Temurá 2b — o Talmud em português

ורבי מאיר,

יליף

, לומד את דין סמיכה שהיא "

סוף הקדש

",

מ

תמורה, שהיא "

תחילת הקדש

".

מה

"

תחילת הקדש" יורש ממיר

, כמו שלמדנו מ"ואם המר ימיר",

אף סוף הקדש "יורש סומך".

ודנה הגמרא:

ורבי

יהודה,

הסובר שיורש אינו ממיר,

האי "ואם המר ימיר", מאי עביד ליה?

לאיזה דרשה באה כפילות הלשון?

ומתרצינן: מכפילות הלשון דרשינן

לרבות את האשה

, שתמורתה תמורה, והיא לוקה על הלאו של "לא ימיר".

וכדתניא, לפי שכל הענין

, כל פרשת תמורה,

אינו מדבר אלא בלשון

זכר, שנאמר "לא יחליפנו"

בלשון זכר, ולא נאמר "לא תחליפנו" בלשון נקבה. וכן נאמר

"ולא ימיר אותו",

ולא נאמר "לא תמיר אותו". אם כן,

מה סופינו,

מנין לנו

לרבות את האשה?

תלמוד לומר "ואם המר ימיר". כפילות לשון באה

לרבות את האשה

.

ומקשינן:

ולרבי מאיר

, הדורש מ"ואם המר ימיר" לרבות את היורש,

אשה מנא ליה?

מנין הוא דורש שאם המירה אשה הרי זה תמורה, והיא לוקה על עבירת הלאו של "לא ימיר"?

ומתרצינן:

נפקא ליה

, הוא דורש לרבות את האשה

מ"וי"ו".

שיכול היה הכתוב לומר "אם המר ימיר", ואמר "ואם", בתוספת אות וי"ו מיותרת, ובאה תוספת האות וי"ו לרבות את האשה.

ודנה הגמרא:

ורבי יהודה

, לאיזה צורך כתבה התורה אות וי"ו מיותרת?

ומבארת:

וא"ו לא דריש

. רבי יהודה אינו סובר שלומדים מאות וי"ו מיותרת.

ועתה, אחרי שהאשה נתרבתה לתמורה, לרבי יהודה מ"המר ימיר" ולרבי מאיר מהאות "ויו", מקשה הגמרא למה יש צורך בדרשה מיוחדת לרבות את האשה, ובמה שונה תמורה מכל הלאוין והעונשין שבתורה שהאשה מצווה עליהן לכל דבר כאיש?

ובין לרבי מאיר ובין לרבי יהודה, טעמא

, כל הטעם שהאשה לוקה על תמורה, הוא משום

דרבי קרא

, שיש ריבוי בתורה

לאשה.

ולפי זה,

הא לא רבייה קרא

, אם התורה לא היתה מרבה,

הוה אמינא, כי עבדא,

כאשר עושה אשה תמורה,

לא לקיא

, היא אינה לוקה על כך.

והא אמר רב יהודה אמר רב. וכן תנא דבי,

שנה התנא בבית מדרשו של

רבי ישמעאל

: אמרה התורה [במדבר ה]

"איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם",

ללמד כי

השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין

, לכל הלאווין שחייבין עליהן עונש. דהיינו, כל מצות "לא תעשה"

שבתורה

.

וקשה, למה צריך ריבוי מיוחד לרבות את האשה לדין תמורה ?

[ומתרצינן: אם משום שהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה,

מהו דתימא

, היינו אומרים כי

הני מילי

, דברים אלו אמורים רק לגבי

לאו שיש בו מעשה

, כגון חילול שבת, שדוקא בהם השוה הכתוב אשה לאיש, שהרי כך נאמר "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם".

אבל לאו שאין בו מעשה

, כגון תמורה, שהלאו תלוי בדיבור,

אימא

, היינו אומרים,

לא תילקי

, שלא תיענש האשה במלקות. לכן

קמשמע לן

, משמיעה לנו התורה ריבוי מיוחד לחייב את האשה על מעשה של המרה.

ומקשינן:

ולרבי יוחנן, דאמר

[לקמן ג ב] הלאו של תמורה אינו "לאו שאין בו מעשה", כי ההתפסה נעשית בדיבורו,

ודיבור כעושה מעשה דמי

, ולדבריו, נכלל דין תמורה בכלל כל הלאוין שהאשה שוה לאיש, קשה:

קרא למאי אתי?

כלומר, חוזרת הקושיה: למה צריך לימוד מיוחד לחייב את האשה בדין תמורה?]

ומתרצינן:

איצטריך

, בתמורה צריך מקרא מפורש לחייב את האשה. כי,

מהו דתימא

, היינו אומרים,

הני מילי

, דברים אלו, שהאשה שוה לאיש, אמורים רק

בעונש דשוה

בכל,

בין ביחיד בין בצבור

.

אבל הכא

, בתמורה,

כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא.

דתנן

, שהרי שנינו לקמן [יג א] "

הצבור והשותפין אין

עושין תמורה

" [והטעם יבואר שם], לכן היה עולה על הדעת לומר, ש

אשה נמי, כי עבדא

, כשהיא תעשה תמורה,

לא לקיא

, לא תיענש מלקות, לכן

קמשמע לן

, משמיעה לנו התורה ריבוי מיוחד לחייב את האשה על תמורתה .

בעי רמי בר חמא: קטן, מהו שימיר?

ומבררת הגמרא:

היכי דמי

, באיזה קטן הסתפק רמי בר חמא?

אילימא

, אם נאמר

בקטן שלא הגיע ל"עונת נדרים"

, בגיל שתים עשרה שנה ויום אחד, שאם יודע לשם מי נדר, נדרו נדר, הרי פשיטא הוא! שהרי

אקדושי לא אקדיש,

אפילו אם הקדיש הקטן, אינו קדוש,

אמורי מימר?!

וכי עלתה על דעתך שיכול להמיר!?

אלא, כי קמבעיא ליה

, באיזה קטן הסתפק רמי בר חמא,

בקטן שהגיע לעונת נדרים

.

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן, כיון דאמר מר,

שאמרה תורה, "

איש

כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'".

מה תלמוד לומר "כי יפליא נדר"?

מדוע נקט הכתוב לשון הפלאה במקום לשון נדר? -

לרבות "מופלא הסמוך לאיש", דהקדשו

קדוש

, כמבואר.

ולכן יש להסתפק, האם

מדאקדושי מקדיש

, כיון שיכול להקדיש,

אמורי נמי ממיר

, יכול הוא גם להמיר.

או דלמא, כיון דלאו בר עונשין הוא

עד היותו בן שלש עשרה,

בתמורה לא מיתפיס.

אינו יכול להתפיס בתמורה, כיון שהקישה התורה את הלאו של תמורה לעצם התפסת קדושת התמורה, שנאמר "לא יחליפנו ולא ימיר אותו. ואם המר ימיר, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". מלמד ההיקש כי רק מי שישנו באיסור ועונש תמורה, דהיינו, גדול שהוא "בר עונשין", ישנו בכלל התפסת תמורה. אבל קטן, שאינו בכלל עונש על תמורה, אינו בכלל התפסת תמורה, ובדיבורו לא נתפסת קדושת תמורה.

והאיבעיא לא נפשטה.

וממשיך רמי בר חמא ומסתפק אם עובד כוכבים ממיר. כי עובד כוכבים שהקדיש קרבן בנדר או נדבה [למעט חטאת ואשם וכדומה], הקדשו הקדש, ומקריבין אותו, כמו שיבואר. אלא, שלגבי תמורה יש צד לומר שאין תמורתו תמורה.

ואפילו

אם תימצי לומר

, ולהוכיח ממשנה, ברייתא או מסברא, ש

קטן עביד תמורה,

הרי זה משום שאף על פי שעתה אינו בר עונשין, מכל מקום,

דהא אתי

הרי יבוא

לכלל עונשין

, ביום מלאת לו שלש עשרה שנה. ולכך יתכן לקרוא אותו כבר עתה "בר עונשין". הלכך, מיבעי לרמי בר חמא:

עובד כוכבים מהו שימיר

, האם נתפסת קדושת תמורה באמירתו "זו תחת זו"?

מי אמרת

, האם יש לומר:

מדאקדושי מקדיש

, כשם שהוא מקדיש,

דתניא

, כמו ששנינו ברייתא: אמרה התורה [ויקרא כב] "

איש איש

מבית ישראל אשר יקריב קרבנו",

מה תלמוד לומר "איש איש"?

הרי זה בא

לרבות את העובדי כוכבים שנודרין נדרים ונדבות כישראל,

הלכך,

אמורי נמי מימר

, הריהו גם ממיר.

או דלמא

, עובד כוכבים גרוע מקטן,

כיון דלא אתי

, שלא יבא לעולם

לכלל עונשין

, ואין בו חיובי מלקות. לכן

כי עביד תמורה, לא קדשה.

מהטעם הנזכר למעלה, כיון שהתורה הקישה את עצם התפסת התמורה ללאו של תמורה .

אמר רבא: תא שמע

לפשוט את האיבעיא מברייתא, האומרת שרבי שמעון סובר, שאף על פי שעובדי כוכבים נודרים נדרים ונדבות, מכל מקום, אין קרבנם כקרבן ישראל ממש לכמה הלכות קרבן. וכל הברייתא מבוארת בהמשך הסוגיא.

דתניא, קדשי עובדי כוכבים, לא נהנין ולא מועלין

. הנהנה מהן אינו מביא קרבן אשם מעילות כשאר נהנה מקדשי ישראל. אלא, שחכמים אסרו ליהנות מהם.

ואין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא

. אם נתפגל הקרבן, או שעבר זמן אכילתו, או שנטמא, אין האוכלם חייב כרת, כאוכל פגול נותר וטמא מקדשי ישראל.

ואין

עושין תמורה

. כלומר, הממיר על קרבנו, לא נתפסת התמורה.

ואין מביאין נסכים

בפני עצמן כשם שישראל מתנדבים נסכין בפני עצמן, שלא על הקרבן.

אבל, קרבנו

של עובד כוכבים

טעון נסכים,

דברי רבי שמעון

.

אמר רבי יוסי: בכולן אני רואה להחמיר

, שמועלים בקרבנות עובדי כוכבים מן התורה, וכל שכן שאסור להנות מהן. וחייבין עליהם משום פגול נותר וטמא. אבל לגבי הבאת נסכים בפני עצמן, מודה רבי יוסי שאין הם מביאים .

וממשיכה הברייתא בדין מעילה:

במה דברים אמורים

, באלו קדשי עובדי כוכבים אמר רבי שמעון שאין מועלים בהם?

בקדשי מזבח

, כגון עולה שהקדיש עובד כוכבים.

אבל בקדשי בדק הבית,

אם עובדי כוכבים הקדישו מעות או חפץ לצורך הקדש,

מועלים בהן

.

ופושט רבא:

קתני מיהא

, על כל פנים, שנינו בברייתא, כי

אין

קרבנם

עושין תמורה

. ונפשוט, כמו שקרבנם אינו עושה תמורה, כך אין עובדי כוכבים ממירין .

ונפשטה האיבעיא שעובד כוכבים אינו ממיר .

אמר ליה

רמי בר חמא לרבא:

בהקדיש עובד כוכבים

קרבן,

להתכפר

בו

עובד כוכבים

הוא עצמו,

לא קמיבעיא לי

, לא הסתפקתי, וידעתי שאין העובד כוכבים עושה תמורה.

כי קמיבעיא לי

, במה, אכן, הסתפקתי:

בהקדיש עובד כוכבים, ומתכפר

[כדי שיתכפר בו]

ישראל.

כגון שהקדיש הנכרי עבור ישראל שחייב להביא קרבן. ועתה בא ישראל המתכפר, ואמר על בהמה אחרת "זו תחת זו". ואני מסתפק האם נתפסת בכך התמורה.

וצדדי הספק הם:

האם

בתר מקדיש אזלינן

, וכיון שהמקדיש הוא עובד כוכבים, ואינו עושה תמורה, גם על קרבן שהקדיש לא עושין תמורה.

או בתר מתכפר אזלינן.

והואיל והוא ישראל, שהוקדש בשביל כפרתו, ממירין על קרבן כזה.

ומקשינן: מה איבעיא ליה לרבי בר חמא?

תיפשוט ליה

, הלא אפשר לפשוט בעייתו

מ

דברי

רבי אבהו.

דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן

: שלשה דברים אמרו לגבי מי שנותן דבר משלו עבור חובת חבירו.

א.

המקדיש מוסיף חומש

. מי שהקדיש קרבן, ונפל בו מום, יכול לפדותו מהקדש בדמים, ומוסיף הפודה חומש, שנאמר [ויקרא כז] "ואם המקדיש יגאל, ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו". ודרשינן מהמילה "המקדיש", שרק על פדיון הקדש ראשון יש להוסיף חומש, ולא "הממיר". ללמד, שבהמת תמורה שנפל בה מום, אין הפודה אותה צריך להוסיף חומש על דמיה.

ב.

ומתכפר עושה תמורה

. הפריש ישראל קרבן כדי שיתכפר בו ישראל חבירו, המתכפר בו עושה תמורה, ולוקה. כיון שהופרש בשבילו, הרי הוא בעל הקרבן לענין תמורה. ודרשינן לקמן [י א] ש"בעל הקרבן", דהיינו "המתכפר", הוא העושה תמורה, ולא המקדיש.

ג.

והתורם מפירות

טבל

שלו

על

פירות טבל

של חבירו

-

טובת הנאה שלו

.