Versão em texto deste daf: original e tradução
Yevamot 61a — o Talmud em português
Yevamot 61a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Yevamot 61a
קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באוהל
[את המאהיל עליהם], כיון שהם אינם נכללים בכלל מה שאמרה תורה "אדם כי ימות באוהל, כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים".
כיון
שנאמר: "ואתן
[בפתח וצירי, כמו "ואתם"]
צאני, צאן מרעיתי
-
אדם אתם!
"
מלמד הכתוב כי רק
אתם
, ישראל,
קרויים "אדם", ואין העובדי כוכבים קרויין "אדם
".
מיתיבי
מן הפסוק האמור במלחמת מדין, בשבי ששבו מהם בני ישראל:
"והבקר ששה ושלשים אלף. וחמורים שלשים אלף וחמש מאות.
ונפש אדם ששה עשר אלף
". הרי שאף הגויים קרויים "אדם"?!
ומשנינן: שם הם קרויים אדם,
משום בהמה
. שהיות ובאותו ענין נזכרו גם הבהמות שלקחו מן השבי, הרי לגבי הבהמות נקראים הגויים "אדם", אבל אדם סתם לא נקראו.
תו מקשינן: והרי כתיב לגבי העיר נינוה, שהיתה עיר של גויים,
"אשר יש בה הרבה משתים עשרה ריבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו
, ובהמה רבה".
ומשנינן: נקראו שם אדם
משום בהמה
. שהרי נאמר שם "ובהמה רבה".
ועתה מקשינן על עיקר מימרתו של רבי שמעון בן יוחי, שאין הגויים מטמאים:
והרי כתיב לאחר מלחמת מדין "ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים,
כל הורג נפש וכל נוגע בחלל
-
תתחטאו
[במי חטאת] ביום השלישי וביום השביעי". הרי שנטמאו טומאת שבעה על שנגעו בחללי המדינים!
ומשנינן: לא נזקקו הלוחמים לטומאת שבעה מפני המדינים, אלא משום החשש
דלמא איקטיל חד מישראל
[שמא נהרג אחד מישראל], ונטמאו ממנו.
ורבנן
, החולקים, והסוברים שאף הגויים מטמאים, טעמם הוא, כי ממלחמת מדין יש להוכיח שאף הגויים מטמאים, הואיל ולדעת חכמים אי אפשר לפרש שנטמאו מישראל, כיון שכתוב שם שלא נהרג אף אחד מישראל במלחמה:
"ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא. ויאמרו אל משה: עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידנו ו
לא נפקד ממנו
[נחסר מאתנו]
איש
".
ורבי שמעון בן יוחי
מפרש פסוק זה אחרת:
לא נפקד ממנו איש, לעבירה
.
רבינא אמר
ליישב הקושיא מן הפסוק "כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו":
נהי
על אף
דמעטינהו קרא מאטמויי ב
טומאת
אהל, דכתיב
בעיקר טומאת אוהל
"אדם כי ימות באוהל
" -
מ
טומאת
מגע ומשא
, שלא נאמר בעיקר דין טומאתם לשון "אדם" -
מי מעטינהו קרא?!
ולפיכך נטמאו "כל הורג נפש וכל נוגע בחלל" בטומאת שבעה.
מתניתין:
כהן הדיוט ש
אירס את האלמנה, ונתמנה
להיות כהן גדול
בין שעת אירוסין לשעת נשואין - הרי זה
יכנוס
אותה לאשה, על אף שהאלמנה אסורה לכהן גדול, ומתבאר הטעם בגמרא.
ומעשה ביהושע בן גמלא
הכהן,
שקידש את מרתא בת ביתוס
שהיתה אלמנה,
ומינהו המלך להיות כהן גדול
קודם שנשאה,
וכנסה
.
אבל
שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט, ונתמנה להיות כהן גדול
קודם שכנסה,
אף על פי ש
כבר
עשה בה מאמר
קודם שנתמנה -
הרי זה לא יכנוס!
לפי שאין המאמר כלום מן התורה [מאירי].
גמרא:
תנו רבנן: מנין שאם אירס
כהן הדיוט
את האלמנה, ונתמנה להיות כהן גדול, שיכנוס?
תלמוד לומר
: כי אם בתולה בעמיו
יקח "אשה
". ולא היה לו לומר אלא "בתולה בעמיו יקח", ולמה הוסיף הכתוב ואמר "אשה"? ללמד שאם אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול - יכנוס.
ומקשינן:
אי הכי, שומרת יבם
שנפלה לפני כהן הדיוט ונעשה כהן גדול,
נמי
נרבה אותה מהפסוק הזה, שייבמנה!
ומשנינן: יקח
"אשה
" כתיב,
ולא "יבמה
".
שנינו במשנה:
מעשה ביהושע
בן גמלא שקידש את מרתא בת בייתוס, "ומינהו" המלך להיות כהן גדול:
ומדייקת הגמרא את לשון המשנה:
"מינהו
" -
אין!
כלומר: המלך אכן מינהו, אבל אבל הסנהדרין ואחיו הכהנים לא מינוהו -
אבל
"נתמנה
", שמשמע שהיה ראוי למינוי הזה -
לא
שנינו.
אמר רב יוסף: קטיר קחזינא הכא!
[קשר של רשעים אני רואה כאן], שלא היה ראוי להיות כהן גדול, אלא שנתן כסף כשוחד, ומינוהו.
דאמר רב אסי: תרקבא
דדינרי עיילה ליה מרתא בת בייתוס לינאי מלכא, עד דמוקי ליה ליהושע בכהני רברבי
[שלש קבין של דינרים הכניסה אשתו של יהושע בן גמלא לינאי המלך, כדי שימנה את בעלה לכהן גדול].
מתניתין:
כהן גדול שמת אחיו
, הרי הוא
חולץ
לאלמנת אחיו,
ולא מיבם
את אלמנתו, לפי שהוא אסור באלמנה.
גמרא:
קא פסיק ותני
במשנתנו [שנה התנא באופן מוחלט] שאין כהן גדול מיבם את אשת אחיו לעולם, ומשמע:
לא שנא
כשמת אחיו
מן האירוסין
, קודם שנשא את אשתו ובעלה, שאינה אלא אלמנה ולא בעולה,
ולא שנא
מת אחיו
מן הנשואין
, לאחר שנשאה ובעלה שהיא אלמנה ובעולה. ותיקשי:
בשלמא
אלמנה
מן הנשואין
, שפיר אין הכהן הגדול מיבם את אשת אחיו, כי איסור אלמנה לכהן גדול, איסור
עשה
["והוא אשה בבתוליה יקח"]
ו
לאו של
לא תעשה
["אלמנה לא יקח"]
הוא
, אם יבוא עליה.
ו
אסור לו לייבמה, היות ו
אין עשה
של יבום
דוחה
את
לא תעשה ועשה
.
אלא
אלמנתו של אחיו
מן האירוסין
, למה אין חייב הכהן הגדול לייבמה? מדוע לא
יבוא עשה
של יבום,
וידחה את לא תעשה
של "אלמנה לא יקח? ומשנינן:
גזירה
גזרו חכמים לאסור אפילו את ה
ביאה
ה
ראשונה
באלמנה שבה מתקיים העשה, ויש בכוחו לדחות את הלאו,
אטו
בגלל ה
ביאה
ה
שניה
בה, שהיא אסורה כיון שאין בה קיום מצות עשה, לפי שאין מצוה אלא בביאה הראשונה.
מתניתין:
כהן הדיוט
[והוא הדין כל אדם מישראל, כמבואר בגמרא]
לא ישא
את ה
איילונית
שאינה ראויה לילד, משום ביטול מצות פריה ורביה.
אלא אם כן יש לו אשה
אחרת לפרות ולרבות ממנה,
ובנים
, או שיש לו כבר בנים, וקיים מצות פריה ורביה.
רבי יהודה אומר: אף על פי שיש לו
לכהן הדיוט
אשה ובנים
, הרי זה הכהן
לא ישא
את ה
איילונית
, כיון
שהיא "זונה" האמורה בתורה
לגבי איסורי כהונה, "אשה זונה וחללה לא יקחו".
וחכמים אומרים: אין "זונה
" -
אלא גיורת ומשוחררת
.
ושנבעלה בעילת זנות
, כגון ישראלית הנבעלת לפסול לה.
גמרא:
שנינו במשנה: "כהן הדיוט" לא ישא איילונית:
אמר
הקשה
ליה ריש גלותא לרב הונא
על משנתנו:
מאי טעמא
לא ישא כהן הדיוט את האיילונית? ודאי,
משום פריה ורביה
, שאין הוא מקיימה כשנושא איילונית שאינה בת בנים.
ואם כן, תיקשי: למה שנינו דין זה בכהן הדיוט? האם
א
מצות
פריה ורביה
רק
כהנים הוא דמפקדי
[כהנים בלבד הם שנצטוו בה],
ו
אילו כל
ישראל לא מפקדי
בה?
אמר ליה
רב הונא לריש גלותא: אכן, אף כל ישראל אסורים לישא את האיילונית כשלא קיימו עדיין פריה ורביה. אלא שהתנא נקט בלשונו "כהן הדיוט"
משום דקא בעי
התנא של המשנה
למיתנא סיפא: רבי יהודה אומר: אף על פי שיש לו אשה
ויש לו בנים לא ישא איילונית
, לפי
שהיא "זונה" האמורה בתורה
.