל עד יום שבא לשלם, ונחלקו הראשונים כיצד קיימא לן להלכה.

תא שמע

, הביא רב חסדא ראיה נוספת שיכולים חכמים לעקור דבר מן התורה:

מהא דתניא:

אכל

זר

תרומה טמאה

בשוגג, הרי זה

משלם חולין טהורים

.

והם נעשין תרומה, וניתנים לכהן שאכל את התרומה ממנו [ובהמשך הגמרא מבואר שאין הדין כן, כי למה ישלם חולין טהורים].

עבר ו

שילם חולין טמאים

-

סומכוס אומר משום רבי מאיר

: אם שילם

בשוגג

חולין טמאים, שהיה סבור שטהורים הן, הרי

תשלומיו תשלומין

.

ואם שילם חולין טמאים

במזיד

, שהיה יודע שטמאים הן -

אין תשלומיו תשלומין

כלל, משום קנס. וחוזר ומשלם חולין אחרים, והן נעשין תרומה [הכי סלקא דעתין].

וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה תשלומיו תשלומין

, והן נעשין תרומה וממון כהן. ואם קידש בהן הכהן אשה הרי היא מקודשת.

וחוזר ומשלם חולין טהורין

, משום קנס, ואינן נעשין תרומה [רש"י גיטין נד א].

והוינן בה

בדברי סומכוס: מדוע אם שילם חולין טמאים

במזיד

שהיה יודע שחולין טמאים הם -

אין תשלומיו תשלומין

, ומשום דקנסינן ליה.

והרי אפילו שיודע הוא שהם טמאים, איזה "מזיד" יש כאן? והרי הוא נתכוין לתשלומין הגונים ו

תבוא עליו ברכה!

ד

הרי הישראל

אכל מיניה

[מן הכהן]

מידי דלא קחזי ליה

אפילו

בימי טומאתו

[אכל תרומה טמאה, שאינה ראויה לכהן לאכילה אפילו בימי טומאתו] שתרומה טמאה אסורה באכילה.

וקא משלם

לכהן חולין טמאין, שהם

מידי דקחזי ליה בימי טומאתו

[חולין טמאין ראויים לו בימי טומאתו, אבל בימי טהרתו אין ראויים לו שאינו רוצה ליטמא].

ואמר רבא

לפרש,

ואמרי לה כדי

[שם חכם] הוא זה שפירשה:

חסורי מיחסרא, והכי קתני

:

אכל תרומה טמאה

-

משלם כל דהו

. בין חולין טמאים בין חולין טהורים.

אבל

אכל תרומה טהורה

-

משלם חולין טהורין

.

ואם

שילם חולין טמאים

עבור התרומה הטהורה שאכל -

סומכוס אומר משום רבי מאיר: בשוגג

-

תשלומיו תשלומין

.

במזיד

-

אין תשלומיו תשלומין

.

וחכמים אומרים: בין בשוגג בין במזיד

-

תשלומיו תשלומין

.

וחוזר ומשלם חולין טהורין

.

ומוכיח רב חסדא:

והא הכא

, כשאכל תרומה טהורה,

דמדאורייתא, תשלומי מעליא הוי

, אף כשמשלם חולין טמאין.

ונמצא,

ד

מדאורייתא,

אי מקדש בהו

[בתשלומין שקיבל] ה

כהן אשה

-

תפסו לה קדושי

, שהרי שלו הם.

ו

בכל זאת

אמור רבנן

, לדעת סומכוס משום רבי מאיר, שאם שילם במזיד

אין תשלומיו תשלומין, ו

בכך

קשרינן אשת איש לעלמא

[ומתירים אנו אשת איש לכל העולם].

והרי זה עקירת דבר מן התורה!? ודחה רבה:

מאי

"במזיד

אין תשלומיו תשלומין" דקאמר רבי מאיר

-

אין הכוונה שאינן נעשין של כהן.

אלא,

דבעי

הישראל

למיהדר שלומי

עוד

חולין טהורין

[צריך לחזור ולשלם עוד חולין טהורים].

ותמהינן:

אי הכי, סומכוס

-

היינו רבנן!

שאף הם אמרו "תשלומיו תשלומין וחוזר ומשלם חולין טהורין"!?

אמר

פירש

רב אחא בריה דרב איקא

: אין מחלוקת סומכוס ורבנן אם תשלומיו תשלומין לגמרי או לא.

אלא לכולי עלמא, חוזר ומשלם חולין טהורין, ולא נחלקו אלא אם קנסו לומר כן אף בשוגג.

לסומכוס משום רבי מאיר, לא קנסו אלא במזיד.

ואילו לחכמים, קנסו כן אף בשוגג - ו

קנסו שוגג אטו מזיד

-

איכא בינייהו

, בין רבי מאיר לרבנן.

עוד הקשה רב חסדא לרבה, הסובר שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה:

תא שמע

מהא דתניא:

דם

קרבן

שנטמא, וזרקו

על המזבח

בשוגג

-

הורצה

[על שם "לרצון להם לפני ה'"], ואם היה זה קרבן חטאת, התכפר לו חטאו, ואינו מביא קרבן אחר.

ואם זרק את הדם הטמא

במזיד

-

לא הורצה

הקרבו, וחייב להביא קרבן אחר כדי להתכפר.

והא הכא, דמדאורייתא ארצויי מרצה

הדם הטמא שנזרק על המזבח על ידי הציץ של הכהן הגדול, שהוא מרצה על טומאת הקרבנות -

דתניא: על מה הציץ מרצה?

-

על הדם, ועל הבשר, ועל החלב

[אימורין]

שנטמא בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון

,

בין ביחיד בין בצבור

-

ו

בכל זאת

אמרי רבנן לא הורצה

, אלא צריך להביא קרבן אחר.

ו

נמצא ש

קא הדר

[חוזר הוא] ו

מעייל חולין לעזרה

, אם יהיה זה קרבן חטאת או אשם, שאין אדם יכול להפרישו לקרבן אלא אם חטא וחייב להביאו, ולא לאחר שהתכפר לו!

הרי שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה!?

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי "לא הורצה" דקאמר

-

להתיר בשר באכילה

[שזריקת הדם מתירתו לאכילה בעלמא].

אבל בעלים

-

נתכפרו בו

, ואינו צריך להביא קרבן אחר, ואין כאן חולין בעזרה.

ואכתי תמהינן:

סוף סוף קמתעקרא אכילת בשר

[נעקרת מצות אכילת בשר קדשים].

ו

הרי

כתיב

בתורה מצות עשה לאכול את הקרבנות:

"ואכלו אותם אשר כפר בהם

",

מלמד

הכתוב

שהכהנים אוכלים, ובעלים מתכפרים

.

ואם אתה אומר שלא יאכל הבשר הרי עקרת מצוה מן התורה!?

אמר ליה

רבה לרב חסדא:

שב ואל תעשה שאני

.

דלאו עקירה הוא. וכגון אכילת בשר, שאמרו חכמים שב ואל תעשה - לאו עקירה הוא.