Versão em texto deste daf: original e tradução
Yevamot 6a — o Talmud em português
Yevamot 6a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Yevamot 6a
כי אין צורך ללמוד מ"אני ה'", שאין לשמוע למצות האב לחלל שבת במלאכה שהיא בכרת, בכגון שאמר שחוט לי או בשל לי בשבת.
אלא בא "אני ה'" להשמיענו, שאין לציית להם לעבור אפילו על
לאו
ד
"מחמר
" בשבת, שאינו בכרת אלא רק בלאו.
והיינו, שאסור לו לאדם לעבוד עם בהמתו [חמורו] בשבת, כגון שמניח עליה משא, ומובילה ברשות הרבים ["מחמר" אחריה].
וכן שאר מלאכות שאינו עושה אותן בעצמו, אלא מפעיל את בהמתו לשם עשייתן.
ומקור האיסור הוא מ"לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך" [שמות כ].
אך הוא אינו בכלל שלשים ותשע מלאכות שבת שחייבים עליהן כרת, אלא הוא רק איסור לא תעשה.
ונמצא, כי שוב, אין לנו מקור שאפילו לא תעשה שיש בו כרת נדחה מפני מצות עשה. וחוזרת השאלה מה צורך יש ב"עליה" למעט יבום של ערוה!?
ותמהה הגמרא על דחיית הראיה:
אם תאמר כי "אני ה'" בא ללמד שאין לציית לאב ואם כאשר הם מצווים לעבור על "מחמר", שהוא איסור לא תעשה, תתעורר תמיהה גדולה:
ואפילו הכי
, שאין זה אלא איסור לא תעשה שאין בו כרת, בכל זאת
לא דחי
מצות כיבוד אב ואם את איסור "מחמר"!
אם כן, יקשה לך קושיה גדולה מצד אחר:
אלא
, הא
דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה
-
ליגמר מהכא
, נלמד מכאן,
דלא לידחי
עשה את לא תעשה, כלל.
וכי תימא
לתרץ:
שאני לאוי דשבת, דחמירי,
שכל המחלל שבת הרי הוא כעובד עבודת כוכבים, ולכן אפילו לאו גרידא של שבת אינו נדחה מפני מצוה.
עדיין יש להקשות:
והא
מצינו
תנא
ש
בעלמא קאי
, שלומד על שאר איסורים שבעולם ממלאכת שבת, שאינם נדחים מפני עשה.
ולא קפריך
, לא מצינו שפורכים את דבריו, שאין ללמוד מלאוין של שבת שאינן נדחים מפני מצוה, היות ולאוי שבת הם חמורים.
דתניא: יכול אמר לו אביו
של כהן לבנו: היכנס לבית הקברות, ו
היטמא
כדי להשיב אבידה.
או שאמר לו: אל תחזיר
אבידה!
יכול ישמע לו
בנו?
תלמוד לומר
: [ויקרא יט]
"איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמורו
, אני ה'" -
"אני ה'" -
כולכם חייבין בכבודי!
ואם אכן לאוין של שבת אינם נדחים מפני מצות כיבוד אב מפני שהם יותר חמורים, כיצד לומד התנא בברייתא משבת להשבת אבידה!
ומכח התמיהה הזאת, חוזרת בה הגמרא מלהעמיד את הברייתא בלאו של מחמר, אלא מעמידה אותה שוב כמו שהיא הניחה תחילה, שמדובר בה באב המצווה את בנו לשחוט לו ולבשל לו בשבת.
והיתה מכאן ראיה, שרק משום שאמר הכתוב "את שבתותי תשמורו, אני ה'", אין לו לבן לשמוע לציווי אביו לחלל את השבת, כיון שהאב ובנו מצווים בכבוד ה', וכבוד ה' עדיף על כבוד אב.
אבל מבחינה עקרונית של דיני דחיה, עשה דוחה אפילו לא תעשה שיש בו כרת. ולכן איצטריך "עליה", לומר שמצות ייבום אינה דוחה לאו של עריות.
ומביאה הגמרא פירכא נוספת:
אלא,
עדיין יש להקשות, שאין ללמוד ממצות כיבוד אב ואם למצות ייבום,
משום דאיכא למיפרך
:
מה להנך
, שחיטה ובישול בשבת לצורך קיום מצות כיבוד אב ואם,
שכן
הן
"הכשר מצוה
"!
שבמצב כזה, כאשר אביו מצוהו לחלל שבת לכבודו, לא יתכן לו לבן לקיים מצות כיבוד אב אלא אם כן יחלל את השבת. ונמצא שחלול השבת זהו "הכשר קיום המצוה". ["הכשר", משמעותו - היכולת הבלעדית].
ולכן, אילולי מיעוט הפסוק "אני ה'", היתה מצות כיבוד אב דוחה אפילו את איסור המלאכה בשבת, על אף שהוא בכרת.
אבל במצות יבום אינה נחשבת הביאה ביבמה כ"הכשר מצוה", כי יתכן לקיים את מצות ייבום שלא בביאה, שהרי יש אפשרות לחלוץ לה. ולכן אי אפשר ללמוד ממצות כיבוד אב ואם להתיר ביאה ביבמה שהיא ערוה.
ושוב חוזרת הקושיה: לשם מה איצטריך "עליה"!?
ומביאה הגמרא מהלך אחר:
אלא, סלקא דעתך, תיתי
ביאה ביבמה שהיא ערוה -
מבנין בית המקדש.
דתניא: יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת?
תלמוד לומר
: [בספר ויקרא יט ג]
"את שבתותי תשמורו, ומקדשי תיראו
, אני ה' אלהיכם" -
מלמד הכתוב ש
"כולכם
", אפילו "כבוד המקדש" -
חייבין בכבודי
.
ומניחה הגמרא:
מאי לאו
, האם לא עוסקת הברייתא
בבונה וסותר
בשבת, לצורך בנין המקדש.
וטעמא דכתב רחמנא את "שבתותי תשמורו
ומקדשי תיראו - אני ה'",
הא לאו הכי
, לולי המיעוט המיוחד של הפסוק, שאין בנין בית המקדש דוחה שבת מהטעם ש"כולכם חיבים בכבודי" -
דחי
מצות בנין המקדש את איסור מלאכת שבת, אפילו במלאכות בונה וסותר, שחייבים עליהן כרת.
ולכן איצטריך "עליה" ללמד שמצות יבום אינה דוחה איסור ערוה.
ודוחה הגמרא את הראיה:
לא
במלאכת בונה וסותר הוצרך הכתוב לאסור, כי גם לולי הכתוב הזה אנו יודעים שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.
אלא כונת הכתוב לאסור את בנין בית המקדש בשבת אפילו ב
לאו
ד
"מחמר
", שאין בו כרת, ולולי הלימוד מהפסוק, הוא היה נדחה מפני מצות בנין המקדש.
אלא שתמהה הגמרא על הדחיה הזאת, כי אם תעמיד את הלימוד הזה של הברייתא רק בלאו דמחמר, תתעורר תמיהה רבתי:
ואפילו הכי
, שאין זה אלא לאו,
לא דחי
מצות בנין בית המקדש את הלאו של מחמר!?
ואלא
, הא
דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה
-
ליגמר מהכא דלא דחי
עשה ללא תעשה!
וכי תימא, שאני לאוי דשבת, דחמירי,
שהמחלל שבת הרי הוא כעובד עבודת כוכבים, ולכן הם לא נדחים מפני עשה אפילו כשאין בהם אלא לאו גרידא ללא כרת. ואין ללמוד מהם לשאר הלאוים.
והא
מצינו
תנא
, ש
בעלמא קאי
, שלומד מלאוים של שבת לשאר לאוים שאין בהם כרת שאינם נדחים מפני מצות כיבוד אב.
ולא קא פריך!
לא מצינו שיפרכו דבריו מחמת החילוק הזה, שלאוין של שבת הם יותר חמורים ואין ללמוד מהם ללאוים אחרים.
דתניא: יכול אמר לו אביו
של כהן לבנו:
היטמא
למת!
או שאמר לו: אל תחזיר
אבידה!
יכול ישמע לו?
תלמוד לומר: "איש אמו ואביו תיראו
, ואת שבתותי תשמורו, אני ה'!" -
כולכם חייבים בכבודי!
ומכח התמיהה הזאת, חוזרת בה הגמרא מהדחייה, ואומרת שאכן מדובר במלאכת בונה וסותר.
ולכאורה היה מקום ללמוד מבנין המקדש, שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. ולכן איצטריך "עליה", לומר שבמקום יבום לא דוחה מצות היבום את איסור הערוה.
אך מביאה הגמרא דחייה אחרת:
אלא,
עדיין אין מכאן ראיה ליבום.
משום דאיכא למיפרך: מה להנך
, בונה וסותר במלאכת המקדש,
שכן
הן
"הכשר מצוה
"!
שאי אפשר לבנות את המקדש בשבת מבלי לעבור על מלאכת בנין, ולכן אילולי הלימוד מ"אני ה'", היתה מצות בנין בית המקדש דוחה איסור מלאכה בשבת.
אבל אין מכאן ראיה למצות יבום, לפי שאין הביאה נחשבת "הכשר מצוה", היות ואפשר לחלוץ לה.
ותמהה הגמרא: אם בא "אני ה'" לומר שאפילו
הכשר מצוה
אינו דוחה שבת, למה הוצרך הכתוב לחזור ולומר בבנין בית המקדש "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, אני ה'", כדי ללמוד ממנו שאין מצות בנין בית המקדש דוחה שבת!?
והרי די היה לו לכתוב את "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו - אני ה'", ללמד שאפילו הכשר מצוה של כיבוד אב אינו דוחה שבת, כיון ש"אתה ואביך חייבים בכבודי", ו
תיפוק לי
-
מהתם!
משם, מכיבוד אב, נלמד שגם מצות בית המקדש אינה דוחה שבת אפילו כשהיא "הכשר מצוה" [שאי אפשר לבנות בשבת מבלי לעבור על מלאכת בונה].
ואם בכל זאת חזר הכתוב בבנין בית המקדש לומר שאינו דוחה שבת מחמת מיעוט הפסוק "אני ה'" - כולכם חייבים בכבודי, משמע שבא הכתוב לומר שאילולי המיעוט [המיוחד לבניית המקדש בשבת] היתה מצות בנין המקדש דוחה שבת, גם אם לא היתה הכשר מצוה.
ולכן איצטריך עליה, לומר שאין מצות היבום דוחה איסור ערוה.
ומיישבת הגמרא את התמיהה, ולאור זאת שוב אין ראיה מכאן שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת:
אין הכי נמי,
אכן זה שאין בנין בית המקדש דוחה שבת אפילו שהוא הכשר מצוה, למדים זאת מהכשר מצוה של כיבוד אב שאינו דוחה שבת.
ומה שתמהנו:
"ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו
" -
למה לי?
מיבעי ליה, לכדתניא
:
יכול יתיירא אדם ממקדש?
תלמוד לומר: "את שבתותי תשמורו, ואת מקדשי תיראו
".
נאמרה "שמירה" בשבת, ונאמר "מורא
"
במקדש.
והקישן הכתוב, בכך שכתבן יחד בפסוק אחד, ללמדך: