Temurá 7a — o Talmud em português

ומה החידוש בדבר? ולמה צריך דרשה מיוחדת לרבות שאסור להקדישו? כי

סלקא דעתך אמינא,

היה עולה על הדעת לומר,

בשלמא מעיקרא

, בתחילת הקדושה, ועדיין זקוק להגרלה, אסור להביא בעל מום כי

לא ידענא אי האי מיקבע לשם

, שלא ידענו אם לא ייקבע על ידי הגורל שהבעל מום יהיה השעיר הנעשה בפנים לשם ה',

אבל הכא

, שכבר אינו מגריל,

כיון דאינכר שם

, שכבר עלה על השני הגורל לשם ה', והוא הבעל מום יישלח לעזאזל הוה אמינא ש

לא לקי, קמשמע לן

, משמיעתנו הברייתא, שבכל זאת - אסור לחלל עליו ולהקדישו, מאחר שהוא בעל מום.

אמר מר

, הגמרא ממשיכה לפרש את הברייתא.

שנינו בברייתא:

משום רבי יוסי ברבי יהודה אמרו

:

אף

עבר על לאו ששי, משום

קבלת הדם.

ודנה הגמרא:

מאי טעמא דרבי יוסי ברבי יהודה?

אמר קרא

[שם פסוק כד]

"ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה'",

ומה תלמוד לומר, הלא כבר נאמר שני פעמים "לא תקריבו"? אלא,

זו קבלת הדם שאמר רבי יוסי ברבי יהודה.

ודנה הגמרא:

ולתנא קמא

, שלא דרש לאו לקבלת הדם,

האי "לא תקריבו", למה לי?

ומתרצינן:

מיבעי ליה,

מקרא שלישי זה נדרש ללאו על

זריקת דמים.

ותמהינן:

והא נפקא ליה,

הרי זריקת דמים כבר נדרש בברייתא

מ"על המזבח"

[פסוק כב]?

ומתרצינן: זריקת דמים לא נדרש מ"על המזבח" ואינו מיותר לדרשה, כי

אורחיה דקרא דמשתעי הכי,

דהיינו, דרך הכתובים לדבר כן.

ודנה הגמרא:

ורבי יוסי ברבי יהודה, נמי,

איך דרש מ"לא תקריבו" [פסוק כד] לקבלת הדם, הרי נדרש לזריקת הדם, וזריקה אי אפשר לדורשה מ"על המזבח", כי

אורחיה דקרא הוא.

ומתרצינן:

אין הכי נמי!

אלא קבלת הדם מנא ליה

, מנין לו לאו על קבלת הדם?

נפקא ליה, מהא

ממקרא אחר, שנאמר [פסוק כה] לגבי קרבנות גויים

"ומיד בן נכר לא תקריבו",

וממה שנאמר "לא תקריבו" פעם רביעית, דרשינן,

זו היא קבלת הדם שאמר רבי יוסי ברבי יהודה

, שעוברים עליה בלאו.

ודנה הגמרא:

ולתנא קמא

, שאינו דורש לקבלת הדם,

האי "לא תקריבו" למה לי?

ומתרצינן: מקרא זה אינו מיותר לדרשה, כי

מיבעי ליה להאי,

לעצם האיסור להקריב קרבן בעל מום של בן נכר. ולמה הוצרך להשמיענו? ומדוע היה עולה על הדעת שגוי יכול להקריב קרבן בעל מום, דבר שנאסר לישראל? כי

סלקא דעתך אמינא

, היה עולה על הדעת לומר:

הואיל ולא נצטוו בני נח,

כשמקריב קרבנות לשמים במזבח שבנה לעצמו, אינו אסור להקריב בעל מום,

אלא

נצטוו

על מחוסר איברים,

כשחסר מן הזבח אבר שלם. הלכך, סלקא דעתך אמינא,

לא שנא במזבח דידהו ולא שנא במזבח דידן

, כשם שבמזבח שבנה לעצמו מותר לו להקריב בעל מום, כן מותר לו להקריב בעל מום במזבח שלנו, בבית המקדש,

קמשמע לן

הכתוב "ומיד בן נכר לא תקריבו... מכל אלה", לאסור לקבל קרבן בעל מום מיד בן נכר.

לישנא אחרינא

:

שנינו בברייתא:

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אף על קבלת הדם

. עובר בלאו.

ודנה הגמרא:

מאי טעמא?

דכתיב

[שם פסוק כד]

"ומעוך וכתות ונתוק וכרות, לא תקריבו",

ודרשינן,

זו קבלת הדם

.

ו

אילו

זריקה נפקא ליה מ"על המזבח",

לעבור בלאו על הזריקה.

ומקשינן:

ולרבנן

[התנא קמא],

נמי תיפוק להו,

הרי אפשר לרבות

זריקה מן "על המזבח",

וישאר ה"לא תקריבו" לקבלת הדם?

ומתרצינן:

הכי נמי

, רבנן דורשים איסור זריקה מ"על המזבח".

ואלא

קשה,

"לא תקריבו" ד

כתיב לגבי

מעוך, למאי אתא

, לאיזה דרשה כתבתו התורה?

ומתרצינן:

מיבעי ליה

"לא תקריבו"

ל

למדנו לאו להקרבת בעל מום ב

במת יחיד

, בזמן היתר הבמות.

ומקשינן:

ולרבי יוסי ברבי יהודה

, איך דרש פסוק זה לקבלת הדם, הלא

האי מיבעי ליה לבמת יחיד?

ומתרצינן:

אין הכי נמי,

מפסוק זה, אכן, דרשינן לבמת יחיד -

אלא

קשה, "

לא

תקריבו" דקבלה

, הלאו של קבלת הדם,

מנא ליה?

ומתרצינן:

מ

פסוק אחר, שנאמר [פסוק כה]

"ומיד בן נכר לא תקריבו", זו קבלת הדם.

ורבנן,

סוברים שפסוק זה אינו מיותר לדרשה, אומרים,

איצטריך

לעצם הלאו להקריב קרבן בעל מום של בן נכר. כי

סלקא דעתך אמינא

, היה עולה על הדעת לומר,

הואיל ובני נח אין מצווין

על איסור הקרבת בעל מום,

אלא על

קרבן שהוא

מחוסר אבר

שלם, כשמקריבים

בבמה דלהון

[שלהם], הלכך

אימא,

היה עולה על הדעת לומר,

אנן נמי נקביל מינהון

, נקבל מהם קרבנות בעלי מום במזבח שבמקדש, לכן

קמשמע לן

הכתוב "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם,

מכל אלה",

שהם כל המומין המנויין שם בפרשה,

דלא מקבלינן

, כשם שאין מקבלים בהמות שכאלו מבני ישראל.

ועתה הגמרא חוזרת לברייתא ששנינו בה שאחד מחמש השמות שעוברים בבעל מום, הוא המקדישו.

מתקיף לה ריש לקיש

, שאל על דברי הברייתא: מנין שבכל בעלי מומין עובר על "לא תקדישו", גם בבהמה שנולדה עם מומה?

שמא לא שנינו

שלוקה על ההקדשה,

אלא בתם

מהיוולדו,

שנעשה בעל מום

, והקדישו בהיותו בעל מום, שאז יתכן לומר, הואיל והוא היה תם מעיקרא, סבר המקדישו שאף על פי שעתה יש בו מום, מכל מקום, אקדישנו ואקריבנו. וכיון שסבר כן והתכוון לכך להקריבה ולהעלותה על המזבח, לכן לוקה.

דאי

בעל מום מעיקרא

, הלא

דיקלא בעלמא הוא

, סתם עץ דקל הוא [דרך משל], ויש לומר שמעולם לא התכוון להקדישו למזבח, וידע שאינה ראויה למזבח, והקדישה כדי שתמכר, ובדמיה יקנו קרבן. ושאל ריש לקיש: למה ילקה על הקדשת בעל מום מעיקרא?

אמר ליה רבי חייא בר יוסף: "שרוע וקלוט" כתיב בפרשה

זו, שנשתרבב אחד מאבריו [גדול מחברו], או שפרסותיו קלוטות [מחוברות],

והני, בעלי מומין מעיקרא נינהו.

מומין אלו נעשים משעת היוולדם, ועליהם דיברה התורה כשאסרה להקדיש.

אמר ליה

ריש לקיש לרבי חייא בר יוסף:

שמא לא שנינו אלא בתמורה

, הרי יתכן שהאיסור להקדיש בעלי מומין מעיקרא הוא רק כשממיר עליהן, ושונה תמורה משאר הקדשה משום

דתנן

[לקמן טז ב]:

חומר בתמורה מבקדשים,

שהתמורה חלה על בעלת מום קבוע.

והיינו, שבהמה בעלת מום קבוע שהמירו עליה, היא נעשית קדושה בקדושה גמורה, ואינה יוצאה לחולין להיות מותרת בגיזה ועבודה אפילו אם יפדנה, כשאר קדשים שהקדישו אותם בהיותם תמימים ואחר כך נפל בהם מום. ובזאת שונה התמורה מקדשים אחרים שהקדישום בהיותם בעלי מום, שדינם לצאת לחולין על ידי פדיון ומותרים בגיזה ועבודה -

הלכך, שואל ריש לקיש, יש לומר שהלאו על הקדשת בעלת מום מעיקרא הנלמד מ"שרוע וקלוט", היינו דוקא ב"המיר" בהמת קרבן על בהמה בעלת מום מעיקרא, הואיל ותמורה נתפסת בקדושה גמורה על בעלת מום. אבל, כאשר הקדיש תחילת קדושה על בעלת מום מעיקרא, לעולם יש לומר שאינו עובר על הלאו ואינו לוקה, מאחר שהוא דקל בעלמא, כמבואר?

אמר ליה רבי יוחנן

לריש לקיש: וכי

לא שמיע לך הא דאמר רבי ינאי: בחבורה נמנו

, חבורת חכמים מנו כל הדרשות וכל הלאווים השייכים בענין בהמת בעלת מום לגבי קרבן,

וגמרו,

והגיעו למסקנא כי

המקדיש בעל מום לגבי מזבח

, ועשה כל עבודותיו,

עובר משום חמשה שמות

המבוארים לעיל.

ו

עתה,

אי,

אם כשאלתך, שהלאו של ההקדשה הוא דוקא בתמורה, קשה,

בתמורה נמי ששה הוויין

, הרי ששה לאווין הן,

דאיכא נמי לאו דתמורה,

ולמה גמרו רק חמשה. ומוכרח לומר שלא מדובר בממיר, ולא במקדיש תחילת קדושה.

אמר ליה ריש לקיש:

אלא מאי

, מהי מסקנתך מדברי חכמים שנמנו וגמרו, שמדובר

בבעל מום מעיקרו

והקדישו בתחילת קדושה, אם כן, עדיין לא תירצת לי על שאלתי

אמאי לקי

על ההקדשה? הלא

דיקלא בעלמא הוא

, ומעולם לא הקדישה אלא לדמיה, ולא חלה עליה קדושת קרבן כלל?

אמר ליה

רבי יוחנן לריש לקיש: אינו דומה למקדיש דיקלא, כי

דיקלא

-

לאו זילא מילתא

, אין בכך בזיון, כיון ש

מין עצים הוא,

ואף אם הקדישו במפורש, אין בכך כלום. מה שאין כן, המקדיש

בעל מום מעיקרא, זילא מילתא

, יש בכך בזיון,

כיון דשביק

[עזב]

תמים, ואקדיש בעלי מומין

, הלכך

מיחייב

על עצם בזיון קדשים, אף על פי שברור לו שלא חלה עליה קדושת קרבן.

לישנא אחרינא

:

אמר ליה

רבי יוחנן לריש לקיש:

אפילו הכי

, שאינה קדושה כלל -

בזיא מילתא

, עשה דבר שיש בו בזיון.

ד

אם הקדיש

דקל,

ש

ליכא במינו

, שאין שום עץ הראוי למזבח [כלומר, לקרבן] אין בכך בזיון, ומה שהקדישו הם פטפוטי מילים בעלמא, הלכך -

לא לקי. לאפוקי,

מה שאין כן, במקדיש

בעל מום, כיון דאיכא במינו

שאר בהמות תמימין הראויין לקרבן, והוא הקדיש בעלת מום, ועשה דבר מגונה, הלכך -

לקי.

אמר רבא: השתא דאמור טעמא

, אחרי שנאמר הטעם, ש

בעל מום דלקי

, שהוא

משום דבזיא מילתא,

אם כן,

אפילו אקדיש ליה לדמי נסכים

, כלומר, המקדיש בעל מום כדי שימכר ובדמיה יקנו נסכים -

נמי לקי

.

כלומר, אילו היה העבירה במקדיש בעל מום מחמת עצמו בהיותו בעל מום, היה אפשר לומר, שאם מקדישו מלכתחילה לצורך קניית קרבן אחר בדמים, אין בכך עבירה ואינו לוקה. אבל, עתה שהסקנו כי עיקר העבירה הוא משום שעזב מלהקדיש תם והקדיש בעל מום, אין נפקא מינה בין אם הקדישו לצורך הקרבה לבין לצורך מכירה.

ואפילו אם הקדישו לצורך קניית נסכים בדמיו, למרות שבנסכים אין בזיון כל כך, שהרי לגבי נסכים הוא בודאי כדיקלא בעלמא הואיל ואין במין בהמה דבר הראוי לנסכים, מכל מקום, עבר על הלאו, ולוקה.

לפי שאין העבירה אלא עצם עזיבת התמימים והקדשת בעל מום.

ומבארת הגמרא:

והא דרבא

, אינו מוסכם על כל התנאים אלא

תנאי היא

, היא תלויה במחלוקת תנאים.