Yevamot 119b — o Talmud em português

רישא

דמתניתין, שמדובר בה באשה שהלכו בעלה וצרתה למדינת הים, והוחזקה בשעת יציאה שאין לו בנים, יש לה

חזקה

שהיא נופלת

לייבום.

ו

כנגד החזקה הזאת יש לנו

רובא,

דרוב נשים מתעברות ויולדות, ומסתמא ילדה צרתה, ונפטרה מיבום, ומותרת

לשוק.

ו

כשיש חזקה כנגד רוב, ה

חזקה לא עדיף

כוחה

כי רובא,

אלא אדרבה, רוב עדיף. דרובא וחזקה, רובא עדיף [קידושין פ'].

וכאן, הרוב מתירה לשוק, והיינו צריכים להתירה.

אך

אייתי מיעוטא דמפילות, סמוך

ותצרף אותו

לחזקה.

ואז

הוה ליה

הספק שמא ילדה צרתה חשוב

כפלגא ופלגא,

ודינו כספק השקול.

ולכן ברישא,

לא תינשא

האשה לשוק,

ולא תתייבם

ליבם. כי לא אזלינן לא בתר חזקה ולא בתר רובא

אבל ב

סיפא,

שמדובר בה שיצאה חמותה בלא יבם,

והוחזקה

האשה בהיתר

לשוק.

וכמו כן גם

רובא,

שרוב העוברים הם נפלים ונקבות [כדאמרינן לעיל] מתיר אותה

לשוק.

וכנגד זה עומד ספק, שמא ילדה חמותה זכר, והרי היא זקוקה לייבום, כי על כל פנים יש מיעוט שיולדות זכרים.

ו

כיון ד

הוי ליה

מיעוט הזכרים המחייבה בייבום כשהוא עומד מול החזקה של היתר לשוק, וגם מול רוב הנקבות והנפלים נחשב

למיעוטא דמיעוטא.

ולמיעוטא דמיעוטא

-

לא חייש רבי מאיר.

ולכן בסיפא אינה חוששת, ומותרת לשוק, ואע"ג שיש מיעוט לאוסרה.

שנינו במשנה: אשה שהלכו בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעלך

לא תנשא

לשוק

ולא תתייבם

ליבם:

ותמהינן:

ולעולם

[בתמיה], וכי יש לה להמתין לעולם עד שיתברר אם היתה צרתה מעוברת אם לאו?

ומדוע לא תחלוץ מיד, ואפילו אין ידוע לה אם נתעברה צרתה, אם לאו, כי בין אם היא חייבת בייבום ובין אם היא פטורה ממנו, מותרת להנשא לשוק אחר החליצה, מיד.

שהרי ממה נפשך היא מותרת:

אם היתה חייבת בייבום, הרי החליצתה פוטרתה.

ואם היא פטורה מייבום, חליצתה לא מעלה ולא מורידה.

ומשנינן:

אמר זעירי: לעצמה,

אפילו אין לה צרה, צריכה היא להמתין

שלשה חדשים,

להבחין שמא מעוברת היא מבעלה.

ואפילו ודאי אינה מעוברת ממנו, וכגון שהיה בעלה במדינת הים יותר מג' חדשים, ואחר כך מת, בכל זאת צריכה להמתין שלשה חדשים אחר מותו, כדאמרינן בפרק החולץ [מב ב], שאפילו אשה שאין חשש שמא מעוברת היא, ולא שייכת אצלה המתנה לצורך הבחנה, צריכה להמתין ג' חדשים.

אך בשביל

חברתה,

לדעת שמא מעוברת היא צרתה, צריכה היא להמתין

תשעה

חדשים,

וחולצת

לאחר ט',

ממה נפשך,

בין חייבת בייבום בין פטורה, ומותרת להנשא לשוק.

אך אינה יכולה לחלוץ ולהנשא בתוך ט', כי שמא חברתה מעוברת היא, והולד הוא של קיימא. וכיון שכן, הרי היא נפטרת מהייבום רק על ידי הולד, ולא ע"י חליצה. והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם.

ואם תנשא בתוך ט' חדשים ממיתת הבעל, שמא לא נפטרה בחליצתה, ועדיין אסורה היא לשוק, כל זמן שלא ילדה צרתה.

אבל לאחר ט' חדשים, היא ממה נפשך מותרת. כי אם היתה צרתה מעוברת, הרי כבר ילדה, והולד פטרה מיבום.

ואם לא נתעברה צרתה, והיתה האשה חייבת ביבום, הרי היא נפטרה בחליצה.

ב.

רבי חנינא אמר

: ל

עצמה

צריכה היא להמתין

שלשה

חדשים.

לחברתה,

בשביל חברתה, שמא מעוברת צרתה, לעולם לא תנשא ולא תתייבם, עד שתדע בבירור אם יש לצרתה ולד אם לאו.

ומקשינן:

ותחלוץ

לאחר ט',

ממה נפשך,

אפילו לא ידוע לה אם יש ולד לצרתה, ותנשא לשוק.

שהרי אם ילדה צרתה, היא נפטרה מיבום ע"י הולד.

ואם לא ילדה צרתה, חליצתה פוטרתה! ומשנינן:

אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין, אמרי תרוויהו

: הטעם הוא משום

גזירה, שמא יהא

ה

ולד בן קיימא,

והולד הוא שפוטרה מיבום.

ו

כשיתברר הדבר שנפטרה בגלל הולד, ולא היה צורך בחליצה,

נמצא אתה מצריכה כרוז,

להודיע שאינה בכלל חלוצה שפסולה אפילו לכהן הדיוט, אלא מותרת היא

לכהונה

.

ומקשינן: מאי אמרת, שאינה יכולה לחלוץ לאחר ט', כי שמא תמצא חליצתה מיותרת ואתה מצריכה כרוז שיודיע שהיא מותרת לכהונה.

וליצרכה

כרוז, ומה גרוע בכך?

ומשנינן: יש לנו לחשוש

דילמא איכא

אינשי

דהוי ב

שעת

חליצה

בבית דין, וראו בחליצתה,

ולא הוי

שמעו

בהכרזה.

ואותם האנשים, כשיראוה נשאת לכהן

ו

אין מוחה בידה,

אמרי, קשרו

רבנן

חלוצה לכהן

.

ופרכינן:

תנן

במתניתין לעיל [קיח ב]: אשה שיצאה בלא בנים, וחזרה ואמרה:

א.

ניתן לי בן במדינת הים.

והוסיפה בתוך כדי דיבור,

ואמרה: מת בני

ראשון,

ואחר כך

מת

בעלי,

וזקוקה אני ליבום -

נאמנת

היא להתירה ליבם.

ב. אבל, אם אמרה ניתן לי בן במדינת הים,

ומת בעלי

ראשון,

ואחר כך

מת

בני

ופטורה אני מן הייבום -

אינה נאמנת

להתירה להינשא לשוק.

שהואיל ובחזקת ייבום יצאה, חיישינן שמא משום ששונאת היא ליבם, ולא רוצה ליפול לפניו, אומרת כן כדי לפטור עצמה ממנו.

ו

מכל מקום,

חוששין לדבריה

שמא אמת הן.

ו

כיון שאינה נאמנת, דינה הוא, ש

חולצת

כדי להתירה להנשא לשוק,

ולא מתייבמת,

היות שחוששין לדבריה שמא אמת הם, ואינה זקוקה ליבם, אלא אסורה היא לו.

ומדוע תחלוץ?

ליחוש דילמא אתו עדים ואמרי כדקאמרה,

שמת בעלה ראשון ואחר כך בנה, ופטורה מן הייבום, ולא היתה זקוקה ליבם כלל מעיקרא, ואין חליצתה כלום,

ונמצא אתה מצריכה כרוז

שמותרת היא

לכהונה.

ומוכח שלא גזרינן כך, ואם כן, מדוע אמר רבי חנינא שאינה חולצת לעולם משום גזירה זו.

ומביאה הגמרא שני תירוצים:

א.

אמר רב פפא,

שם מדובר

ב

היתה האשה

גרושה

כבר מאיש אחר.

ולכן, אפילו אם תהיה חליצתה מיותרת, שאינה כלום, כבר פסולה היא לכהונה עולמית משום גרושה, וליכא כרוז.

ב.

רב חייא בריה דרב הונא אמר: באמרה "אני והוא נחבאנו במערה",

ואין איש עמנו שיכול לבוא ולהעיד. ואין חשש שיבואו עדים ותצטרך כרוז.

לכן, שם תחלוץ, היות ואין חשש שתצריכנה כרוז לכהונה. אבל במשנתנו, שיש חשש שמא אתה מצריכה כרוז לכהונה, גזרינן שלא תחלוץ לעולם, שמא יראה אדם בחליצתה ולא ישמע הכרוז. וכשיראנה נישאת לכהן, יאמר: התירו רבנן חלוצה לכהונה.

מתניתין:

שנינו במשנה לעיל [קיז א]: הכל נאמנין להעיד על האשה שמת בעלה, חוץ מחמש נשים, וביניהן יבמתה.

וכהמשך לכך, אומרת המשנה, שאם היו:

שתי יבמות,

נשותיהם של שני אחים, שדין כל אחת מהן שבמיתת בעלה היא נופלת לפני בעלה של השניה ליבום.

ואם מתו שני היבמים, נמצא שאין להן יבם, והרי הן מותרות לשוק.

ובאות עתה שתי היבמות לפנינו, כאשר:

זו אומרת מת בעלי.

והרי היא נאמנת.

וזו אומרת מת בעלי,

והרי היא נאמנת.

ואף על פי כן, שתיהן אסורות לשוק.

זו

שאמרה מת בעלי,

אסורה מפני בעלה של זו

השניה, שהוא יבמה.

ושמא חי הוא, וזקוקה היא לו ליבום.

ואף על פי שאשתו אומרת שהוא מת, אינה נאמנת בעדות זו להעיד עבור חברתה, אלא רק לעצמה.

שהרי היא אחת מחמשת הנשים, ששנינו לעיל שאינן נאמנות להעידה להתירה לשוק.

ו

כן

זו

השניה שאמרה מת בעלי,

אסורה מפני בעלה של זו

הראשונה, שהוא יבמה, ושמא זקוקה היא לו.

ובאותן הנשים: אם

לזו

יש

עדים

שמת בעלה,

ולזו אין עדים

על מיתת בעלה,

אותה

אשה

שיש לה עדים

על מיתת בעלה

אסורה

להינשא לשוק, כי שמא בעלה של שניה, שהוא יבמה, חי, וזקוקה היא לו.

ועדיה לא מוסיפים לה כלום, שהרי נאמנת היא גם בלעדיהם על מיתת בעלה.

ואותה,

השניה

שאין לה עדים

על מיתת בעלה, אלא היא אומרת שמת, ואשה שאמרה מת בעלי נאמנת

נאמנת היא על מיתת בעלה,

ומותרת

לשוק. שהרי אין לה יבם, לפי שהעדים של חברתה מעידים על יבמה שהוא מת.

או אם

לזו

יש

בנים

מבעלה

ולזו אין בנים

מבעלה ואין עדים לאחת מהם על מיתתן,

אותה

אשה

שיש לה בנים מותרת

להנשא לשוק, שנאמנת היא על מיתת בעלה להתיר עצמה, ואינה נופלת ליבום שיש לה בנים,

ואותה

יבמה שניה

שאין לה בנים,

וזקוקה ליבום במיתת בעלה,

אסורה

לשוק, שמא יבמה חי, ויבמתה אינה נאמנת להעיד עליה להתירה.

וכשלאותן יבמות יש שני אחים לבעליהן, וזו אומרת מת בעלי, וזו אומרת מת בעלי, ואין להן בנים מבעליהן ולא עדים על מיתתם - נאמנות הן על מיתת בעליהן. לפי שהאשה שאמרה מת בעלי תתייבם, [כשיש לה יבם], ונופלות לפני האחים לייבום.

נתייבמו

לאחי בעליהן,

ו

לאחר זמן

מתו היבמין

-

אסורות להנשא

לשוק.

אשה זו מפני בעלה הראשון של שניה, שהוא יבמה.

ואשה זו מפני בעלה ראשון של חברתה, שהוא יבמה.

כי שמא עדיין חיים הם ונפלו לפניהם לייבום.

ואע"ג שקיבלנו בתחילה דבריהם שמתו בעליהן, והתרנו להם על פי עדותן להנשא ליבם

מכל מקום, עכשיו שרוצות הן להנשא לשוק, נמצאת עדות יבמה מועילה לחברתה [כברישא דמתניתין]. ואין יבמות מעידות זו לזו. ודוקא בתחילה, שהיתה נאמנותן אצל עצמן, היו נאמנות.

ו

רבי אלעזר אומר: הואיל והותרו ליבמין,

והיו בחזקת שמתו בעליהן -

הותרו לכל אדם,

ולא חיישינן שמא חיים הם. ובגמרא יתבאר טעמו.

גמרא:

תנא בברייתא, אופן נוסף ביבמות אלו, ברישא של משנתנו:

אם לאשה

זו

יש

עדים

על מיתת בעלה,

ובנים

ממנו,

ולזו

אין

לא עדים

על מיתת בעלה

ולא בנים

ממנו

שתיהן מותרות!

זו שיש לה עדים ובנים מותרת לפי שאין כאן זיקת ייבום מפני בניה.

וזו שאין לה לא עדים ולא בנים מותרת, שהרי יש עדים שהביאה האשה השניה, שמת יבמה.

שנינו במשנה:

נתייבמו

יבמות אלו לאחי בעליהן,

ומתו היבמין

-

אסורין להנשא

לשוק, שעכשיו נמצאת עדות יבמה מועילה לחברתה.

רבי אלעזר אומר: הואיל

והיו בחזקת שמתו בעליהן

והותרו ליבמין

-

הותרו

להנשא

לכל אדם.

בעי רבא: מאי טעמא דרבי אלעזר

שמתירן להנשא על פי עדות היבמה?

האם

משום

שהוא חולק על המשנה לעיל, ד

קסבר צרה מעידה לחברתה,

ולא חייש שהצרה תאמר מת הבעל כדי לקלקל צרתה, בכך שתנשא לשוק שלא כדין וכשיבא בעלה תצא מבעלה וממי שנשאת לו.

ולכן גם יבמה מעידה לחברתה, על אף שהיא צרתה.

כי הסיבה שיבמה פסולה להעיד לפי רבנן, היא משום שהיא שונאתה, לפי שהיא יראה שמא סופה של חברתה להיות צרתה [והיינו כשתעמוד לפני בעלה לייבום או ששניהם יפלו לייבם אחד].

ולכן יבמות הן כמו נשים צרות, ואינן נאמנות לרבנן, כי שמא יבמה אחת רוצה לפסול חברתה, ואומרת היבמה "מת בעלי" כדי שתנשא חברתה לשוק שלא כדין, ונמצאת צריכה גט מן הבעל, ונאסרת ליבם.

ולרבי אלעזר, מפני צד צרות - לא נפסלו מלהעיד זו לזו.

או דלמא,

טעמו של רבי אלעזר הוא משום שהיות והצרה נשאת [או נתייבמה הייבמה], על כרחך שמת הבעל, היות

דהיא

[האשה המעידה]

לא מקלקלא נפשה

להנשא שלא כדין, ולקלקל בכך את עצמה.

והוינן בה:

למאי נפקא מינה

למעשה, בספקו של רבא מהו הטעם של רבי אלעזר!?