Versão em texto deste daf: original e tradução
Temurá 9a — o Talmud em português
Temurá 9a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Temurá 9a
שהרי אין דרכו של אדם לחשב כך, כי
אמרי אינשי,
דרך אנשים לומר:
בוצינא טב מקרא.
משל הוא: דלעת קטנה של עתה, טובה היא מדלעת גדולה של מחר. כלומר, מוטב שאמכרנו עתה בשוויו, כי שמא גם אם אוזיל לו את המחיר עתה זה לא יועיל לי כלום בעתיד, שלא יתן לי בפעם אחרת את הבכורות שלו.
מתניתין:
המשנה מבארת מהו סוג הבהמה אשר המרה ממנה עושה תמורה.
ממירין מן הצאן
, של קדש,
על הבקר
, של חול.
ומן הבקר,
של קדש,
על הצאן
, של חול.
ו
כן
מן הכבשים על העזים, ומן העזים על הכבשים. מן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים
. ובגמרא יבואר הטעם.
מן התמימין,
של קודש,
על בעלי מומין
, של חול,
ומן
בעלי מומין
, של קודש,
על התמימין
, של חול. ומנין שממירין מן התמימין על בעלי מומין ומבעלי מומין על התמימין?
שנאמר
[ויקרא כז]
"לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב".
"טוב" היינו תמימין, ו"רע" היינו בעלי מומין. ודרשינן, "טוב", תמים של חולין, לא יתפיס "ברע", בבעלי מומין של קודש. "ואם המר ימיר, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". מכאן למדנו שבעלי מומין של קודש עושים תמורה על תמימין של חולין. וממה שנאמר "או רע בטוב" דרשינן, שלא ימיר "רע", דהיינו בעלי מום דחולין ב"טוב" בתמימין של קודש. "ואם המר ימיר, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". מכאן למדנו שתמימין של קודש עושה תמורה על בעלי מומין של חולין.
והמשנה מבארת: מה שדרשנו מ"טוב ברע", ש"רע" דקודש עושה תמורה, אינו בכל בעלי מומין של קודש, אלא:
ואיזהו "טוב ברע",
כלומר, איזה "רע" עושה תמורה?
בעלי מומין
של קודש,
שקדם הקדישן
[הקדשה שלהם]
את מומן
, שכשהקדישו אותם היו תמימין ואחר כך נפל בהם מום, אבל אם קדם מומן את הקדישן - אינו עושה תמורה. ובגמרא יבואר מדרשת המקרא .
גמרא:
ודנה הגמרא:
מנא הני מילי
, מנין נלמדים כל התמורות ששנתה המשנה?
דתנו רבנן
: נאמר בתורה [שם] "לא יחליפנו, ולא ימיר אותו טוב ברע ורע בטוב. ואם המר ימיר בהמה בבהמה, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". וממה שנאמר
"בהמה בבהמה",
מכאן
אנו למדים,
שממירין מן הצאן על הבקר, ומן הבקר על הצאן. מן הכבשים על העיזים, ומן העיזים על הכבשים. ומן הזכרים על הנקבות, ומן הנקבות על הזכרים. ומן בעלי מומין על התמימים, ומן התמימים על בעלי מומין.
יכול אפילו קדם מום קבוע
להקדישן
ממירין עליהן?
תלמוד לומר "לא יחליפנו ולא ימיר אותו, טוב ברע או רע בטוב". ואיזהו טוב ברע? בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן, ולא
שקדם מום קבוע להקדישן.
ומבררת הגמרא:
מאי תלמודא
, מה הלימוד? כלומר, איך נדרש מהמקרא?
אמר אביי: נכתוב,
התורה יכלה לכתוב
"לא ימיר אותו טוב ברע,
או רע בו",
שאז היה משמע "לא ימיר אותו", וההמרה האסורה היא "טוב" של חולין ב"רע" של קודש, או "רע" של חולין לא ימיר "בו", בכל קודש, בין טוב ובין רע [ולקמן יבואר איך היה נלמד טוב של חולין בטוב של קודש] -
ואם כן, זה שכתבה התורה
"בטוב" בתרא
, השני,
למה לי? שמע מינה: טוב מעיקרו,
שרק אם בשעה שהוקדש היה תמים, ואחר כך נפל בו מום, הוא
עושה תמורה.
ואילו
רע מעיקרו אין עושה תמורה.
רבא אמר: תרווייהו "טוב",
גם הראשון וגם השני,
ייתורי מייתרי
, מיותרים הם לדרשה. כיצד?
אם כן,
אם אכן התכוונה התורה לטוב ברע ורע בטוב,
נכתוב קרא
, יכלה התורה לכתוב
"לא יחליפנו ולא ימיר אותו ברע או רע בו",
וממה שהיה נאמר "אותו ברע", היה משמע "טוב ברע", כלומר, "אותו" והוא הקודש, ברע של חולין. וממה שנאמר "או רע בו" היה משמע רע של חולין בטוב של קודש. ואם כן,
למה לי למכתב תרווייהו "טוב"?
לומר לך:
חד טוב
, ה"טוב" הראשון המיותרת בא ללמדנו, ש
אפילו טוב בטוב
נמי
-
כי ממיר לקי
, הוא לוקה אפילו בממיר טוב בטוב.
ואידך
ו"טוב" השני, בא ללמדנו:
טוב מעיקרו עושה תמורה
, ואילו
רע מעיקרו אינו עושה תמורה.
ודנה הגמרא:
ואביי אמר
: לא צריך דרשה ללמוד "טוב בטוב", כי
קל וחומר הוא: ומה טוב
של חולין
ברע
של קודש,
דעלויי קא מעלי ליה
, הוא מעלה את ההקדש -
לקי.
כשהוא ממיר
טוב בטוב, דכי הדדי נינהו
, ששניהם שווים ושניהם טובים - האם לא
כל שכן דלקי?!
ורבא
, משיב על דברי אביי: אכן, אפשר ללמוד מקל וחומר איסור או הלכה, אבל עונש מלקות אין ללמוד, כי
אין עונשין מן הדין.
הלכך איצטריך דרשה מיוחדת לעונש מלקות על המרת טוב בטוב.
ואביי אמר לך: האי
לאו עונשין מן הדין הוא
, ולא נלמד מקל וחומר,
אלא אגלויי מילתא בעלמא היא
, הוא לימוד של הוכחה פשוטה, שכשם שלוקה כשמיר רע דקודש בטוב של חולין, כמו כן כשממיר טוב בטוב, משום,
דמי גרע טוב מרע,
כלומר, האם גרוע טוב של קודש מרע של קודש, שכשם שרע של קודש כשממיר אותו - לוקה, הוא הדין כשממיר טוב של קודש. כי עיקר קפידת התורה היא שלא ימיר כלל של קודש .
הברייתא הבאה מבארת את ההבדל של "החלפה" ל"המרה".
תנו רבנן
: מה שאמרה התורה
"לא יחליפנו",
היינו
בשל אחרים
, מחליף בהמתו בבהמת אחרים, וכמו שיבואר, וזו משמעות "חילוף" ששני אנשים מחליפים ביניהם. ומה שאמרה התורה
"ולא ימיר אותו"
היינו
בשל עצמו
, בהמת חולין תמורת בהמת קודש, ושתיהן שלו.
ודנה הגמרא: למה כתבה התורה את שתיהן,
ולכתוב,
די שהתורה תכתוב
"לא יחליפנו", ולא בעי
, אז לא צריכה לכתוב
"ולא ימיר אותו",
כי למה נחשוב שבהמה של עצמו אינו אסור כבשל אחרים ?
ומתרצינן:
אי כתב הכי
, אם התורה היתה כותבת "לא יחליפנו" בלבד,
הוה אמינא
, היינו אומרים, שרק כאשר מחליף בשל אחרים, ואמר
"תצא זו
, בהמתי של קודש תצא מקדושתה,
ותכנס זו
, בהמה של חבירו תיכנס לקרבן במקומו" והוא מתכוין לתת לו בהמתו -
הוא דלקי
, משום שלפי טעותו התכוין להוציא הקדש לחולין -
אבל
כשהוא
ממיר, דתרווייהו קא מקדיש להו
, ואינו מתכוין להוציא לחולין בהמת הקודש -
אימא
, הוה אמינא לומר ש
לא לקי
-
קמשמע לן
, משמיעה לנו התורה "לא ימיר", שגם באופן זה עבר על הלאו ולוקה .
הגמרא מבררת:
האי בשל אחרים
, שדרשנוהו מ"לא יחליפנו" -
היכי דמי
, איך מדובר?
אי נימא
, אם נאמר, שמדובר במחליף,
בהמה הקדש דידיה
, של עצמו,
ו
בהמת
חולין
היא
דעלמא
, של איש אחר. לא יתכן לומר כן, משום ד
מי מצי מקדיש
, וכי יכול להקדיש בהמת אחרים?! הרי
"איש כי יקדיש את ביתו קודש לה'" אמר רחמנא
[ויקרא כז], ודרשינן,
מה ביתו ברשותו, אף כל
דבר שמקדיש - אינו יכול להקדיש אלא כשהוא
ברשותו
-
ואלא
, ואם מדובר, ב
בהמה דהקדש דעלמא
, של איש אחר,
ו
אותה הוא ממיר ב
חולין דידיה
של עצמו, גם כן לא יתכן לומר כן, כי
מי מתפיס
, וכי יכול להתפיס כן?!
והתניא
, הרי שנינו בברייתא:
אין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו.
וקשה, במה מדובר?
ומסקינן:
לעולם
, אמנם מדובר,
בבהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה
. ומדובר,
כגון דאמר מריה דבהמה דהקדש
, בעל בהמת הקדש הרשה להמיר על בהמתו, ואמר מפורשות
"כל הרוצה להמיר בבהמתו יבא וימיר"
. ובאופן זה נתפסת עליה תמורה , וזו התמורה שאסרה התורה באמרה "לא יחליפנו" .
מתניתין:
ממירין
, קרבן
אחד
של חולין
בשנים
של קודש, שאם אמר על בהמת חולין "הרי זו תחת אלו", תמורתו תמורה.
ו
כן ממירים שנים של חולין
באחד
של קודש, וכן
אחד במאה, ומאה באחד
, דברי חכמים.
רבי שמעון אומר: אין ממירין אלא אחד באחד,
משום
שנאמר
[ויקרא כז]
"והיה הוא ותמורתו יהיה קודש".
"הוא", משמעותו "המיוחד", שהוא אחד בלבד. ומכאן שאין ממירין אלא בקרבן אחד.
ומנין שאין ממירין אלא על בהמת חולין אחת ולא יותר? שנאמר "ותמורתו", ודרשינן, תמורתו דומיא דידיה,
מה "הוא",
הקרבן,
מיוחד,
אף תמורתו
מיוחדת.
גמרא:
ודנה הגמרא:
מנא הני מילי
, מנין דברים אלו?
ומביאה הגמרא ברייתא שמבואר בה טעם המחלוקת בין רבי שמעון וחכמים.
דתנו רבנן
: אמרה תורה [שם] "ואם המיר ימיר
בהמה בבהמה
",
מכאן
אנו למדים
שממירין אחד בשנים, ושנים באחד. אחד במאה, ומאה באחד.
וכמו שיבואר, ש"בהמה" יכולה להתפרש כ"בהמות".
רבי שמעון אומר: אין ממירין אלא אחד באחד
, משום
שנאמר "בהמה בבהמה",
ודרשינן,
ולא בהמה בבהמות, ולא בהמות בבהמה
. ולדעתו "בהמה" משמעותה אחת בלבד.
אמרו לו
חכמים לרבי שמעון:
מצינו
בלשון המקרא, הרבה
בהמות שקרויה "בהמה",
שהוא שם כולל למין הבהמה, כמו
שנאמר
[יונה ד]
"ובהמה רבה".
ומבארת הגמרא:
ורבי שמעון
משיב שמשם אין ראיה! כי אכן, הרבה בהמות
"בהמה רבה" איקרי
, אבל "
בהמה" סתם,
בלשון יחיד,
לא איקרי
, שהרבה בהמות אינם נקראים "בהמה". ותמהה הגמרא:
ו
כי
טעמא דרבי שמעון משום "בהמה" הוא
, שמשמעו לשון יחיד?!
והא טעמא דרבי שמעון משום
שנאמר
"הוא",
ודרש,
מה הוא מיוחד אף תמורתו
מיוחדת
, כמבואר במשנתנו.
ומתרצינן [לשון ראשון]:
אמר רבי שמעון בן לקיש: מודה רבי שמעון שממירין
אחד באחד,
וחוזרין וממירין
באותו קרבן שכבר הומר בו פעם אחת. כלומר, אין ממירין שנים באחד בבת אחת, אבל ממירין כמה פעמים על אותו קרבן.
מאי טעמא,
קדושה ראשונה
של הקרבן שהמירו בו,
להיכן הלכה?
וכי אם המירו בו פעם אחת הלכה לה הקדושה, ואי אפשר להמיר בו עוד?!
כלומר, אמנם, רבי שמעון דורש מ"הוא" ו"תמורתו" שאין ממירין אלא אחד באחד, כמבואר במשנה, אך מדרשה זו כשלעצמה היה מקום לומר שאין ממירין וחוזרין וממירין, מפני שגם ההמרה צריכה להיות מעשה "מיוחד", הנעשה פעם אחת בלבד. לכן הוצרך לדרשה נוספת, "בהמה בבהמה", לומר, שממירין וחוזרין וממירין, מאחר שבכל פעם אינו ממיר יותר מבהמה אחת, ושפיר נקרא "בהמה בבהמה".
לשון אחר: ותמהינן:
וטעמא דרבי שמעון משום "בהמה" הוא?! והא טעמא דרבי שמעון משום "הוא", מה הוא מיוחד אף תמורתו מי וח דת?
ומתרצינן:
מעיקרא
, בתחילה
אמר להן רבי שמעון מן "והיה הוא ותמורתו",
כמו שאמרה המשנה.
וכי חזא
, וכשראה לנכון,
דדרשי רבנן מ"בהמה בבהמה", אמר להם איהו
, השיב להם,
מהתם,
מאותו מקרא שאתם מביאים ראיה לשיטתכם,
נמי מצינן למילף טעמא דידי
, אפשר לי גם ללמוד את שיטתי, כמבואר בברייתא, משום שלא נאמר "בהמות" אלא "בהמה".
הגמרא מביאה מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש אליבא דרבי שמעון, אם ממירין וחוזרים וממירים. אלא, שלפי לשון שני היא מחלוקת חדשה, ואינה קשורה ליישוב סתירת המשנה והברייתא. ולפי לשון ראשון הוא המשך להנאמר לעיל [וצריכין לגרוס: "גופא "].
אמר ריש לקיש: מודה רבי שמעון שממירין וחוזרין וממירין. מאי טעמא? קדושה ראשונה
דהקדש ראשון
להיכן הלכה?!
כמבואר.
ורבי יוחנן אמר: כשם ש
לדברי רבי שמעון,
אין ממירין שנים באחד, כן אין ממירין וחוזרין וממירין.
תניא כוותיה דרבי יוחנן
, שנינו בברייתא כדבריו,
תניא
, ושנינו בברייתא אחרת,
כוותיה דריש לקיש.
תניא כוותיה דרבי יוחנן: כשם שאין ממירין שנים באחד,
כך אין ממירין וחוזרין וממירין.
תניא כוותיה דריש לקיש: יכול כשם שאמר רבי שמעון שאין ממירין שנים באחד, כך אין ממירין, וחוזרין וממירין? תלמוד לומר "והיה הוא ותמורתו",
אפילו במאה.
סוגיית שני גופים ושתי קדושות
הגמרא מביאה כמה ספיקות שהסתפק רבי אבין לדעת רבי שמעון [אליבא דרבי יוחנן], הסובר, שקרבן אשר המירו בו פעם אחת, אין חוזרין וממירין בו.
והספק הוא כאשר הקדושה "הועברה" לבהמה אחרת, והמירו בבהמה האחרת, האם תמורתו תמורה. וצדדי הספק יבוארו בגמרא.
ל"העברת הקדושה" יש כמה אופנים: א. "שני גופים וקדושה אחת". כגון: הפריש אשם להתכפר בו, והמיר בו. ועליו אי אפשר לחזור ולהמיר בו. אלא שנפל בו מום, וחילל קדושתו על בהמה אחרת. ונמצא עתה שהבהמה האחרת היא קרבן אשם, ויש לה אותה קדושת אשם, אלא שהוא גוף אחר.
ב. "שתי קדושות וגוף אחד". כגון: הפריש אשם להתכפר בו, והמיר בו, ועליו כמו שהוא אי אפשר לחזור ולהמיר עליו. אלא, שנאבד, ונתכפר באשם אחר שהפריש מעדרו והקדישו לאשם, והקריבו, ואחר כך נמצא הראשון. ודינו אחרי הימצאו, שהוא "ניתק לעולה", שניתקת קדושתו מקדושת אשם והרי הוא עולה, כדין אשם שכיפרו בעליו באחר. נמצא, שבהמה זו עצמה אין בה אותה קדושת אשם הקודמת [שקדושה זו כבר "נתרוקנה" מדין תמורה, אחרי שהמירו כבר עליה], ויש לה קדושה אחרת.
ג. "שני גופין ושתי קדושות". כגון, הפריש אשם להתכפר בו, והמיר בו. ונפל בו מום, וחילל קדושתו על בהמה אחרת, וגם היא אשם כמותו. ועתה נאבד אותו אשם השני ונתכפר באחר. ואחר כך נמצא, וניתק לעולה. נמצא שאותו קרבן השני שעתה הוא עולה, הוא גוף אחר מהאשם הראשון שנפל בו מום [שבו אין ממירים הואיל וכבר המירו בו], וגם קדושה אחרת, שהרי ניתקה ממנו קדושת אשם לקדושת עולה.
בכל אלו דנה הגמרא. ויש בענין זה שתי לשונות בגמרא, לשון הבבלי ולשון הירושלמי - במה אכן הסתפק רבי אבין.
בעי רבי אבין: לדברי האומר "אין ממירין וחוזרין וממירין",
מה הדין אם
הפריש אשם להתכפר בו, והמיר בו
. ועליו אינו חוזר וממיר.