Temurá 6a — o Talmud em português

נדבה תעשה אותו. ולנדר לא ירצה"

. ופשיטא שאסור להקריבו לקרבן לא לנדר אף לא לנדבה! אלא, דרשו חכמים [לקמן ז ב]

"נדבה תעשה אותו"

-

זה קדשי בדק הבית,

"ולנדר לא ירצה" - למזבח.

ועוד דרשו שם ממה שנאמר "אותו", אותו [בעל מום] אתה מקדיש לבדק הבית ואי אתה מקדיש תמימים לבדק הבית. והמקדישו לבדק הבית עבר על לא תעשה כמבואר שם.

ותנן

,

המקדיש תמימין לבדק הבית, אף על פי שהוא

עובר

בלא תעשה

-

מה שעשה עשוי

, והקדושה חלה עליהם. הרי ש"מהני".

ותיובתא דרבא!

ומתרצינן:

אמר לך רבא

: גם שם נתרבה מגזירת הכתוב שאם עשה כן "מהני".

ו

מהיכא דאיתרבו בעלי מומין למזבח,

מאותו המקרא שדרשנו לעיל שהמקדיש בעלי מומין למזבח מה שעשה עשוי וחלה הקדושה,

נתרבו תמימין לבדק הבית

.

שהרי בפסוק זה נאמרו שתי הלכות. האחת, איסור הקדשת תמימין לבדק הבית הנלמד ממה שנאמר "אותו", ודרשינן, אותו אתה מקדיש לבדק הבית ואי אתה מקדיש תמימין לבדק הבית. והשניה, איסור הקדשת בעלי מומין למזבח הנלמד ממה שנאמר "ולנדר לא ירצה". וכיון שהתורה הקישה אותם, הוקשו גם לענין ש"מהני" הקדשם. וכן דרשינן, מה בעלי מומין למזבח "מיקדש קדשי", ונלמד מזה שאמרה התורה "ולנדר לא ירצה", משמע שאינו מרצה אבל הקדושה חלה, כן תמימין לגבי מזבח חלה הקדושה, ו"מהני" אף על גב שעבר אמימרא דרחמנא.

ומקשה הגמרא על רבא מ"גזל".

והרי גזל, דרחמנא אמר

[ויקרא יט] "

לא תגזול

" -

ותנן

במסכת בבא קמא [צג ב]:

הגוזל עצים ועשאן כלים

, או

צמר ועשאו בגדים

-

משלם כשעת הגזילה

, ואינו מחזיר את הכלי והבגד, מפני שקנאה לגזילה בשינוי מעשה.

ומכיון שקנאה, אינה חוזרת בעין לבעליה, אלא מחזיר דמים כמה שהיתה שוה בשעת גזילה, והגזלן מעכב את הגזילה אצלו.

אלמא "מהני",

ותיובתא לרבא.

ומתרצינן:

אמר לך רבא: שאני התם

, גזילה שונה משאר לאווי התורה, משום

דאמר קרא

[ויקרא ה] בפרשת אשם גזילות [הגוזל ממון חבירו, ונשבע עליו לשקר, והודה, משלם לו את הגזילה, ומוסיף חומש, ומביא קרבן אשם]. ושם כתבה התורה "והשיב את הגזילה אשר גזל".

ומה שאמר הכתוב "

אשר גזל

", הוא מיותר, ללמדנו,

כעין

שגזל

. כלומר, כאשר לא נשתנתה הגזילה, יחזיר את הגזילה עצמה. אך אם השתנתה, לא יחזיר אותה, אלא ישלם כמה שהיתה שוה בשעת הגזילה. ומכאן למד רבא שבגזל "מהני".

וקשה לאביי, למה הוצרכה התורה ללמדנו מ"אשר גזל" ש"מהני", הלא בכל לאווי התורה "מהני" ?

ומתרצינן:

ולאביי, האי "אשר גזל" מיבעי ליה

, הוצרך לדרשה אחרת, "אשר גזל", רק

על גזילו שלו מוסיף חומש

, אבל

על גזילו של אביו

שהורישו את הגזילה, אפילו אם נשבע אביו לשקר, משלם רק את הגזילה, ו

אינו מוסיף חומש

.

ומקשה הגמרא על רבא מ"משכון".

אמרה תורה [שמות כב] "אם כסף תלוה את עמי. אם חבול תחבול שלמת רעך, עד בא השמש תשיבנו לו". פירוש, כל היום תשיבנו לו עד בא השמש [שקיעת החמה], וכבוא השמש תחזור ותטלנו, עד שיבא בקר של מחר.

עוד אמרה תורה [דברים כד] "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשמלתו". פירוש: אם כסות לילה הוא, החזירהו לו לקראת הלילה. ומה שנאמר במקרא הקודם מדובר בכסות יום, או במחרשה שצריך לו לעבודת היום ולוקחו בלילה ומחזירו ביום.

לא החזיר כסות לילה בלילה, או המחרישה ביום, עבר על מצות עשה. ועוד עובר על מצות לא תעשה שנאמר [דברים שם] "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו". פירוש: לא תשכב ועבוטו אצלך. מצות עשה ולא תעשה זו נקראת "החזרת העבוט".

במה דברים אמורים? שמשכנו שלא בשעת הלואתו, כלומר, שהגיע זמן פרעון ולא פרעו, ואז לקח ממנו משכון. אבל אם משכנו בשעת הלואתו, אינו חייב להחזיר כלל.

עוד אמרה תורה [דברים שם] "לא תחבול בגד אלמנה".

עוד אמרה תורה [שם] "כי תשה ברעך [תחוב בחברך] משאת מאומה [חוב], לא תבא את ביתו לעבוט עבוטו. בחוץ תעמוד, והאיש אשר אתה נושה בו [הלוה], יוציא אליך את העבוט החוצה".

הגמרא כאן סוברת שאפילו אם עבר ונכנס לביתו ומשכנו, דהיינו, שמשכנו בעל כרחו ושלא ברשות בית דין, גם כן חייב המלוה הממשכן ב"החזרת העבוט", ובהמשך יבואר.

והרי משכון

, שאסור לו למלוה לבוא לבית הלוה למשכנו בעל כרחו, משום

דרחמנא אמר

[דברים כד]

"לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו"

-

ותנן

, שנינו במשנה [בבא מציעא קיג א]:

מחזיר את הכר

, כסות לילה,

ב

כל

לילה. ואת המחרשה

, כלי הצריך לו לעבודת היום, מחזיר לו

ביום.

ומשמע שקונה המלווה את המשכון שהוא כלי יום, בלילה. וקונה את כלי הלילה, ביום. מוכח ש"מהני" אף על פי שעבר אמימרא דרחמנא,

ותיובתא דרבא!

כיון שאם "לא מהני" לא היה קונה כלל, והיה לו להחזירם ללוה לגמרי.

ומתרצינן:

אמר לך רבא: שאני התם

, משום

דאמר קרא

[שם]

"השב תשיב"

, וממה שכתבה התורה כפילות לשון - דרשינן שמחזיר כמה פעמים. כלומר, שמחזיר מדי יום ביום את המחרישה, ומדי לילה ולילה את הכר. ומוכח שהועילו מעשיו וקנה את המשכון, ואינו מחזירו לגמרי, אף על פי שעבר אמימרא דרחמנא.

וחוזרת הקושיא על אביי: למה הוצרכה התורה לכתוב דרשה מיוחדת ללמדנו שקונה את המשכון, הלא בכל שאר לאווי התורה "מהני"?

ומתרצינן:

ולאביי

, נבאר, שלא משמע לו דרשה זו "לרבות כמה פעמים". אלא, לפי שסובר "מהני", היה עולה על הדעת לומר שאינו חייב להשיב כלל, אף לא המחרישה ביום והכר בלילה, הלכך ציוותה התורה להחזיר. כי

אי לאו דאמר רחמנא "השב תשיב", הוה אמינא

, היינו אומרים: אם נכנס המלוה לביתו של הלווה שלא ברשות,

איסורא עבד

, האיסור נעשה כבר, ועתה,

אי בעי ניהדר

, אם ירצה יחזיר,

ואי בעי, לא נהדר

, ואם אינו רוצה לא יחזיר. לכן

קמשמע לן

, משמיענו הכתוב שחייב להחזיר הכר בלילה והמחרישה ביום .

לישנא אחרינא

והרי משכון, דרחמנא אמר "לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו

".

ותנן: מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום. תיובתא דרבא!

ומתרצינן:

אמר לך רבא: שאני משכון

, משום

דכתיב ביה

[שמות כב]

"עד בא השמש תשיבנו לו", מכלל

הדברים שציוותה התורה להחזיר כלי יום ביום, אתה שומע

דקני משכון דיום

-

בלילה. וכתיב קרא אחרינא

[דברים שם]

"השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש", מכלל

הדברים שציוותה התורה להחזיר כלי לילה בלילה, אתה שומע

דקני משכון דלילה

-

ביום

. הלכך קנה את המשכון ו"מהני".

ואביי סבר

: מקראות אלו לא באו ללמדנו ש"מהני", אלא,

הני קראי, להכי הוא דאתי,

באים הם ללמדנו דרשה זו:

חד,

מקרא אחד, "עד בא השמש תשיבנו לו", בא ללמדנו

לכסות יום. וחד

, המקרא "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש", בא ללמדנו

לכסות לילה.

וצריכי!

הוצרכה התורה ללמדנו בשניהם, מפני שאין ללמוד זה מזה. כי אם היתה התורה אומרת רק "מחרישה", הוה אמינא, דוקא מחרישה חייב להחזיר, לפי שמתפרנס ממנה והיא חיותו, אבל את הכר בלילה אינו חייב להחזיר. לפיכך אומרת התורה שגם את הכר חייב להחזיר. ואם היתה התורה אומרת רק "כר", הוה אמינא שדוקא הכר חייב להחזיר, לפי שמצטער בלעדיו, אבל המחרישה ביום - אינו חייב להחזיר, לפיכך כתבה התורה שגם את המחרישה חייב להחזיר.

ומקשה הגמרא על אביי מ"פאה".

והרי פאה, דרחמנא אמר

[ויקרא כג]

"לא תכלה פאת שדך בקוצרך"

-

ותניא,

שנינו בברייתא:

מצות פאה

היא

להפריש מן הקמה

, כשהתבואה בקומתה, דהיינו, כשהיא עדיין מחוברת לקרקע, וכן היא משמעות המקרא: בשעת קצרך, לא תכלה את הפאה.

לא הפריש מן הקמה יפריש מן העמרים. לא הפריש מן העמרים יפריש מן הכרי עד שלא מירחו

, והוא שמחליק את פני הכרי ברחת [כלי המיועד לכך], ו"מירוח" קובע למעשר ולתרומה, שהוא גמר מלאכת התבואה ואז נתחייב בתרומות ומעשרות. ואם כבר

מירחו, מעשר

תחילה תרומות ומעשרות,

ונותן לו

לעני את הפאה. ואף על פי שהעני עצמו הממרח מתנות עניים פטור מן המעשרות, שהרי לקט שכחה ופאה הם הפקר, הפטור מן המעשרות, מכל מקום, עכשיו שבעל הבית מירח כבר נתחייבו במעשרות .

משום רבי ישמעאל אמרו

: אם לא הפריש עד שעשה ממנה עיסה,

אף מפריש

פאה

מן העיסה.

והתנא קמא סובר שאם נעשתה עיסה, כבר קנאה בעל הבית בשינוי, ושוב אינו מפריש פאה. ואילו עד שלא נעשתה עיסה, לא נשתנה. ורבי ישמעאל סובר "שינוי במקומו עומד".

על כל פנים, בין לדברי תנא קמא וכל שכן לרבי ישמעאל - מפריש גם אחרי שכילה לקצור את הקמה, ואף על פי שעבר אמימרא דרחמנא.

תיובתא דאביי

! כיון שאם "מהני" - כבר עבר על הלאו כשלקחם לעצמו, והועילו מעשיו. וממה שאמרה הברייתא שלא הועילו מעשיו, ועדיין צריך להפריש מן העמרים וכו', מוכח שלא הועילו מעשיו ולא קנאה?

ומתרצינן:

אמר לך אביי: שאני התם דאמר קרא "תעזוב" "תעזוב" יתירא,

כלומר, שני מקראות כתבה התורה לגבי פאה. האחד בפרשת קדושים [ויקרא יט] "לא תכלה פאת שדך לקצור, לעני ולגר תעזוב אותם", והשני בפרשת אמור [ויקרא כג] "לא תכלה פאת שדך בקוצרך, לעני ולגר תעזוב אותם". והכפילות באה ללמדנו שאם לא הפריש מן הקמה יפריש מן העמרים ומן הכרי [עד שנשתנה לדעת תנא קמא. ואפילו מן העיסה, לדעת רבי ישמעאל].

וחוזרת הקושיה לרבא: למה כתבה התורה "תעזוב יתירא", הרי בלאו הכי אנו יודעים ש"לא מהני"?

ומתרצינן:

ורבא אמר לך: "תעזוב" "תעזוב" להכי הוא דאתא,

כתבה התורה לדרשה אחרת, לומר,

יש לך "עזיבה"

[לעזוב לעניים]

אחרת שהיא כזו

[יבואר בהמשך],

ואיזו? זה המפקיר כרמו.

דתניא

, כמו ששנינו:

המפקיר כרמו,

ובעוד שהוא הפקר הריהו פטור מן המעשר, וכן פטור ממתנות עניים [פרט, עוללות, שכחה ופאה]. וכמו כן, הזוכה בו מן ההפקר פטור מכל אלו,

והשכים

בעל הכרם,

לשחר

, בבוקר לפני שזכה בו אחר,

ובצרו,

וזכה בו הוא עצמו מן ההפקר,

חייב בפרט ועוללות בשכחה ובפאה

. לפי שבכל אלו נאמר בהם "תעזוב יתירא", ללמדנו שהפקר שזכה בו בעל הבית עצמו חייב.

ופטור מן המעשר

[תרומות ומעשרות] משום שזכה בו מן ההפקר, ולא כתבה התורה דרשה לחייבו.

וכך הוא תירוצו של רבא: "תעזוב יתירא" לא בא ללמדנו ש"לא מהני", אלא ללמדנו דין "תעזוב" אחרי שהיה פטור מטעם הפקר.

והוא "עזיבה אחרת", כלומר, עזיבה נוספת לעני, "שהיא כזו", כמו עזיבה של שדה שלא הופקר .

אמר ליה רב אחא בריה דרבא

[בנו של רבא]

לרב אשי: והשתא, דשנינן כל הני שינויי,

עתה שתירצנו כל אלו תירוצים, על כל קושיא על אביי להוכיח ממשנה וברייתא מהרבה לאווי התורה ש"לא מהני", תירץ שאין מהם הוכחה כי יש בהם גילוי מיוחד בתורה, וכן לרבא. ובכל אלו לא נחלקו אביי ורבא. אם כן,

אביי ורבא

-

במאי פליגי!?

במה אכן נחלקו, הלא במה ש"לא מהני" לרבא, מודה אביי, ובמה ש"מהני" לאביי, מודה רבא!?

אמר ליה

רב אשי לרב אחא:

בריבית קצוצה

-

קמיפלגי,

"ריבית קצוצה" היא ריבית שמתנה המלוה עם הלוה בשעת ההלואה, והיא ריבית דאורייתא, והמלוה והלוה עברו על מימרא דרחמנא, על כמה לאווים האמורים בתורה. ומתרץ רב אשי, שנחלקו אביי ורבא, אם הלוה פרע את הריבית, לרבא "לא מהני", והלוה יכול "להוציא בדיינים", לתבוע מהמלוה שיחזיר לו את הריבית, ולאביי "מהני", ומה שעשה עשה.

וכדרבי אלעזר,

כמו שנחלקו רבי אלעזר ורבי יוחנן בהלכה זו:

דאמר רבי אלעזר: רבית קצוצה יוצאת בדיינין.