Yevamot 102a — o Talmud em português

אמר רבא

:

גר דן את חבירו,

דהיינו גר אחר, בדיני נפשות ,

דבר תורה

[מדאורייתא].

שנאמר: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך".

ודיין בכלל מלך הוא, דכתיב: "מלך במשפט יעמיד ארץ", אם דומה דיין למלך, שאין צריך כלום יעמיד ארץ. ודרשינן:

עליך,

כלומר, לדון אותך, את ישראל,

הוא דבעינן

שיהא הדיין

מקרב אחיך. אבל, גר דן את חבירו

ה

גר.

ואם היתה אמו מישראל,

ורק אביו נכרי

דן אפילו

את

ישראל.

ולענין חליצה

אינו דן

עד שיהא

גם

אביו ו

גם

אמו מישראל. שנאמר: "ונקרא שמו בישראל".

משמע שצריך שיהא ישראל מכל צדדין .

אמר רבה אמר רב כהנא אמר רב: אם יבא אליהו

הנביא,

ויאמר

ש

חולצין במנעל שומעין לו.

אבל אם יאמר ש

אין חולצין בסנדל אין שומעין לו,

לפי

שכבר נהגו העם

לחלוץ

בסנדל.

ורב יוסף אמר רב כהנא אמר רב: אם יבא אליהו, ויאמר

ש

אין חולצין במנעל שומעין לו.

אבל אם יאמר ש

אין חולצין בסנדל אין שומעין לו,

לפי

שכבר נהגו העם

לחלוץ

בסנדל.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו מנעל,

אם חולצין בו

לכתחלה

או לא. שרבה סובר שלכתחילה אין חולצין במנעל. אלא שאם יבא אליהו ויאמר שחולצין במנעל, נשמע לו.

ואילו רב יוסף סובר שלכתחילה חולצין במנעל. ורק אם יבוא אליהו ויאמר שאין חולצין במנעל, נשמע לו.

ומקשינן:

ולמאן דאמר

ש

אפילו לכתחלה

חולצין במנעל,

והתנן

במשנתינו:

חלצה במנעל חליצתה כשרה.

משמע שדווקא ב

דיעבד אין,

חליצתה כשרה, אבל

לכתחלה לא!

ומתרצינן:

הוא הדין דאפילו לכתחלה

חולצין במנעל.

ואיידי דבעי למיתני

ב

סיפא

דמתניתין ש

באנפיליא חליצתה פסולה,

שבזה אפילו ב

דיעבד

פסולה,

תנא נמי רישא

לגבי מנעל בלשון

דיעבד.

ומנעל,

אם חולצין בו

לכתחלה

פלוגתא ד

תנאי היא.

דתניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הלכתי לנציבין. מצאתי זקן אחד.

אמרתי לו: כלום אתה בקי ברבי יהודה בן בתירא

[כלומר, האם אתה מכירו]?

אמר לי: הן, ועל שולחני הוא תדיר

.

אמר לו רבי יוסי:

כלום ראית שחלץ ביבמה?

אמר לי: ראיתי שחלץ הרבה פעמים.

אמר לו רבי יוסי: האם

במנעל

עשה את החליצה,

או בסנדל?

אמר לי

אותו זקן:

וכי חולצין במנעל?

אמרתי לו: אם כן, מה ראה רבי מאיר לומר: חלצה במנעל חליצתה כשירה!?

רבי יעקב אומר משמו

של רבי מאיר:

חולצין במנעל לכתחלה.

רואים שנחלקו תנאים בדעת רבי מאיר, אם חולצין במנעל לכתחילה או לא.

ומאן דאמר לכתחלה לא

חולצין במנעל,

מאי טעמא

דידיה?

אילימא משום דהויא

ה

פנתא,

דהיינו גב המנעל,

מעל

הרגל,

וארקתא,

דהיינו שרוך הנעל, שכופלין אותו על אזניו של המנעל

מעל דמעל

הרגל, דהיינו, מעל גב המנעל, הפנתא, הנמצאת על הרגל. נמצא שכשהיא חולצת על ידי פתיחת השרוך, אינה חולצת מעל רגלו, אלא מעל הפנתא. [ראה ציור בסוף הספר].

והתורה אמרה

"וחלצה נעלו

מעל

רגלו" דווקא,

ולא מעל דמעל

רגלו.

אי הכי, אפילו

ב

דיעבד נמי לא

תועיל חליצה במנעל, שהרי לא קיים את המצוה כראוי!

אלא, על כרחך צריך לומר, שעיקר מצות חליצה היא לגלות את רגלו, ולכן, אף שאינה חולצת מעל רגלו מהני. ואפילו שני מנעלים זה על גב זה, אם חולצת את שניהם כאחת, שפיר דמי, למרות שלא חלצה בידה את המנעל שמעל רגלו ממש.

אלא, היינו טעמא דאין חולצין במנעל,

גזירה משום

שמא תחלוץ ב

מנעל מרופט,

דהיינו, מבוקע וקרוע מלמעלה . שכיון שמנעל רך הוא, יכול הוא לישב על רגלו למרות שהוא קרוע, ועלולה היא לחלוץ בו. ובאמת הוא פסול לחליצה, משום שאינו מגין על הרגל .

אבל בסנדל, אין מקום לגזור שמא תחלוץ בסנדל המרופט. שכיון שהוא קשה, אם יקרע, לא יוכל לישב על רגלו, ואין מקום לגזירה.

אי נמי,

גזירה

משום

שמא תחלוץ ב

חצי

מנעל.

דהיינו, שהמנעל חופה רק את חצי הרגל . שאף בזה, דווקא במנעל יש מקום לגזירה, משום שמתוך שהוא רך, יכול לנעול חצי מנעל, ובאמת פסול הוא לחליצה. אבל בסנדל אין מקום לגזירה זו, משום שאינו יכול לנעול חצי סנדל, כיון שהוא קשה, ואינו עומד ברגל.

אמר רב: אי לאו דחמיתיה לחביבי

[אם לא שראיתי את רבי חייא]

דחלץ בסנדל דאית לה שינצין

[שיש לו שרוכים ], שנוח לחלצו, ואינו מהודק כל כך על הרגל,

אנא לא הואי חליצנא אלא בסנדלא דטייעא

[אני לא הייתי חולץ אלא בסנדל של ישמעאלים], שרצועותיו גדולות ורחבות ונכפלות על הרגל ,

דמיהדק טפי

[שמהודק הוא יותר על הרגל, וקשה יותר לחלצו].

והאי

סנדל

דידן

[שלנו, שאנו רגילין לנעול],

אף על גב דאית ביה חומרתא,

שיש בו קשר על שפתיו, שמעמידו שלא יצא מהרגל , בכל זאת

קטרינן ביה

עוד

מיתנא

, קושרין בו חבל אחר ,

כי היכי ד

תפתח היא את הקשר של החבל, ואחר כך תחלוץ, וכך

תהוי חליצתה מעלייתא

[

סימן: התרת יבמה סנדל

]

אמר רב יהודה אמר רב: התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב

היא. שכיון ששמטה את רוב העקב מעל רגלו, הותרה כבר לשוק, אף על פי שלא חלצה את הנעל מעל רגלו לג מרי.

מיתיבי

: אם

הותרו רצועות מנעל וסנדל

מעצמן, שלא על ידי היבמה,

או ששמט

היבם את

רוב הרגל

מתוך הנעל, ואחר כך חלצה היא את הנעל מעל רגלו

חליצתה פסולה.

משמע,

טעמא

דחליצתה פסולה, משום

דשמט הוא את

רוב הרגל.

הא

אם

שמטה היא

את רוב רגלו מהסנדל

חליצתה כשרה.

ומשמע שדווקא אם חלצה את הנעל מעל

רוב הרגל,

אזי

אין,

אכן, חליצתה כשרה. אבל אם חלצה רק מעל

רוב העקב לא!

ומתרצינן:

לא. היינו

הך. באמת

רוב הרגל היינו רוב העקב.

ואמאי קרו ליה

לרוב העקב

רוב הרגל?

משום

דכולא חיילא דכרעא עליה דחיס,

שכל כח הרגל נסמך עליו, על העקב.

ואמרינן, מה ששנינו לעיל, שאם הותרו הרצועות שלא על ידי היבמה חליצתה פסולה,

מסייע ליה לרב ינאי.

דאמר רב ינאי: בין שהתיר הוא,

היבם, את הקשר,

ו

אחר כך

שמטה היא,

היבמה, את הסנדל מעל רגלו, ו

בין שהתירה היא

את הקשר,

ו

אחר כך

שמט הוא

את הסנדל

חליצתה פסולה, עד שתתיר היא

את הקשר,

ו

גם

תשמיט היא

מעל רגלו.

בעי רב ינאי: קרעתהו

היבמה, את הסנדל, ועל ידי כך הוסר מעל רגל היבם,

מהו?

שרפתהו

את הסנדל כשהוא כרוך על רגלו, ועל ידי כך הוסר מרגלו,

מהו?

האם

גלויי כרעא

[לגלות את הרגל]

בעינן והאיכא,

שהרי סוף סוף נתגלתה רגלו,

או דלמא, חליצה בעינן

דווקא, שתחלוץ את המנעל מעל רגלו

וליכא?

ומסקינן:

תיקו.

בעא מיניה רבי נחמיה מרבה

: היה היבם נעול

שני מנעלים זה על גב זה,

וחלצה לו,

מהו?

האם הוי חליצה כשרה או לא.

היכי דמי?

אילימא דשלפתיה לעילאי

[שחלצה את המנעל העליון],

ו

עדיין

קאי תתאי

במקומו, הרי "ושלפה נעלו

מעל

רגלו"

אמר רחמנא ולא מעל דמעל

, והרי כאן שלפה את הנעל מעל המנעל שעל הרגל, ולא מעל הרגל עצמה! ואם כן, ודאי שאין החליצה כשרה!

אלא,

לא צריכא, דקרעתיה לעילאי

[שקרעה את המנעל העליון],

ו

על ידי כך גילתה את התחתון,

ו

אז

שלפתיה לתתאי,

שלפה את המנעל התחתון שהיה על הרגל,

ו

עדיין

קאי עילאי

במקומו.

ואלו הם צדדי הספק:

מאי,

האם

חליצה

מעל רגלו

בעינן, והא איכא

[והרי נתקיים], שהרי חלצה נעלו מעל רגלו!

או דלמא, גלויי כרעא

[לגלות את הרגל]

בעינן וליכא,

שהרי סוף סוף נשארה רגלו מכוסה במנעל העליון?