Yevamot 89a — o Talmud em português

אע"פ

שנתן לה

ה

אחרון

, שקידשה ולא נשאה,

גט

-

לא פסלה מן הכהונה

משום גרושה, שאין זה גט, כיון שלא היתה נשואה לו.

מכלל

, ממה שלמדנו שאין היא נפסלת מן הכהונה, מבינים אנו

דלא בעיא גט

, שאין היא צריכה גט אפילו מדרבנן.

דאי בעיא גט

, שהרי אם צריכה היא גט -

אמאי לא פסלה מן הכהונה?

והרי לא גרע זה מ"ריח הגט", שהוא פוסלה לכהונה!?

אלא

, מבארת הגמרא באופן אחר את הסיפא, שמבואר בה, שאם קידשה השני ולא נשאה אינה צריכה ממנו גט -

משום הכי אין אנו מצריכים גט ב

סיפא

, ואין חוששים "שמא יאמרו גירש זה וקידש זה", כשם שאנו מצריכים אותה גט ברישא מטעם זה -

כי

אמרי

אינשי, כשיראו את השני מוציא בלא גט, שודאי קדושי השני

קדושי טעות הוו

[וכגון שקידשה על מנת שאני כהן ונמצא ישראל], ומשום כך לא הוצרך לתת גט, אף שקידשה כדין אחר גירושי הראשון [לפי דעת הבריות].

שמא תאמר: ב

רישא

שנשאה השני -

נמי

, למה מצריכים אנו גט משני, והרי

אמרי נישואי טעות הוו!?

תשובתך: לא דמי. כי ברישא

קנסוה רבנן

, ואין אנו תולין לקולא, שיאמרו "קידושי טעות הוו", אלא חוששים אנו שמא יאמרו הבריות "נמצאת אשת איש יוצאת בלא גט".

ואם תאמר:

סיפא, נמי ליקנסוה!

שאף בסיפא, כשנתקדשה האשה ולא נישאת היה לנו לקונסה, ולחוש שמא יאמרו הבריות שאשת איש יוצאת בלא גט!?

לא תיקשי, היות ואינו דומה הרישא לסיפא.

כי

רישא, ד

נישאת, ו

עבדא איסורא

, עשתה האשה איסור, לכן

קנסוה

חכמים, ואין תולים לקולא.

אבל

סיפא, ד

נתקדשה בלבד, ו

לא עבדא איסורא

-

לא קנסוה רבנן

, ותולים לקולא שיאמרו הבריות "קידושי טעות הוו".

שנינו במשנה: ו

אין לה כתובה

לא על זה ולא על זה:

ומבארת הגמרא את הטעם שאין לה כתובה מן הראשון אף שבעלה הוא: כי

מאי טעמא תקינו לה רבנן

כתובה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה

, ואילו

הא

, שחייב הוא להוציאה, אדרבה,

תהא קלה בעיניו להוציאה

.

שנינו במשנה:

אין לה פירות ולא מזונות ולא בלאות

:

ומפרשת הגמרא את הטעם: כי

תנאי כתובה ככתובה דמי

.

והיינו, כשם שקנסוה שתאבד את כתובתה, כך קנסוה שתאבד את כל מה שמוגדר כ"תנאי כתובה", כגון המזונות והכסות שהבעל חייב לאשתו.

ואף על פי שאין לה כתובה, בכל זאת פטור הבעל להחזיר את פירות נכסי המלוג שאכל.

זאת, למרות שכל זכותו באכילת הפירות היא ובשימוש בנכסיה בלי לשלם את הבלאי שנגרם מהשימוש בנכסים, היא משום תקנת חכמים, שתקנו לו זכות של אכילת פירות ושימוש בנכסי מלוג תחת חיובו לפדותה אם נשבית [שהוא אחד מ"תנאי הכתובה"].

ואשה זאת, שאין לה תנאי כתובה, אין הוא חייב לפדותה, ואם כן היה צריך לכאורה להחזיר את הפירות שאכל, וכן את הפחת שנגרם מהשימוש ברכושה.

כי קנסוה חכמים שלא יחזיר לה בעלה את הפירות שאכל, ולא את ה"בלאות", שהם הפחת שפחתו הבגדים או כל רכוש אחר עקב שימושו בהם.

שנינו במשנה: ואם

נטלה מזה ומזה

תחזיר:

ותמהינן:

פשיטא!?

ומפרשינן:

מהו דתימא, כיון ד

כבר

תפשה, לא מפקינן מינה

[הואיל וכבר תפסה לא גזרו עליה שנוציא ממנה],

קא משמע לן

שתחזיר אף את אשר תפסה.

שנינו במשנה: ו

הולד ממזר

מזה ומזה:

תנן התם

במסכת תרומות ב ב]:

אין תורמין מן הטמא על הטהור

, משום הפסד כהן.

ואם תרם

מן הטמא על הטהור,

בשוגג

-

תרומתו תרומה

.

אבל אם תרם מן הטמא על הטהור

במזיד

-

לא עשה ולא כלום

, מדרבנן.

והוינן בה:

מאי "לא עשה ולא כלום

"?

אמר רב חסדא: לא עשה ולא כלום

-

כל עיקר!

והיינו,

דאפילו ההיא גריוא

[אפילו אותה מדה של פירות שהפריש, שמן התורה תרומה גמורה היא], הפקיעו חכמים ממנה את קדושת התרומה, ו

הדר לטיבליה

[חוזרת היא להיות טבל], כדמפרש טעמא ואזיל.

רב נתן ברבי אושעיא אמר: לא עשה ולא כלום לתקן את השיריים

הטהורים,

אבל

אותה מדה שהפריש לתרומה -

תרומה הוי

, ונותנה לכהן. ומבארת הגמרא את מחלוקתם:

רב חסדא

-

לא אמר כרב נתן ברבי אושעיא

-

דאי אמרת

שאותה מדה שהפריש

הוי תרומה

-

זימנין דפשע, ולא מפריש

יש לחוש שמא לא יפריש תרומה אחרת להתיר את השיריים הטהורים, מאחר שרואה שהתרומה שהפריש תרומה היא.

ומקשה הגמרא על רב חסדא הסובר "לא עשה ולא כלום כל עיקר":

מאי שנא מהא דתנן

במסכת תרומות [ג א]:

התורם קישות, ונמצאת מרה

התורם

אבטיח, ונמצא סרוח

הרי זה

תרומה

, ואינה חוזרת לטיבלה.

ויחזור ויתרום

כדי לתקן את השיריים.

ומוכח, שאין אנו חוששים שמא יפשע ולא יתרום לתקן את השיריים!?

ותמהה הגמרא על הקושיה:

הרי אותה משנה, בתורם בשוגג היא עוסקת, שהרי שנינו "ונמצאת" מרה, "ונמצא" סרוח.

וכי

שוגג אמזיד

-

קרמית!?

וכי מקשה אתה מן התורם בשוגג שלא כדין, על התורם במזיד שלא כדין!?

והרי יש לחלק:

שהתורם ב

שוגג, לא עבד איסורא

. ואין לנו לחוש שאם נאמר תרומה הוי, שמא יפשע ולא יתרום לתקן את השיריים. שהרי שוגג הוא ולא פושע, ולפיכך הוי תרומה.

אבל התורם ב

מזיד

-

קעבד איסורא

. ויש לנו לחשוש שאם נאמר "תרומה ויחזור ויתרום", יפשע אותו אדם, שחשוד הוא, ולא יפריש תרומה אחרת לתקן את השיריים. ולכן אמרו חכמים שלא תהא תרומתו תרומה כלל. אך ממשיכה הגמרא להקשות:

ורמי

יש לנו להקשות סתירה מדברי המשנה בענין תורם ב

שוגג

מן הטמא על הטהור -

א

דברי המשנה בתורם ב

שוגג

קישות ונמצאת מרה:

שהרי

הכא

בתורם מן הטמא על הטהור -

קתני

במשנה:

בשוגג, תרומתו תרומה

, ואינו צריך אפילו לתקן את השיריים.

ואילו

התם

, גבי תורם קישות ונמצאת מרה, שמדובר בשוגג ["נמצאת"] -

קתני

במשנה:

תרומה, ויחזור ויתרום

, כדי לתקן את השיריים!?

ומשנינן:

התם

גבי קישות ונמצאת מרה -

שוגג קרוב למזיד

הוא,

דאיבעי ליה למיטעמיה

.

היה לו להפריש על מעט ממה שהוא עומד לתרום, ולטועמו אם ראוי הוא לתרומה על השאר.

ולכן, אף שדינו כשוגג, שאין לחוש שמא יפשע, ותרומתו שתרם תרומה הוי, מכל מקום צריך הוא לתקן את השיריים, כיון שקרוב למזיד הוא.

וממשיכה הגמרא להקשות על רב חסדא:

ורמי

אליבא דרב חסדא, מתורם ב

מזיד

מן הטמא על הטהור,

אמזיד

שבמשנה אחרת, ולענין אחר: שהרי -

הכא

גבי תורם מן הטמא על הטהור -

קתני: במזיד לא עשה כלום

. ופירשה רב חסדא שאינה תרומה כל עיקר, משום דחיישינן שיפשע, ולא יחזור ויתרום.

ואילו

התם

במסכת דמאי [ה י]

תנן

:

התורם מ

דבר שגדל בעציץ

שאין נקוב

, שאין חיובו בתרומה אלא מדרבנן,

על

דבר שגדל בעציץ

הנקוב

, שחיובו בתרומה מן התורה - הרי זו

תרומה

, מדרבנן.

ויחזור ויתרום!

הואיל ומן התורה הרי זה תורם מן הפטור על החיוב, שאינה תרומה.

ותיקשי לרב חסדא: למה הוי תרומה, והרי יש לחוש שיפשע ולא יחזור ויתרום!?

ומשנינן:

בתרי מאני

, בתבואה הגדלה בשני כלים, עציצים, האחד נקוב והשני אינו נקוב -

ציית

, יקבל התורם את דברי חכמים, ויציית להם.

שאם נאמר לו, היות ותרמת מהתבואה שגדלה בעציץ שאינו נקוב על התבואה שגדלה בעציץ נקוב, צריך אתה לחזור ולתרום כדי לתקן את התבואה שגדלה בעציץ הנקוב, יתקבלו הדברים אצלו, וישמע לנו אפילו אם יווכח לדעת שהתרומה עצמה שתרם, לא פקעה קדושתה. ואין לגזור שמא יפשע ולא יחזור ויתרום.

אבל

בחד מנא

-

לא ציית!

בטמא וטהור שגדלו באותו הכלי, בעציץ נקוב אחד, לא ישמע לנו לחזור ולתרום.

כי כאשר נאמר לו שהתרומה הטמאה שתרם מהתבואה שגדלה באותו העציץ אינה מועילה לתקן את התבואה הטהורה, אלא עליו לתת את התרומה הטמאה לכהן וגם לחזור ולתרום תרומה טהורה אחרת - לא יציית לנו, אלא יתן את התרומה הטמאה בלבד לכהן.

ולאו דוקא אם גדלה התבואה באותו כלי, אלא בכל ענין שאינו רואה שינוי מהותי בין התרומה שתרם ובין השיריים שנשארו.

ולכן, מוטב שתחזור התרומה הטמאה לטיבלה, ואז הוא יחזור ויתן תרומה טהורה לכהן.

ועתה מקשה הגמרא לשיטת רב נתן ברבי אושעיא, החולק על רב חסדא:

ולרב נתן ברבי אושעיא, דאמר

"התורם מן הטמא על הטהור במזיד,

לא עשה ולא כלום

לתקן

את ה

שיריים, אבל תרומה הוי

", ואם רצה הכהן, הרי הוא מדליקה מיד -