Yevamot 115a — o Talmud em português

מי אמרינן

יש לה מיגו ד

מה לה לשקר,

כיון

דאי בעיא

הוי

אמרה שלום בעולם,

והיתה נאמנת, שהרי לא הוחזק שיש מלחמה בעולם, השתא נמי שהיא אומרת שיש מלחמה אמרינן אינה משקרת, ונאמנת.

או דלמא,

הכא ליכא למימר נאמנת מטעם מיגו דמה לה לשקר, דהא איהי גופא לא מכוונה לשקורי, אלא

כיון דאיחזקה

מלחמה

אמרה בדדמי

וסבורה היא שמת

ו

לכן

לא אתי מה לי לשקר ומרע

ומבטל

חזקתיה

שאין מועלת הנאמנות שאינה משקרת לבטל החזקה שאומרת מאומד ליבה .

תא שמע

:

באה האשה לב"ד ואמרה:

עי

ש

ׁינו עלינו בית עי

ש

ׁינו עלינו מערה

הציתו באש את הבית או את המערה שהיינו שם, אני ובעלי, ונתמלא עשן.

ו

הוא

נשאר ו

מת ואני

ברחתי

ונצלתי, אינה נאמנת.

והא הכא החזיקה היא מלחמה זו, וקתני אינה נאמנת, ולא אמרינן מה לה לשקר, דאי בעיא אמרה מת סתמא.

ודחינן:

שאני התם,

כשנתמלא עשן ברחה ולא המתינה עד שתראהו מת.

ואי משום עשן,

דאמר לה

הב"ד

כי היכי

דלדידך איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא.

אבל לגבי מלחמה איכא למימר דלא אמרה, אי לא ראתהו מת, דהא אי בעיא לשקורי לא הוי מחזקה מלחמה בעולם.

תא שמע

:

באה האשה לב"ד ואמרה:

נפלו עלינו עובדי כוכבים, נפלו עלינו ליסטים,

הוא

בעלי

מת, ו

אני

ניצלתי, נאמנת.

וכאן הרי היא החזיקה במלחמה, וקתני נאמנת. ומוכח שאמרינן מה לה לשקר.

ודחינן:

התם,

כיון שמלחמה קטנה היא דאיהי הוה בהדיה, לא אמרה בדדמי, דאשה אינה מתייראת מלסטים. ובמקום שאינה פוחדה, דרך האשה לעמוד אצל בעלה עד שימות, ו

כדרב אידי

דאמר, אשה אינה פוחדת מליסטים.

דאמר רב אידי: אשה

-

כלי זיינה עליה!

שאין הורגים אותה אלא באים עליה, ואחר שבאים עליה, שוב לא הורגים אותה [רש"י במסכת עבודה זרה כה ב].

ובעיין דהחזיקה היא מלחמה בעולם, לא איפשיטא.

ההוא גברא דבשלהי הלוליה

בסוף חתונתו,

איתלי נורא בי גנני

נאחזה האש בבית החופה.

אמרה להו דביתהו

אמרה אשתו לאנשים שהיו שם

חזו גבראי חזו גבראי

תראו את בעלי שהאש אוכלתו.

אתו, חזו

הלכו ומצאו

גברא חרוכא, דשדי

איש חרוך שלא היה ניכר מי הוא,

ופסתא דידא דשדיא

וסמוך לו נמצאה מוטלת יד חתוכה, שרופה.

סבר רב חייא בר אבין למימר היינו "עישׁינו עלינו בית עישׁינו עלינו מערה"

דאמרן לעיל דכי היכי דלדידך איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא.

ודחינן:

אמר רבא מי דמי? התם

בעישׁינו עלינו בית,

לא קאמרה "חזו גבראי, חזו גבראי".

ועוד,

הרי שם לא ראו

גברא חרוכא דשדי, ופסתא דידא דשדיא

, ולכן חיישינן שאמרה בדדמי, ואמרינן אפשר איתרחיש ליה ניסא, אבל כאן הרי ליכא למימר הכי.

ומבארינן:

ורבי חייא בר אבין

אמאי לא קיבל את עדותה? והרי חזו

גברא חרוכא דשדיא!?

ומפרשינן: דאף כאן אפשר דאמרה בדדמי, ד

אימא

אינש

אחרינא אתא לאצלוי ואכילתיה נורא

זה שבא להצילו נשרף

ופסתא דידא דשדיא

מאיש אחר ו

נורא איתליא

בבעלה

ואתיליד ביה מומא, ומחמת כיסופא

ומחמת הבושה שנהיה בעל מום

אזל וערק לעלמא.

שנינו במשנה דהאשה אינה נאמנת להעיד דמת בעלה במלחמה.

ומסתפקת הגמרא:

איבעיא להו, עד אחד

שהעיד שמת בעלה

ב

שעה ש

מלחמה

בעולם -

מהו?

מי מהימנינן ליה או לא.

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן

טעמא

דאקילו רבנן משום עיגונא

דעד אחד מהימן

להעיד שמת בעלה,

משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא

ו

לא משקר,

הכא נמי

אע"ג שמלחמה בעולם

לא משקר

.

או דלמא טעמא דעד אחד מהימן

משום

דסמכינן אאשה

דהיא גופא דייקא ומינסבא,

שתחקור יפה באמתלאות ובכל הדברים המוכיחים לידע היאך היה הענין עד שתגיע לדבר הראוי לסמוך עליו

והכא

הואיל ומלחמה בעולם, שניהם אמרי בדדמי, ו

לא דייקא, ומינסבא.

אמר רמי בר חמא: תא שמע:

ד

אמר רבי עקיבא: כשירדתי

מא"י

לנהרדעא

שבבבל

לעבר

את

השנה, מצאתי

את

נחמיה איש בית דלי, ואמר לי: שמעתי ש

החכמים שבא"י

אין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד, אלא

רק חכם אחד מתיר ו

רבי יהודה בן בבא

שמו.

ונמתי

ואישרתי

לו כן הדברים.

אמר לי: אמור להם

לחכמים שבא"י

משמי: אתם יודעים

ש

המדינה הזו

א"י

משובשת בגייסות, כך מקובלני מרבן גמליאל הזקן שמשיאין

את

האשה על פי עד אחד.

והוינן בה:

מאי מדינה משובשת בגייסות, לאו, אע"ג דמדינה זו

א"י

משובשת

במלחמות.

ועם כל זה,

כך מקובלני, שמשיאין על פי עד אחד.

אלמא,

מוכח מכאן ד

עד אחד מהימן

כשיש מלחמה.

ודחינן:

אמר רבא: אי הכי, מאי שנא

דאמר

"מדינה זו"?

"כל מקום שיש גייסות" מיבעי ליה.

אלא, אמר רבא: הכי קאמר

נחמיה איש בית דלי לרבי עקיבא:

אתם יודעים שמדינה זו

א"י

משובשת בגייסות, ולא אפשר לי למשבק

לעזוב את

אינשי ביתי ומייתי

ולבא לא"י

קמי רבנן.

ולכן אמור להם בשמי

כך מקובלני מרבן גמליאל, שמשיאין האשה על פי עד אחד.

תא שמע

:

מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה, וטבעה, והשיא רבי נשותיהן על פי

עדותן של כמה

נשים.

והוינן בה:

והא מים, כמלחמה דמו,

דאיכא למימר בדדמי, שמאחר שראוהו טובע, אין סבורים עליו שיעלה, ואין חוששין להמתין לראות אם יעלה אף במים שאפשר לראות את הסוף מארבע רוחותיו.

ונשים, אפילומאה

שהעידו -

כעדאחדדמו.

וקתני: השיא!

אלמא עד אחד במלחמה נאמן, ולא חיישינן דאמר בדדמי.

ודחינן:

ותסברא ש

בעדות טביעה סגי?

והרי כאן, שבספינה היו באים ,

מים שאין להם סוף נינהו!

שהרי אינו רואה את הסוף של המים מארבע רוחותיו.

ומים שאין להם סוף

-

אשתו אסורה

אף במקום שהעידו שני עדים כשרים שטבע, כי חיישינן שמא צף תחת המים, ויצא במקום שאין עינו של זה רואתו.

אלא

על כרחך

היכי דמי, דאמרי,

שהן מעידות כך:

אסקינהו קמן,

העלום מן המים לפנינו,