Temurá 34a — o Talmud em português

אשם תלוי

, שהביא על ספק חטא שחייבים עליו חטאת, ושחטו בעזרה וקודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא , ונמצא שהוא חולין שנשחטו בעזרה -

ישרף

.

רבי יהודה אומר: יקבר

. אבל אם לא נודע לו שחטא - ייאכל כשאר אשמות, שהרי הוא קרבן אשם, והתורה קוראתו "אשם" [ויקרא ה] והוא בא לכפר על ספק חטא ולהגן עליו מן היסורים עד שיוודע לו שחטא ויביא קרבן חטאת [כריתות כו ב].

וכן,

חטאת העוף הבאה על הספק

, כגון אשה שהפילה ואינה יודעת מה הפילה, ספק ולד והיא חייבת בחטאת יולדת, או אינו ולד ואינה חייבת חטאת - מביאה חטאת על הספק. והואיל ואינה נקטרת על המזבח לא איכפת לן אם ייזרק דמה על הספק. ומכל מקום אינה נאכלת, הואיל ואם אינה חייבת בחטאת, הרי היא חולין שלא נשחט אלא נמלק ונבלה היא. הלכך, תשרף כשאר קדשים פסולים .

רבי יהודה אומר

: לא תשרף אלא

יטילנה לאמה

. אמת המים [תעלת מים] שהיתה עוברת בעזרה, לשם יטילנה, וזו היא קבורתה. ועוף שהוא רך ומתמקמק ונימוח במים - די בכך אם יטילנו לאמה, אבל אשם לא יטיל לאמה אלא יקבר.

כל הנקברין

-

לא ישרפו

, והטעם יבואר בגמרא.

וכל הנשרפין

-

לא יקברו

, שמא יחפור איש וימצאם ויאכל אותם .

רבי יהודה אומר: אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין

-

רשאי

.

אמרו לו

חכמים, לרבי יהודה:

אינו מותר לשנות

. ובגמרא יבואר טעם מחלוקתן.

גמרא:

שנינו במשנתנו: שער הנזיר יקבר וכן פטר חמור.

הגמרא דנה בסתירה ממשנה אחרת ששנינו שהם נשרפים.

רמי ליה טבי

[חכם ושמו טבי הקשה סתירה]

לרב נחמן

:

תנן

, שנינו במשנתנו:

שער הנזיר יקבר

.

ורימינהו

, שנינו משנה במסכת ערלה [פרק ג משנה ג]:

האורג מלא הסיט

[שיעור ושמו "מלא הסיט" והוא מלא הרחקת אגודל מאצבע, כמה שהוא יכול להרחיק ]

מצמר בכור

, בהמה טהורה האסור בהנאה משום שהוא קדשים,

בבגד

-

ידלק הבגד

. האורג

משער הנזיר ופטר חמור בשק

[מבכור בהמה טהורה אפשר לארוג צמר רחלים בתוך בגד, ואילו משער נזיר וחמור אפשר לארוג שק] -

ידלק השק

. הרי ששער נזיר דינו בשריפה?

אמר ליה

רב נחמן לטבי: לא קשיא!

כאן

, משנתנו שאמרה יקבר, מדברת

בנזיר טמא

, המגלח שערו להחיל עליו נזירות מחודשת, ושערו האסור בהנאה יקבר, כי בשערו לא נאמר בתורה שישרף ,

וכאן

ומשנה ההיא שאמרה ישרף, מדברת

בנזיר טהור

, שעליו אמרה התורה בפרשת נזיר [במדבר ו] "וגלח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים".

אמר ליה

טבי לרב נחמן:

שנית נזיר אנזיר

, תירצת הסתירה לגבי נזיר - אבל

פטר חמור אפטר חמור

-

קשיא!

שבמשנתנו נאמר שהוא בקבורה ובמשנה ההיא נאמר שהוא בשריפה?

אישתיק

, שתק רב נחמן,

ולא אמר ליה ולא מידי

, ולא אמר כלום לטבי!

אמר ליה

רב נחמן לטבי:

מידי שמיע לך בהא

, האם שמעת משהו בענין זה? [כלומר: נתן לו רשות להרצות לפניו תירוץ בשם רבותיו האחרים].

אמר ליה

טבי לרב נחמן:

הכי אמר רב ששת: כאן

, משנה ההיא שאמרה ידלק - מדברת כשארגו לשער נזיר ופטר חמור,

בשק, וכאן

, ומשנתנו שאמרה יקבר - מדברת

בשער

עצמו שלא נארג. מפני שאם כבר נארג בשק, הואיל ואינו כלה עד זמן מרובה , יש לחשוש שאם יקברנו ימצאנו איש אחר ולא ידע שהוא עשוי משער האסור בהנאה, ולפיכך אמרו חכמים בין בשער נזיר ובין בשער פטר חמור שאם ארגו בבגד שישרפנו כדי שלא יהנו מהם .

איתמר נמי

, וכן למדנו שאמוראים שקדמו לרב נחמן ורב ששת נחלקו בשני התירוצים לגבי שער נזיר [ולקמן יתורץ תירוץ אחר לגבי פטר חמור],

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כאן בשק וכאן בשער

.

רב אלעזר אמר

: שתי המשניות מדברות בשק,

וכאן בנזיר טהור כאן בנזיר טמא

.

אמר ליה

טבי :

ליבטיל ברובא

דהא קתני שער נזיר ופטר חמור בשק

, משמע שמעט משער האסור בהנאה נתערב בבגד גדול של היתר, אם כן - יבוטל ברוב היתר , ולמה אמרו רבי יוסי ברבי חנינא ורב ששת בשק שישרף ?

ומתרצינן,

אמר רב פפא

בציפורתא

, מדובר שעשה מהשער האסור בהנאה צורת צפור [או ריקמה אחרת] בתוך השק ליפותו, וכיון שהוא דבר חשוב - אינו בטל.

ותמהינן: וכי אפשר להעמידה ב

ציפורתא?!

אם הוא ניכר בפני עצמו -

לישלופינהו

, הרי ודאי יכול לתקן את כל הבגד על ידי שישלוף ממנו את שער האסור? ולמה צריך לשרוף את כל הבגד?

ומתרצינן,

אמר רבי ירמיה: הא מני

, משנה זו במסכת ערלה שאמרה ישרף, מי שנה אותה?

רבי יהודה היא, דאמר

במשנתנו:

אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים

-

רשאי

. ולפיכך אמרה המשנה שהבגד ישרף.

אמר ליה

רב נחמן לטבי:

קא קשיא לן

"

לישלופינהו

", אנו הקשינו שאפשר לתקן את כל הבגד על ידי שישלוף את שער הנזיר,

ואת מוקמת לה כרבי יהודה?!

וכי כאשר אפשר לתקן אמר רבי יהודה לשרוף את כל הבגד?!

אמר ליה

הכי קאמינא

, כך אמרתי בשם רבי ירמיה:

אם אפשר לשלופינהו

-

מוטב

, וודאי שיעשה כן כדי לתקן את כל הבגד,

ואם לאו

, אסור כל הבגד .

ועל קושיית "לישלופינהו" לא תירצתי כלום -

אלא, על הסתירה בשתי המשניות לגבי פטר חמור שבמשנתנו נאמר יקבר ובמשנה ההיא שנינו ידלק, ועל כך תירץ רבי ירמיה: שמה ששנינו שם ידלק,

אוקמה

, נעמידנה למשנה ההיא,

כרבי יהודה דאמר: אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים רשאי

. ועתה, מתורץ גם בשער נזיר וגם בפטר חמור, ולא צריך לתרץ ולחלק בין שק לשער ובין נזיר טמא לטהור , ואפילו בשער אמרה המשנה ההיא שידלק אליבא דרבי יהודה הסובר כן .

לישנא אחרינא , ומקשינן:

אימר דאמר בי יהודה

, שרשאי לשרוף -

בפני עצמו

, אבל

על ידי תערובת מי אמר?

ומתרצינן:

תני

, שנה במשנה ההיא!

אם לא רצה לחלוץ

[- לשלוף]

ולקבור, אלא לשרוף יחד

-

רשאי

.

שנינו במשנתנו:

ואלו הן הנשרפין חמץ בפסח

.

ומבארת הגמרא:

סתם

לן תנא

, סתם משנה זו היא,

כרבי יהודה, דאמר

[פסחים כא א]:

אין ביעור חמץ אלא שריפה

. אבל חכמים חולקים עליו וסוברים שמבערו בכל אופני ביעור.

שנינו במשנתנו:

את שדרכן

לישרף ישרף ואת שדרכן להקבר יקבר

.

ומבארת הגמרא:

הא כיצד

, איזה דבר דרכו בשריפה ואיזה דרכו בקבורה?

תנא

, שנינו ברייתא:

אוכלין

[- מאכלים]

בשריפה, משקין בקבורה

.

שנינו במשנתנו:

ומדליקין

בפת ושמן של תרומה

.

ומקשינן:

וניחוש

, למה לא חששו חכמים,

דילמא

, אם יניחום עד שיצטרך להם לשריפה או להדלקה,

אתי לידי תקלה

, ויבא לאוכלם?

ומתרצינן,

אמר רבא: פת

-

דזריק לה בין העצים, שמן

-

דרמי ליה בכלי מאוס

, ובכך לא יבוא לאוכלם.

שנינו במשנתנו:

אשם תלוי ישרף

.

רבי יהודה אומר יקבר

.

חטאת העוף הבאה על הספק תשרף

.

רבי יהודה אומר יטילנה לאמה

.

תנו רבנן

אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק וחולין שנשחטו בעזרה

-

רבי יהודה אומר: יקברו, ורבי שמעון אומר: ישרפו

.

הגמרא מביאה ברייתא אחרת ובה נאמר שבחטאת העוף הבאה על הספק די במה שיטלינה לאמה, כמו שאמרה משנתנו. ומבארת מה ייעשה באותה חטאת העוף.

תניא: כיצד

חטאת העוף הבאה על הספק יטילנה לאמה?

מנתחה אבר אבר וזורקה לאמה ומתגלגלת והולכת לנחל קדרון, שלשם הלכו המים של אמת המים שבעזרה.

שנינו במשנתנו:

כל הנקברין לא ישרפו וכל הנשרפין לא יקברו

.

רבי יהודה אומר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין רשאי

.

אמרו לו אינו מותר לשנות

.

ומבררינן:

מאי טעמא

, למה אמרו חכמים שאינו רשאי להחמיר ולשרוף את הנקברין?

משום דנקברין

-

אפרן אסור, ונשרפין

-

אפרן מותר

, נמצא שאם ישרפנו יבא להקל להשתמש באפר האסור. ולפיכך אמרו לו חכמים "אינו מותר לשנות" מפני שיוצא מכך קולא שיבואו להנות מאפרן.

ומקשינן:

וכי הנקברין אפרן מותר?

! והא

תניא

, הרי שנינו ברייתא:

דם הנדה

, המטמא אפילו כשהוא יבש,

ובשר המת, ש

יבשו

ונפרכו

-

טהורין

, וגם בשר המת אינו מטמא [אם אין שם שיעור של מלא תרווד רקב].

מאי לאו

, האם לא נפרש הברייתא, שהם

טהורין

, מטומאת מת,

ו

גם

מותרין

, בהנאה - אף על פי שהמת אסור בהנאה והוא מן הנקברין. הרי שלא כל הנקברין אפרן אסור?

ומתרצינן:

לא! טהורין

, מטומאת מת,

ואסורין

, בהנאת אפרן!

מתיב רב פנחס

, שנינו ברייתא:

עולת העוף שנתמצה דמה

, על קיר המזבח כמצוותה -

מוראתה

[הזפק]

ונוצה שלה

, שאינם נקטרים עמה,

יצאו מידי מעילה

, והנהנה מהם לא מעל. [אבל הנהנה מבשרה, הואיל ועולה היא ועדיין לא נעשית מצוותה עד הקטרת הבשר - מועלן בבשר ] - אף על פי שהן מן הנקברין, כמו ששנינו במסכת יומא [כא א] שהם נשלכין במזרחה של המזבח והן נבלעים במקומן על ידי נס.

מאי להו

, האם לא נפרש הברייתא, ש

יצאו מידי מעילה, ו

גם

מותרין

בהנאה, אפילו לכתחילה, אם חפר והוציאן ממקומן. הרי שלא כל הנקברין אפרן אסור?

ומתרצינן:

לא! יצאו מידי מעילה

, הואיל ונעשה מצוותן,

ואסורין

בהנאת אפרן !

ומקשינן:

ו

כי

נשרפין דהקדש אפרן מותר?!

והא תניא

, שנינו ברייתא:

כל הנשרפין

, כגון: חמץ ותרומה טמאה וערלה וכלאי הכרם -

אפרם מותר

, כגון: לכיבוס בגדים,

חוץ מאפר

אשירה.

וממשיכה הברייתא:

ואפר דהקדש

, קדשים שנפסלו בעזרה, כמבואר במשנה -

לעולם אסור

.

המקשן מבאר את הברייתא, שלכאורה קשה למה לא שנתה "חוץ מאפר אשירה ואפר הקדש", שניהם יחד במעורב, הלא שניהם דין אחד להם, ולמה אותם בנפרד. "חוץ מאפר אשירה", "ואפר הקדש לעולם אסור"?

ומבאר:

ומיערב הוא דלא ק

א

עריב להו ותני להו

, התנא אינו מערב אותם לדין אחד,

משום

, שאין דינם שווה,

דאשירה,

אינה אסורה "לעולם", הואיל ו

יש לה בטילה בעובד כוכבים

, אם גוי יבטלנה, כדין עבודת כוכבים שיש לה ביטול על ידי גוי - ואילו

הקדש

-

אין לו בטילה עולמית

.

זה ביאור הברייתא. ומקשה המקשן,

קתני מיהא

, על כל פנים שנינו "

אפר הקדש לעולם אסור

", ולמה, הרי "כל הנשרפין - אפרן מותר"?

הגמרא מתרצת שיש להבדיל בין שריפה לשריפה, ולפעמים אפרן אסור ולפעמים מותר. כיצד? כל הקדש שהשתמשו בו או שנהנו ממנו - יצא לחולין. במה דברים אמורים? כשהנהנה מעל ונתחייב לשלם להקדש קרן וחומש, אבל אם הנהנה או המשתמש לא מעל, באופנים המבוארים במסכת מעילה - לא יצא ההקדש לחולין.

ועתה, המדליק עצי הקדש, אם מעל - יצא האפר לחולין, ואפרן מותר. וזה מה ששנינו במשנתנו "כל הנשרפין אפרן מותר" - אפילו בהקדש. וכן קדשים שנפסלו בעזרה, שמצוותן בשריפה. אף על פי שלא יצאו לחולין על ידי מעילה, מכל מקום, כיון שנפסלו וקדושתם קלושה וגם נעשו אפר - אפרן מותר.

ומה ששנינו ברייתא שאפר הקדש אסור - לא מדובר בקדשים פסולים, אלא בעצי הקדש, וגם לא מדובר באופן שיצאו לחולין על ידי שמעלו בהם, אלא, שנעשו אפר מעצמן, וכמו שיבואר. וכיון שלא מעלו בהם, עדיין נשארו בקדושתן, ולא יצאו לחולין, ולפיכך: אפרן אסור.

אמר רבי בר חמא: כגון דנפלה דליקה בעצי הקדש מאיליה, כיון

דלא הוה איניש דלמעול

, מאחר שאין איש המועל,

ד

על ידי מעילתו

ליפוק אפרן לחולין

. ולפיכך אמרה הברייתא שמועלין באפרן.

רב שמעיה אמר: כי תניא הא מתניתא

, במה אמרה ברייתא זו שאפרן אסור?

במלוא קומץ

של תרומת הדשן

, והוא השיעור של דשן שהכהן תורם כל יום בשחרית, כמבואר במסכת יומא [כד א], ועל דשן זה

תניא, דלעולם אסור

, שהוא אסור בהנאה אף על פי שכבר נעשה אפר -

דתניא

, כמו ששנינו ברייתא: אמרה התורה בפרשת תרומת הדשן [ויקרא ו] "ושמו אצל המזבח", ודרשינן: "

ושמו

" -

בנחת

. ועוד דרשינן: "

ושמו

" -

כולו

, כל הקומץ. ועוד דרשינן: "

ושמו

" -

שלא יפזר

, ועל אפר זה הטעון גניזה ואסור בהנאה, אמרה הברייתא שאפרן אסור, אבל שאר אפר של הקדש מותר.

הדרן עלך פרק יש בקדשי מזבח וסליקא לה מסכת תמורה