Yevamot 71b — o Talmud em português

ומשנינן: אותם שבעת ימים שממתינים לחולה מעת שהבריא -

בעינן

שיהיו שבעה ימים

מעת לעת

[מאותה שעה שהבריא ועד אותה שעה ביום השמיני], ומיירי כגון שנשלמו שבעת הימים השלמים בערב פסח לאחר עשיית קרבן הפסח.

ומקשינן עלה:

והתני לודאה

[שם חכם, ] ברייתא:

יום הבראתו

של תינוק ממחלתו הוא

כיום הולדו

של תינוק, וצריך להמתין שמונה ימים עד שימולנו.

מאי לאו, מה יום הולדו לא בעינן

למנות אותו

מעת לעת

, אלא כבר מבוקרו של יום השמיני מלין אותו -

אף יום הבראתו, לא בעינן מעת לעת?!

ומשנינן:

לא! עדיף יום הבראתו מיום הולדו

.

דאילו יום הולדו, לא בעינן מעת לעת

כדי למנותו.

ואילו יום הבראתו בעינן מעת לעת

.

רב פפא אמר

, לפרש את מה שאמרו בברייתא שמשכחת לה זכרים ערלים שאינם בשעת עשיה וישנם בשעת אכילה:

לעולם לא בעינן שבעת ימים מעת לעת מיום הבראתו.

והכא במאי עסקינן:

כגון דכאיב ליה עיניה לינוקא

. [כאבה עינו של תינוק] ואינו ראוי למילה,

ואיתפח ביני ביני

[הבריא בערב פסח בין עשיה לאכילה], שאין נותנין שבעה ימים אלא למי שחלצתו חמה.

רבא אמר

לפרש הברייתא:

כגון שהיו אביו ואמו

בשעת עשיית הפסח

חבושין בבית האסורין

, שאז אין מילת הבן מעכבת אותם בשעת עשיה, שהרי אנוסים הם ואין יכולים למול, ונשתחררו בין עשיה לאכילה.

רב כהנא בריה דרב נחמיה אמר

לפרש הברייתא:

כגון

שהיה

טומטום, שנקרע

העור המכסה את מקום זכרותו,

ונמצא

שהוא

זכר

, ואירע הדבר

ביני ביני

בין עשיה לאכילה.

כי בשעת עשיה לא היה חייב לקורעו ולמולו, ולא עיכב עליו באותה שעה [תוספות לעיל ע א].

רב שרביא אמר

לפרש הברייתא:

כגון שהוציא

התינוק

ראשו חוץ לפרוזדור

מבטן אמו שבעת ימים קודם ערב הפסח, ומאותה שעה כילוד הוא. ומונין לו שמונת ימים למילתו. אלא שאינו ראוי למול, ולא עיכבה מילתו בעשייה, הואיל ולא היה ראוי למילה, ולאחר שעשה אביו את הפסח יצא כל גופו, ונעשה אז ראוי למילה.

ותמהינן עלה:

ומי חיי

, וכי יכול תינוק לחיות באופן שכזה שמונה ימים!?

והתניא

: למה הולד דומה במעי אמו? פיו סתום, וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה [דרך הטבור, המחובר לאמו].

כיון שיצא

התינוק

לאויר העולם

-

נפתח

פיו

הסתום, ונסתם

טבורו

הפתוח

.

שאלמלא כן, אין יכול

התינוק שנולד

לחיות אפילו שעה אחת

.

וקא סלקא דעתין, מאחר שיצא ראשו לאויר העולם, אף שהטבור עדיין מחובר לאמו, הרי הוא נסתם, ושוב אינו אוכל ממה שאמו אוכלת. ואם כן, האיך יחיה תינוק זה שאינו יכול לינוק מאמו עד יום השמיני?!

ומשנינן:

הכא במאי עסקינן: כגון דזנתיה אישתא

[החולי עצמו "זן" אותו, שבהיות לו חום אין הוא זקוק למאכל].

והיינו, שאחזתו חמה בבטן אמו, והיא "זנה" אותו, וכשיצא לאויר העולם חלצתו חמה, וראוי הוא למילה.

והוינן בה:

אישתא דמאן?

חום החולי שזן אותו, של מי הוא החום, של אמו או שלו?

אילימא אישתא דידיה

[אם תאמר שהיה התינוק עצמו חולה],

אי הכי

, כשיצא מבטן אמו והבריא, הרי

כל שבעה בעי

להמתין עד שיהא ראוי למילה.

וכיון שלא צריכים להמתין שבעה ימים מעת לעת, לא יתכן שישלמו שבעת ימים בין עשיה לאכילה?!

אלא

, מדובר בכגון

דזנתיה אישתא דאימיה

, חום החולי של אמו הוא זה ש"זן" אותו בבטן אמו.

ואיבעית אימא: הני מילי

שבנסתם הטבור הוא אינו חי יותר, זה

היכא דלא מערי

[כאשר שוב אין הטבור מעורה לאמו].

אבל היכא דמערי

-

מחייא חיי!

כשהטבור עדיין מעורה הרי הוא חי, שאינו נסתם אלא לאחר שנותק מטבורה של אמו. וכל עוד הטבור מעורה לאמו הרי הוא אוכל ממה שאמו אוכלת, וחי.

אמר רבי יוחנן משום רבי בנאה

:

ערל

ישראל שנטמא במת, הרי זה

מקבל הזאה

של מי חטאת של אפר פרה אדומה כדי ליטהר מטומאתו.

ולכשימול, אינו צריך לחזור ולהזות, ומותר באכילת קדשים ותרומה, ואין אומרים: הזאת ערלות לא שמה הזאה.

שכן מצינו באבותינו

הנולדים במדבר - כשעשו את הפסח בגלגל מיד אחר עלותם מן הירדן -

שקבלו הזאה

מטומאת מת, שהיו טמאים מאבותיהם שמתו במדבר,

כשהן

עדיין

ערלים

.

ומנין שקבלו הזאה כשהם ערלים?

שהרי במדבר לא מלו, כמבואר לקמן, ואחר שמלו, לא היה סיפק בידם להזות הזאת שלישי ושביעי קודם זמן עשיית הפסח, שהוא בארבעה עשר לחודש -

ש

הרי

נאמר

בספר יהושע:

והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון

.

ובאותו יום שעלו,

בעשרה

בניסן, ודאי

לא מהילי משום חולשא דאורחא

[לא מלו את עצמם, משום חולשת הדרך], והזמן המוקדם ביותר למילתם הוא בי"א של ניסן.

ואם כן

הזאה, אימת עביד להו

[מתי היזו עליהם מאפר פרה]?

לאו

, הלא

כשהן ערלים!

כי אם היזו עליהם הזאת שלישי בי"א לחודש, אחר מילתם, נמצאת הזאת שביעי שלהם בט"ו בניסן, ארבעה ימים לאחר הזאתם הראשונה, והם הרי צריכים היו להיטהר עד י"ד בניסן שהוא זמן עשיית קרבן פסח!

ומוכח שהזאת ערל, שמה הזאה.

ומקשינן עלה:

ודילמא לא עבוד פסח כלל

[שמא לא עשו פסח באותה שנה כלל]?

ואף שמפורש בכתוב שעשו פסח בגלגל, שמא לא עשאוהו אלא אותם שיצאו ממצרים, שהם כבר היו נמולים [ריטב"א]?!

ומשנינן:

לא סלקא דעתך

לומר כך.

ד

הא

כתיב

: ויחנו "בני ישראל" בגלגל,

ויעשו את הפסח

בארבעה עשר יום לחודש בערב בערבות יריחו.

ומשמע שרוב בני ישראל עשו אותו, אף שרובם לא יצאו ממצרים, אלא נולדו במדבר.

מתקיף לה מר זוטרא: ודלמא פסח הבא בטומאה היה

, כי הואיל ורוב ציבור טמאים היו, יכולים הם לעשותו בטומאה, ולא תשמע מכאן שערל מקבל הזאה!

אמר ליה רב אשי

: הרי

תניא בהדיא

על אותו הדור:

מלו, וטבלו, ועשו פסחיהן בטהרה

.

ועתה מבארת הגמרא את ענין מצות מילה:

אמר רבה בר יצחק אמר רב: לא ניתנה

מצות

"פריעת מילה

"

לאברהם אבינו

, כשנצטוה על המילה. ולא נתחדשה מצות הפריעה אלא בזמן יהושע.

שנאמר: בעת ההיא

אחר שעלו ישראל מן הירדן -

אמר ה'

אל יהושע: עשה לך חרבות צורים

, ושוב מול את בני ישראל שנית.

ואותה מילה - פריעת מילה היתה, כי הם לא פרעו את מילתם, כשמלו קוודם לכן.

ומקשינן עלה: מנין שעל פריעת מילה הכתוב מדבר?

ודילמא

על המילה עצמה נצטוה יהושע, שימול את

הנך

את ילידי המדבר -

דלא מהול

כלל?!

ד

הא

כתיב

באותה פרשה שילידי המדבר עדיין לא מלו כלל:

"כי מולים היו כל העם היוצאים

[ממצרים].

וכל העם הילודים

במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו" [והטעם שלא מלו מתבאר בגמרא בהמשך]!

ומשנינן:

אם כן

, אם תאמר שהכתוב מדבר רק על ילידי המדבר שעדיין לא מלו,

מאי

"ו

שוב

ומול את בני ישראל"?

אלא לאו

, בהכרח, שאף על העם היוצאים נצטוה יהושע,

ל

שוב ולעשות להם

פריעה

.

ושואלת הגמרא:

ו

מאחר שאתה דורש לשון הכתוב "ושוב" -

מאי

תדרוש במה שאמר הכתוב בהמשך "ומול את בני ישראל

שנית

"?

ומפרשינן:

לאקושי סוף מילה

, הסרת כל חתיכות העור שנשארות אחר חיתוך הערלה -

לתחילת מילה

, לחיתוך עור הערלה:

מה תחילת מילה

, חיתוכה של הערלה,

מעכבת

-

אף סוף מילה

, כל שלא הסיר את כל העור, הרי הציצין של העור שנשתיירו ולא הוסרו

מעכבין בו

.

[רבינו תם בתוספות כתב המדובר בפריעת הציצין של הקרום הרך ], וכדמפרש ואזיל. ומפרשת הגמרא מה הן הציצין המעכבין את המילה:

דתנן: אלו הן ציצין המעכבין את המילה

: אם נשתייר

בשר

[עור]

החופה את רוב העטרה. ואין אוכל בתרומה

עד שיסירנה.

אמר רבינא, ואיתימא רב ירמיה בר אבא אמר רב

, לפרש את המשנה:

בשר

[עור]

החופה את רוב גובהה של עטרה

, ואף שאינו חופה את רוב היקיפה.

מפרשת הגמרא:

ובמדבר מאי טעמא לא מהול

[למה לא מלו בני ישראל במדבר] כמבואר בכתוב ביהושע שהביאה הגמרא?

איבעית אימא: משום חולשא דאורחא

[חולשת הדרך].