Yevamot 100b — o Talmud em português

ואם

היו

לו

לספק

אחים

[כלומר: ספק אחים]

מן

הבעל

הראשון, ואחים מן

הבעל

האחרון שלא מאותה האם

, ונמצא הספק ביחס לכל אחד מאלו, ספק אח מן האב ספק זר.

אם מת אחד האחים ממשפחת הראשון או ממשפחת השני, הרי

הוא

, הספק - או

חולץ או מייבם

, שכן אם לא יבמתו היא, הרי זרה היא לו.

ו

אם מת הספק, הרי

הם

בני שתי המשפחות -

אחד

ממשפחה זו

חולץ

, ולאחריו

אחד

מן המשפחה השניה

מייבם

אם ירצה.

שהרי ממה נפשך מותרת היא לו, כי או יבמתו היא, או שזרה היא לו והותרה לשוק על ידי החליצה של המשפחה השניה.

היה אחד

הבעלים

ישראל ואחד

הבעלים

כהן

, ונמצא שהולד הוא ספק כהן ספק ישראל [הרי דינו כפי ששנינו במשנה הקודמת גבי "הגדילו התערובות ושחררו זה את זה", שאף שם האחד כהן והאחד ישראל וכל אחד מהם אינו יודע מה הוא, ולפיכך]:

הרי זה הספק

נושא אשה ראויה לכהן

בלבד, כי שמא כהן הוא.

ואין מטמא למתים

, כי שמא כהן הוא.

ו

אולם

אם נטמא אינו סופג את הארבעים

, שהרי ספק ישראל הוא.

אינו אוכל

ספק זה -

בתרומה

, שהרי ספק ישראל הוא.

ו

אולם

אם אכל אינו משלם קרן וחומש

, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

ואינו חולק

תרומה

על הגורן

שמא יבוא לאוכלו.

ומוכר

הספק את

התרומה

שהפריש משלו

והדמים שלו

, שאין הכהנים יכולים להוציא מידו בלא ראיה.

ואינו חולק בקדשי המקדש

, דהיינו בעורות הניתנים לכהנים, שהרי ספק ישראל הוא.

ואין נותנין לו את הקדשים

, דהיינו חרמי כהנים ובכורות.

ו

אולם

אין מוציאין את

הבכורות והחרמים

שלו מידו

, ובבכורו יעשה כפי שמתבאר בהמשך המשנה.

ופטור

הספק

מן הזרוע והלחיים והקיבה

, שספק כהן הוא והמוציא מחבירו עליו הראיה.

ובכורו יהא רועה עד שיסתאב

, כדי שיוכל לאוכלו אף שהוא ספק ישראל, וליתנו לכהן לכשיסתאב אינו צריך, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

ונותנין עליו חומרי כהנים, וחומרי ישראלים

, שמנחתו נקמצת כמנחת ישראל, ואינה נאכלת כמנחת כהנים.

היו שניהם

הבעל הראשון והשני -

כהנים

, ונמצא שהספק כהן הוא ממה נפשך:

הוא

הספק

אונן עליהם

על הבעל הראשון והשני ביום מיתתו של כל אחד מהם, ובאותו יום אינו אוכל בקדשים שהרי אונן הוא מספק.

ו

אף

הם

הבעל הראשון והשני

אוננים עליו

מספק.

הוא

הספק

אינו מטמא להם

לבעל הראשון והשני, שהרי אינו יודע מי הוא אביו שיהא מותר ליטמא לו.

ו

אף

הם אינם מטמאין לו

מאותו טעם.

הוא

הספק

אינו יורש אותן

את הבעל הראשון והשני, כי יורשי כל אחד מהם מדחין את הספק ואומרים לו שמא בן השני אתה ואנו לבדנו יורשי המת.

אבל הם

הבעל הראשון והשני -

יורשין אותו

אם מת בלי בנים, כלומר: הואיל והספק הוא בין שניהם מי הוא היורש, הרי הם חולקים את הירושה מספק.

ופטור

הספק

על מכתו ועל קללתו של זה

[הבעל הראשון]

ושל זה

[הבעל השני], שהרי אין ידוע מי הוא אביו שיתחייב עליו מיתה משום "מכה אביו" או "מקלל אביו".

עבודת הכהנים בבית המקדש היתה נעשית על ידי עשרים וארבעה משמרות של כהנים, שכל משמר היה עובד פעמיים בשנה, בכל פעם שבוע אחד, וזמנו של כל משמר היה קבוע.

כל משמר היה מתחלק לבתי אב, וכל בית אב היה עובד יום אחד בשבוע, ביום שנקבע לו.

בכל משמר היו כמה משפחות של כהנים, והשתייכות בני המשפחה למשמר שנקבע לה היתה עוברת מדור לדור.

בני המשמר הם שהיו זוכים בקדשים המתחלקים לכהנים.

וספק זה, שאינו יודע לאיזה משמר הוא משתייך אם לזה של הבעל הראשון או לזה של הבעל השני:

עולה

לעבוד עבודה

במשמרו של

בעל

זה ושל

בעל

זה

ואין בני המשמר מעכבין עליו.

ו

אולם

אינו חולק

בקדשים עם שום משמר, שהרי כל משמר דוחה אותו למשמר השני לחלוק עמו בקדשים.

אם היו

הבעל הראשון והשני

במשמר אחד

, הרי זה הספק

נוטל חלק אחד

בקדשים, כי חלק אחד שלו הוא ממה נפשך.

גמרא:

שנינו במשנה: [היו לו אחים מן הראשון ואחים מן השני שלא מאותה האם הוא או חולץ או מייבם] והם אחד חולץ ואחד מייבם:

דוקא מיחלץ והדר יבומי

, אין האחד מותר לייבם אלא אם כן חלץ האחר תחילה,

אבל יבומי ברישא

קודם שיחלוץ השני -

לא, ד

הרי שמא

קא פגע ביבמה לשוק

.

והמרא מביאה כאן את מימרתו של שמואל, כדי להקשות עליו ממשנתנו.

אמר שמואל

: אם היו

עשרה כהנים עומדים, ופירש אחד מהם ובעל

אשה וילדה, ואין אנו יודעים מי הוא אביו -

הרי

הולד שתוקי

, ומפרש לה ואזיל.

ומפרשינן:

מאי שתוקי?

אילימא

שמא תאמר לפרש

שמשתקים אותו מנכסי אביו

, שאינו יורש אף לא את אחד מן העשרה, ואף שאחד מהם ודאי אביו.

כך אי אפשר לפרש, כי

פשיטא

הוא -

שהרי

מי ידעינן אבוה מנו

, וכי יודעים אנו מי אביו, ופשיטא שבני כל אחד מהעשרה מדחים אותו ואומרים לו שאינו בנו של אביהם ואינו יורשו.

אלא שמשתקין אותו מדין כהונה

שלא יעבוד עבודה.

ומפרשת הגמרא:

מאי טעמא

משתקין אותו מדין כהונה?

כי

אמר קרא: "והיתה לו ולזרעו אחריו

ברית כהונת עולם", ומאחר שאמר הכתוב "אחריו", הרי למדנו:

בעינן זרעו מיוחס אחריו

, דהיינו שיהא ניכר על זרעו שהוא שלו,

ו

בנדון דידן

ליכא

, כי אין ניכר על זרעו של הכהן שהוא אכן זרעו ולא זרעו של כהן אחר.

מתקיף לה רב פפא

:

אלא מעתה גבי אברהם

שלא היה כהן,

דכתיב "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך

"

\-

תיקשי:

התם

דקאמר "אחריך"

מאי קמזהר ליה רחמנא

לאברהם [מה פסול תדרוש בו], שהרי בישראל ודאי שאין אומרים שייפסל הבן אם אינו מיוחס אחרי אביו הכשר!?

הכי קאמר ליה: לא תנסב גויה ושפחה, דלא ליזיל זרעך בתרה

לא תקח גויה או שפחה, כדי שהזרע שיהיה לך ממנה לא ילך אחריו, כדין ישראל הבא על השפחה או על הנכרית שהולד מתיחס אחריה.

מיתיבי

מברייתא שהובאה לעיל בפרק החולץ בענין יבם שלא המתין לאחר מות אחיו שלשה חדשים וילדה, ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון:

ה

ראשון

שנולד להם שהוא ספק בנו של מת שהיה כהן וספק בנו של יבם שאף הוא כהן, הרי הוא

ראוי להיות כהן גדול

.

שהרי בין אם בנו של ראשון הוא, ובין אם בנו של שני הוא, הרי כהן כשר הוא; [אבל הבן השני שנולד לאח מאשת אחיו הרי הוא ספק ממזר, כי שמא היה הבן הראשון בנו של ראשון, ונמצא שיש למת בנים, ואשתו אסורה על אחיו באיסור כרת, והולד השני שנולד הוא ספק ממזר] -

ו

לדבריך תיקשי:

הא בעינן זרעו מיוחס אחריו, ו

הכא הרי

ליכא

, שהרי אין ידוע מי הוא אביו.

ומשנינן: הפסול לכהונה כשאין

זרעו מיוחס אחריו

אינו אלא מ

דרבנן, וקרא

שהבאנו אינו אלא

אסמכתא בעלמא

.

ו

לכן לא תיקשי על הברייתא שבפרק החולץ, ד

כי גזור רבנן

לשתקו מדין כהונה רק

בזנות

, אבל

בנשואין לא גזור רבנן

.

ואכתי תמהינן:

ובזנות מי גזור רבנן!?

והתנן

במשנתנו:

מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים, ונשאת וילדה

.

והרי:

מאי "אחר בעלה

", כי אתה יכול לפרשה שמת בעלה ונשאת לאחר, ואתה יכול לפרשה שגירשה בעלה ונשאת לאחר, ואתה יכול לפרשה שזינתה ו"אחר בעלה" היינו "אחר בועלה"?

אילימא

כפשוטו שלא שהתה

אחר מיתת בעלה

-

אי אפשר לפרש כך, שהרי

אימא סיפא: הוא

הספק

אונן עליהם

[על שני הבעלים]

והם

שני הבעלים

אוננין עליו

.

ו

בשלמא "הוא אונן עליהם" משכחת לה

אפילו

בנשואין

[ולא בזנות], שיהא הספק אונן עליהם:

במיתתו ד

בעל

שני

כגון שמת הבעל השני, והספק אונן עליו -

ו

ב

ליקוט עצמות דקמא

[שליקטו את עצמותיו של הראשון], כלומר: ועל הראשון שמת מזה זמן רב נמי משכחת לה שיהא הספק אונן עליו, וכגון שליקטו עכשיו את עצמותיו, כי יש דין אוננות אף בליקוט עצמות.

אלא

אם תמצי לומר שהמשנה עוסקת באופן שמת הראשון קודם שנישאה -

"הם אוננים עליו

", דהיינו הבעל הראשון והשני

\-

היכי משכחת לה!?

והרי

קמא הא מית

ליה

[הראשון הרי מת מזה זמן רב, ומתי יתאונן]!?

ואלא

שמא תאמר לפרש שאין המשנה עוסקת כשמת הבעל הראשון אלא

בגרושה

מבעלה הראשון,

ומאי

" [מי שלא שהתה]

אחר בעלה

" ששנינו במשנתנו - שלא שהתה

אחר גט

של

בעלה

.

והרי אף כך אי אפשר לפרש, כי

אימא סיפא

דמשנתנו:

"הוא

הספק

אין מטמא להם, והם

הבעלים הראשון והשני

אינן מטמאין לו

".

והרי אם תמצי לומר דבגרושה עוסקת המשנה, תיקשי:

בשלמא "הן אין מטמאין לו

" מבואר הטעם היטב, שהוא משום דאזלינן

לחומרא

שלא יטמאו לו -

ד

הרי

כל חד וחד

מן הבעלים

דלמא

המת

לאו בריה הוא

[אינו בנו], ואסור ליטמא לו.

אלא "הוא אין מטמא להם

" -

אמאי!?

בשלמא ל

בעל ה

שני

שמת

לא ליטמי ליה

ספק זה, כי שמא מן הראשון נולד והוא כהן כשר, ואסור ליטמא לשני שמת כיון שאינו אביו.

אלא לראשון

שמת -

ליטמי ליה

ספק זה

ממה נפשך

[אם תמצי לומר דבגרושה עסקינן]:

כי

אי בריה הוא

[אם בנו של ראשון הוא], הרי

שפיר קא מטמא ליה

[מותר הוא ליטמאות לאביו ואף שכהן הוא].

ואי בר בתרא הוא

[ואם בנו של שני הוא], נמי

שפיר קא מטמא ליה

דהרי בן זה

חלל הוא

, שהרי המשנה עוסקת במי שנתגרשה מבעלה הראשון, ומאחר שנישאה לכהן הרי נתחללה היא וזרעה, וחלל אינו מוזהר על טומאה!?

אלא לאו

, על כרחך, שמשנתנו אינה עוסקת במי שנישאה לראשון ונתגרשה, ודקשיא לן: היכי משכחת לה שיהא הבעל הראשון אונן עליו:

בהכרח דמיירי

בזנות

שזינתה עם הראשון ועדיין חי הוא.

ומאי "אחר בעלה

" - ששנינו במשנתנו -

אחר "בועלה

".

ומאחר שנתברר כי משנתנו עוסקת בזנות שזינתה עם הראשון, תיקשי:

ו

הרי

קתני סיפא: עולה

הספק

במשמר של זה ושל זה

לעבוד עבודה.

ותיובתא דשמואל

, שאמר דבזנות גזרו רבנן לשתקו מדין כהונה.

שהרי משנתנו בהכרח עוסקת בזנות שזינתה עם הראשון וכפי שנתבאר, ומכל מקום אין משתקין אותו מדין כהונה, אלא עובד כשאר כהנים!?

אמר

תירץ

רב שמעיה

:

אין משנתנו אינה עוסקת כשמת הראשון, שאם כן לא תמצא "הם אוננין עליו" כיון שכבר מת הראשון; ואף אינה עוסקת כשנתגרשה מן הראשון, שאם כן לא תמצא "הוא אינו מטמא להן" שהרי לשני יכול ליטמאות כי חלל הוא; ואף אינה עוסקת כשזינתה עם הראשון, שאם כן לא תמצא "עולה במשמרו של זה"; אלא משנתנו עוסקת:

בממאנת

מן הבעל הראשון, שהיתה קטנה שהשיאוה אחיה ואמה, ומיאנה בבעל ראשון קודם שגדלה, ונישאת לאחר; ולפירוש זה משכחת לה את כל פיסקאות המשנה.

ותמהה הגמרא על פירוש זה:

ממאנת

שהיא קטנה בשעה שהיא ממאנת -

מי קא ילדה

[וכי יולדת היא]!?

כלומר: וכי אפשר להסתפק על הולד שילדה שמא הוא מן הראשון, והרי לא היתה עם הראשון אלא בקטנותה, וקטנה אינה מתעברת ולד קיים, ובהכרח שאם ילדה - מן השני הוא שילדה!

וה

רי

תני רב ביבי קמיה דרב נחמן

:

שלש נשים משמשות במוך

, מותר להן לשמש במוך [באותו מקום, ועל ידי כן נמנעת עיבורן], ואינן כמשחיתות זרע:

קטנה, מעוברת ומניקה

והטעם שמותר להן לשמש במוך:

קטנה

משמשת במוך כי

שמא תתעבר ותמות

, [כלומר: אם תתעבר ודאי תמות].

מעוברת

משמשת במוך כי

שמא

תתעבר שנית ו

תעשה עוברה

הראשון

סנדל

, שמא ידחוק העובר השני את הראשון ותיפחת צורת העובר הראשון.

מניקה

משמשת במוך כי

שמא

תתעבר וייעכר חלבה ואין החלב טוב לתינוק, ו

ת

יאלץ ל

גמול את בנה

מלהניקו,

וימות

היונק.

ואיזו היא קטנה

שהיא משמשת במוך?

מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד בת שתים עשרה שנה ויום אחד

, שבזמן זה יש לחוש שמא תתתעבר ותמות.

אבל

פחות מיכן

מבת אחת עשרה שנה שאינה מתעברת כלל,

או יתר מיכן

מבת שתים עשרה שנה שאף אם היא מתעברת אינה מתה, הרי זו

משמשת כדרכה

בלא מוך

והו לכת

.

דברי רבי מאיר

.

וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו

שלא יאונה לה כל רע,

שנאמר: "שומר פתאים ה

'".

ומשנינן:

משכחת לה

למשנתנו

בקידושי טעות

, שנתקדשה לראשון על תנאי ולא נתקיים.

וכדרב יהודה אמר שמואל

.

דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל

: כתיב בפרשת סוטה:

"והיא לא נתפשה

, [שלא אנסוה] " אז היא

אסורה

לבעלה.

הא נתפשה

באונס - הרי זו

מותרת

לבעלה.

ולכך אמר הכתוב "והיא" לא נתפשה, כדי ללמד:

זו בלבד אם לא נתפשה היא אסורה,

ויש לך

אשה

אחרת, שאף על פי שלא נתפשה

אלא ברצון נבעלה לאחר תחת בעלה - מכל מקום

מותרת

היא לבעלה.

ואיזו?

זו שקידושיה קידושי טעות, שאפילו בנה מורכב לה על כתיפה

, הרי זו

ממאנת

והולכת לה

שאינה אלא כפנויה, ולפיכך אם זינתה תחת בעלה הרי היא מותרת לו.