Yevamot 117a — o Talmud em português

ש

הרי

אין האחין נכנסין לנחלה

של בעלה, באופן שהתירוה להנשא

על פיה,

דרחמנא אמר [דברים יט טו] על פי שנים עדים יקום דבר, ורק בנשואין הקלו משום שלא תשאר עגונה.

אמרו להם בית שמאי, והלא מספר כתובה נלמוד

שתגבה כתובתה,

שהוא כותב לה

בכתובה,

שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי,

והרי אתה מתירה להנשא לאחר, אם כן מגיע לה כתבתה כשנשאת ,

וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

גמרא:

אמר רב חסדא

אע"פ שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה אם לא היו לבעלה בנים ממנה ו

נתייבמה

על פי עצמה. הרי

יבמה

יבם זה

נכנס לנחלה

של בעלה

על פיה

על סמך עדותה. אחר ש

הם דרשו

במשנתינו

מדרש כתובה

וזיכו לה להגבות כתובתה מתורת מה שכתוב בכתובה לכשתנשאי וכו', אף

אנו לא

נגרע אלא נוסיף אם

נדרוש מדרש תורה

דכתיב

(דברים כ"ה) יקום על שם אחיו אמר רחמנא

פירוש, זה שיבם את אשתו יטול נחלת המת בנכסי אביו.

והרי קם

דייבם.

אמר רב נחמן: באת לבית דין, ואמרה, מת בעלי התירוני להנשא. מתירין אותה להנשא ונותנין לה כתובתה.

אבל אם באת לבית דין, ואמרה,

תנו לי כתובתי. אף להנשא אין מתירין אותה.

מאי טעמא

אין מתירין אותה אפילו להנשא, שהדברים מוכיחים ד

אדעתא דכתובה אתאי,

ואין דעתה לינשא כלל, ואין כאן משום עגונא, אלא אפוקי ממונא הוא, ואין מוציאין ממון אלא בשנים .

איבעיא להו

: באת לבית דין, ואמרה שני האמירות כאחד,

התירוני להנשא ותנו לי כתובתי, מהו.

וצדדי הספק:

מי אמרינן

כיון דאמרה כתובתה, אדעתא דכתובה אתאי.

או דלמא,

דעתה לינשא, אלא ד

כל מילי דאית ליה לאיניש אמר להו לבי דינא.

[

ואם תמצא לומר, כל מילי דאית ליה לאיניש אמר להו לבי דינא

]

אם הקדימה ענין הכתובה להיתר נישואין, ואמרה

תנו לי כתובתי והתירוני להנשא, מהו.

הכא ודאי אדעתא דכתובה אתאי,

או דלמא,

גם בכהאי גוונא דעתה אנישואין, אלא

הואיל דלא ידעה במאי משתריא

לכן הקדימה ענין הכתובה

תיקו

:

מתניתין:

הכל נאמנין להעידה

על מיתת בעלה

חוץ מ

חמש נשים שחזקתן שונאות זו את זו ויש לחוש שמא יתכוונו לקלקלה.

ואלו הן: א.

חמותה,

שרוצה לקלקלה שלא תדור עם בעלה מפני שאומרת זאת תאכל כל עמלי, שהבן יורש את אביו, ולא אשתו של אביו שהיא חמותה.

ב.

ובת חמותה

ששונאה, שאומרת היא תאכל עמל אבי ואמי דירית בעלה של זו, ואני אדחה, דבן קודם לבת בירושה.

ג.

וצרתה

אשתו שניה, מפני שהיא מתקנאת בירך חברתה .

ד.

ויבמתה

אשת אח בעלה, שחושבת שאם ימות אח בעלה בלא בנים ותהא צרתה. ואף יבמתה שהיא אחותה ולא תהא צרתה לעולם, גם כן אינה מעידה, משום לא פלוג .

ה.

ובת בעלה,

שאומרת זאת באה במקום אמי, ותאכל כל עמלה של אמי.

מה

הפרש

בין גט למיתה,

דבגט אפילו חמש נשים אלו נאמנות להביא את גיטה.

משום

שהכתב מוכיח

שנתגרשה, ואף על פי שצריכות לומר בפני נכתב ובפני נחתם, עקר הסמך על השטר, אבל הכא אין אנו סומכין אלא על עדותן:

גמרא:

איבעיא להו: בת חמיה

שאינה בת חמותה

מהו

שתעיד על מיתת בעלה.

וצדדי הספק הם:

טעמא דבת חמותה

אינה נאמנת

משום דאיכא אימא

שהיא חמותה של זו

דסניא לה

ששונאתה

היא

בתה

נמי סניא לה

שדרך הבת לילך בדרכי אמה.

והכא

בבת חמיה

ליכא אימא דסניא לה.

או דלמא, טעמא דבת חמותה

אינה נאמנת, משום

דאמרה קאכלה לגירסנא דאימא

שאומרת, היא תאכל יגיע אמי שהביאה לאבי מבית אביה,

הכא נמי

בת חמיה, אע"ג דזו לא אוכלת לגירסנא דאמה של בת חמיה, שהרי אין בעלה של זו אחיה מן האם, דבני אמה נוטלין מה שהביאה אמה כדתנן [בכתובות נב] "בנין דכרין די יהווין ליכי מינאי, אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון". אפילו הכי

קאמרה, אכלה לגירסנא דבי נשאי

שאוכלת יגיע אביה דירית בעלה של זו, והיא תדחה, וסינא לה.

תא שמע

:

במתניתין איתא:

הכל נאמנין להעידה

שמת בעלה

חוץ מחמש נשים, ואם איתא

דגם בת חמיה אינה נאמנת. אם כן

שית הויין.

ודחינן: ליכא למידק מהכא, ד

דלמא, טעמא דבת חמותה

אינה נאמנת משום

דאמרה, קאכלה לגירסנא דבי נשאי,

ואם כן

לא שנא בת חמותה ולא שנא בת חמיה

וחדא מינייהו נקט מתניתין.

ובעיא לא איפשיטא .

שנינו במשנה דהכל נאמנין להעידה על מיתת בעלה, חוץ מחמש נשים.

ומקשינן:

והאנן תנן: חוץ משבע נשים!?

ומתרצינן:

ההיא רבי יהודה היא.

דתנן: רבי יהודה מוסיף

על אותן נשים שאינם נאמנות להעיד,

אף אשת אב והכלה.

אמרו לו: אשת אב הרי היא בכלל בת הבעל

כיון דנכתב במתניתין דבת הבעל אינה מעידה לאשת האב, ממילא נפקא דאשת אב נמי אינה מעידה לבת בעלה, הלכך אין זו תוספת ולא הוצרכו להזכירו.

וכן

כלה הרי בכלל חמותה

דממילא נפקא מהא דחמותה אינה מעידה.

ור' יהודה

דאמר דאשת אב וכלה לא נכללו במתניתין, משום דסבר דכלה לאו בכלל חמותה ואשת אב לאו בכלל בת הבעל.

וטעמו: משום ד

בשלמא חמותה

אינה נאמנת להעיד לכלתה משום ד

סניא לה לכלה, דאמרה, קאכלה לגירסני

שזו אוכלת עמלי.

אלא כלה מאי טעמא סניא לחמותה.

ו

בשלמא בת הבעל

אינה נאמנת להעיד לאשת אב משום

דסניא לאשת האב, דאמרה, קאכלה לגירסני דאם

שזו אוכלת עמל אמי.

אלא אשת האב מאי טעמא סניא לבת הבעל.

ופרכינן:

אלא מאי,

כיון דאין לכלה על מה לשנאות חמותה ואין לאשת אב על מה לשנאות בת הבעל, אמאי קא

מוסיף

ר' יהודה הני

תרתי

לומר דאינן נאמנות.

ומשני:

אלא, כלה מ"ט סניא לחמותה,

משום

ד

חמותה

מגלה לבנה כל עבדה.

אשת אב נמי סניא לבת הבעל,

משום

ד

בת הבעל

מגלה לאביה כל

מילי

ד

היא

עבדה.

ורבנן

דאמרי דכלה בכלל חמותה, ואשת אב בכלל בת הבעל, משום דסברי דטעמן שוה, דכיון שהחמות שונאת כלתה, הכלה שונאת את חמותה, וכן בת הבעל כיון ששונאת את אשת האב, גם היא שונאת אותה, וכדכתיב בספר משלי [כז]

כמים הפנים לפנים,

כמים הללו שאדם צופה בהן ורואה בהם פנים כפניו, אם הוא שוחק הם שוחקות, ואם הוא עוקם הם עקומות,

כן לב האדם לאדם

האחר, אם הוא אוהב את זה, גם הוא אוהבו, ואם הוא שונא את זה, גם הוא שונאו .

ורבי יהודה

דלא סבירא ליה האי טעמא, מעמיד הפסוק

ההיא בדברי תורה כתיב

דלפי פנים שאתה נותן לתורה, לבך עומד לך להעמיד הגירסא הלכה למעשה, אם יגעת בה תמצא, אם לא יגעת לא תמצא .

אמר רב אחא בר עויא

:

בעי במערבא: חמותה הבאה לאחר מיכן,

כגון שיש לבעלה אח מהאב ולא מהאם, ואם ימות בעלה בלא בנים תתייבם לאותו אח, ואמו של האח תהיה חמותה,

מהו

שתעיד על מיתת בעלה?.

וצדדי הספק הם:

מי

אמרינן ששונאתה מעכשיו, משום ד

מסקה אדעתה, דמית בעל

ה של זו,

ונפלה קמי יבם

בנה,

וסניא לה

משום שזו תאכל עמלה, ומתכוונת לקלקלה מעכשיו כדי שלא תתייבם עוד לבנה

או לא.