Versão em texto deste daf: original e tradução
Temurá 22b — o Talmud em português
Temurá 22b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Temurá 22b
גופא
, למדנו,
אמר רבא: אבודה דלילה לא שמה אבודה
.
הגמרא סברה, שמדובר שנאבדה בלילה ונמצאה בעלות השחר. ואם כן, לא היתה אבודה אלא בשעת הפרשת השניה ולא בשעת כפרה, שהרי בלילה ודאי לא קרבה השניה. על כן מקשינן:
אליבא דמאן
, אמר כן רבא?
אילימא
, אם נאמר,
אליבא דרבנן
, קשה:
מאי איריא
, למה דיבר ב
אבודה דלילה
, הלא
אפילו אבודה דיום
, ונמצאה לפני שנתכפר בחברתה,
נמי
גם כן אינה מתה.
ד
הרי
אמרי רבנן: אבודה בשעת הפרשה
, ולא היתה אבודה בשעת הקרבת השניה, כגון שנמצאה אחרי הפרשת השניה לפני הקרבת השניה - הרי היא
רועה
. אם כן, למה אמר רבא שבגלל שהיתה אבודת "לילה" אינה מתה, הלא אליבא דרבנן בלא זה אינה מתה כיון שנמצאה לפני כפרת השניה, שהרי בלילה ודאי לא הקריב השניה?
ומסקינן:
אלא,
רבא אמר כן
אליבא דרבי
, הסובר אבודה בשעת הפרשה - מתה, ומשמיענו רבא, שרבי מודה באבודת לילה שאינה מתה, אף על פי שהיתה אבודה בשעת הפרשת השניה. כי
עד כאן לא קאמר רבי
שהיא מתה,
אלא אבודה דיום
, הואיל והיתה אבודה בשעה הראויה להקרבה, ונדחתה מהקרבה בהפרשת השניה.
אבל אבודה דלילה
, שאפילו אם היתה לפנינו אי אפשר להקריבה -
אפילו רבי מודה דלרעייה אזלא
כיון שלא "נדחתה" מהקרבה. וזה חידושו של רבא.
איבעית אימא
, ואם תרצה נפרש דברי רבא:
לעולם
, אמר דינו
אליבא דרבנן
.
והכא במאי עסקינן
, ודברי רבא נאמרו
באבדה
בלילה, ולא נמצאה בעלות השחר, אלא,
ונמצאה
בשעת כפרה
, אפילו אחר שהאיר היום [או כמה ימים] וכבר נתכפר באחרת. ומחדש רבא שאפילו לרבנן אינה מתה למרות שנמצאה אחר שנתכפר באחרת. כי
עד כאן לא קאמרי רבנן
"
אבדה בשעת כפרה
-
מתה
"
אלא היכא דעיקר
[תחילת]
אבידתה
היתה
ביום, אבל היכא דעיקר אבידתה
היתה
בלילה
-
לא
אמרו רבנן שהיא מתה. ותורת אבודה נקבעת בשעה שנאבדה ולא בשעה שהיתה אבודה.
ומביאה עתה הגמרא מאמרי אמוראים בהגדרת "אבודה" בשעת כפרה, שעליה נמסרה ההלכה שהיא מתה.
אמר אביי: נקטינן
, כלל בידינו! "
אבודה
" נגמרה ההלכה,
ולא גנובה
, וכן "
אבודה
"
ולא גזולה
. ואם נגנבה או נגזלה והוחזרה לאחר כפרה - רועה עד שיפול בה מום ותימכר ויפלו דמיה לנדבה .
ומבררת הגמרא:
היכי דמי אבודה?
אמר רבי אושעיא: אפילו כשנתערבה לו חטאת
אחת בעדרו
, גם כן נקראת "אבודה", אף על גב שרואה את כל העדר, מכל מקום, הואיל ואינו מכיר בה בבהמה זו שהופרשה לחטאת שנתכפר באחרת - נקראת אבודה.
ואפילו
, אם נתערבה חטאת
אחת ב
בהמה
אחת
של חולין .
ורבי יוחנן אמר
: נאבדה
אחורי הדלת!
האמוראים שמסרו מאמר רבי יוחנן קיצרו בלשונם, ולא פירשו דבריו האם בא לחלוק על רבי אושעיא או להוסיף על דבריו, וכמו שיבואר.
איבעיא להו: היכי קאמר
רבי יוחנן? האם רצונו לומר: דוקא
אחורי הדלת
-
הוא
דנקראת "אבודה", משום
דליכא דקא חזי לה
, אין מי שרואה אותה, והיא נעלמה מעיני כל רואיה,
אבל,
אם נתערבבה בבהמות אחרות,
אבראי
, בחוץ במקום מרעה, ושם אינה ניכרת, מכל מקום, כיון
דאיכא דחזי לה
, ששם רואין אותה - סובר רבי יוחנן ש
לא הויא אבודה
, אף על גב שאינה ניכרת. ונמצא שרבי יוחנן חולק על רבי אושעיא הסובר שהואיל ואינה ניכרת נקראת "אבודה" -
או דילמא
, יתכן לומר, שרבי יוחנן אומר:
אחורי הדלת, דאי מהדר אפיה
, אם בעל הבהמה יחפשנה שם,
חזי לה
, יוכל בקלות לראותה, ובכל זאת מחדש רבי יוחנן ש
הויא
"
אבודה
",
וכל שכן
, אם יצאה
אבראי
, לרעות במקום מרעה,
דלא קחזי לה
ואינו רואה אותה כלל, כל שכן שהיא נקראת אבודה. ועל דברי רבי אושעיא הסובר שדוקא בנתערבה בין אחרות ואינו מכירה - אינה נקראת אבודה, אבל אם מכירה אלא שנעלמה לפי שעה ויכול למצאה ולראותה אינה נקראת אבודה, על דברים אלו מוסיף רבי יוחנן שגם אבודה אחורי הדלת נקראת אבודה. ומהי כוונת רבי יוחנן?
תיקו!
לישנא אחרינא
איבעיא להו: היכי קאמר
רבי יוחנן? האם רצונו לומר: דוקא
אחורי הדלת
-
הוא דהויא
"
אבודה
",
משום דלא קחזי לה
, אינו רואה אותה,
אבל נתחלפה בעדר
, ונתערבה בין בהמות אחרות,
דקא חזי לה
שרואה את כל העדר -
לא הויא אבודה
, אפילו שעתה אינו מכיר בה, משום
דאמרינן דלמא מדכר סימנא
, כשיכיר אותה על פי סימניה יפרישנה מהעדר.
ופליג
, נמצא שרבי יוחנן חולק על רבי אושעיא הסובר שהואיל ועתה אינו מכירה נקראת "אבודה".
או דילמא
, יתכן לומר, ש
הכי קאמר
רבי יוחנן: אף,
אחורי הדלת הויא אבודה
.
אף על גב דאי מהדר אפיה חזי לה
-
אפילו הכי הויא אבודה
.
וכל שכן אבודה בעדר, דלא קא ידע
, שאינו מכירה, כל שכן
דהויא אבודה
, ובא להוסיף על דברי רבי אושעיא שגם אחורי הדלת נקראת אבודה,
ולא פליגי
, ואינו חולק עליו במה שאמר שאם נתערבה בעדר ואינו מכירה נקראת אבודה. ומהי כוונת רבי יוחנן?
ומסקינן:
תיבעי!
האיבעיא לא נפשטה.
אמר רב פפא: גמרינן
, קיבלנו מרבותינו [גירסא אחרת :
פשיטא לי
]: אם היתה
אבודה ממנו ולא אבודה מ
את ה
רועה, לא הויא אבודה
, שהרי מהרועה לא נאבדה.
וכל שכן
, שאם היתה
אבודה מרועה ולא אבודה ממנו.
ומיבעיא לי: אם היתה
אבודה ממנו ומרועה
, אבל -
ו
אדם
אחד בסוף העולם מכיר בה, מאי
, האם נקראת אבודה, הואיל ונאבדה ממנו ומן הרועה, או שאינה נקראת אבודה מאחר שהיא ניכרת לאדם אחד ?
ומסקינן:
תיקו!
בעי רב פפא: אבודה בכוס
, אם היתה אבודה בשעה שהשניה נשחטה ודמה נמצא בכוס [במזרק שממנו זורקים הדם על המזבח],
מהו?
מה דינה?
הגמרא מבארת: בעיא זו
אליבא דמאן?
אילימא, אם תאמר:
אליבא דרבי, ה
א
אמר,
הרי רבי סובר, שאפילו "
אבודה בשעת הפרשה, מתה
" וכל שכן באבודה בעוד שהשניה נשחטה? ויותר מכך יש לומר, שזו כאבודה בשעת כפרה! ואף על פי שעדיין לא נתכפר מאחר שעיקר הכפרה הוא בזריקת הדם, מכל מקום יש לומר "כל העומד ליזרק, כזרוק דמי" .
ומסקינן:
אלא, כי קא מיבעיא ליה
, איבעית רב פפא היא,
אליבא דרבנן
, הסוברים שאם לא היתה אבודה בשעת כפרה אינה מתה. ולשיטתם מיבעיא ליה,
מי אמרינן: כי אמרי רבנן
"אבודה
בשעת הפרשה רועה
" ואפילו אם אחר כך נתכפר באחרת, היינו דוקא,
קודם שנתקבל
דמה
, של האחרת
בכוס, אבל הכא
, שכבר נתקבל, יתכן לומר, ש
סבירא להו
לרבנן, ש"
כל העומד ליזרק, כזרוק דמי
" , ורבנן מודים שדינה כנמצאה לאחר כפרה ומתה -
או דילמא
, יתכן לומר, ש
כל
כמה
[כל זמן]
דלא איזדריק דם
, ועדיין לא נתכפר באחרת בפועל ממש -
כי אבדה בשעת הפרשה דמיא, ורעיא
, והיא רועה. ולא אמרינן "כל העומד ליזרק כזרוק דמי".
הגמרא מבארת ביאור אחר לבעית רב פפא. ולפיו לא מדובר שנאבדה הבהמה והופרשה ונשחטה בהמה אחרת תחתיה.
איכא דאמרי: לעולם
, האמת שהאיבעיא היא
אליבא דרבי, כי ק
א
מיבעיא ליה
, האיבעיא היא באותה חטאת, ו
כגון שקיבל דמה בשני כוסות ואבד אחד מהן
וזרק מדם כוס השני -
נחלקו חכמים [יומא נז ב] בחטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות ונתן מן האחד מתנות דם על המזבח כדין חטאת, מה דינו של הדם הנשאר בשאר הכוסות? יש מי שסובר "כוס עושה חבירו - דחוי" והן נעשו "דחויין" ואין דינן כשיירי הדם הנשפך ליסוד המזבח, לפי ש"נדחו", והן נשפכין לאמה [- אמת המים העוברת בעזרה ששם נשפכין כל הפסולין והדחויין] ואילו שיירי דם שבכוס זה נשפכין ליסוד המזבח. ויש מי שסובר "כוס עושה חבירו שיריים", ודמן נשפכין ליסוד המזבח כשאר שיירי דם של קרבן כשר.
ו
עתה,
אליבא דמאן דאמר
"
כוס עושה חבירו דחוי
" -
לא תיבעי לך
, וודאי שהחטאת פסולה. לפי שבשלמא שם בארבעה כוסות, אף על פי שדם שלשה מהן נדחו ונשפכין לאמה, מכל מקום, דם אחד מהן כבר ניתן כהלכתה על ארבע קרנות המזבח -
אבל בנידוננו שהאחד אבד, וכיון שאפילו אם היה חוזר לפנינו היה "דחוי" ונשפך לאמה, נמצא שעתה שאבד, יש כאן "תרתי לריעותא", גם אבד וגם נדחה, הלכך הזבח פסול.
כי תיבעי לך
, במה איבעי לרב פפא?
אליבא דמאן דאמר
"
כוס עושה חבירו שיריים
" ואין הדם שבשאר הכוסות נפסל, ודינו כשיירי דם הכשרים הנשפכים אל יסוד המזבח -
ומיבעי ליה:
מי אמרינן,
הני מילי
, דברים אלו אמורים, רק
היכא דאיתנהו לתרווייהו
, שהכוסות הם לפנינו ולא נאבדו,
דכל היכא דבעי
, ובאיזה מהן שהוא בוחר לזרוק,
זריק
, הריהו זורק.
אבל הכא
, שכוס אחד נאבד,
הא ליכא
, הרי אינו לפניו לזרוק, והעובדה שנאבד מועילה לתת לה תורת "דיחוי", ובצירוף עם העובדה שנאבד, הוי לה "תרתי תריעותא" והקרבן פסול ,
או דלמא
, יתכן לומר, ש
לא שנא
, ואין על הדם תורת "דיחוי", ואין הקרבן פסול.
ומסקינן:
תיבעי
.
מתניתין:
משנתנו עוסקת במפריש חטאת ואבדה, ובמפריש מעות לחטאת ואבדו.
כל מקום שחטאת מתה, הוא הדין המעות שהופרשו לחטאת "ימותו". כלומר, ילכו לים המלח לאיבוד.
א.
המפריש חטאתו ואבדה, והקריב
אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה, תמות
, ואפילו אם נמצאת תמימה. כי מה שאמרנו [במשנה הקודמת] שהיא מתה דוקא כשנמצאה בעלת מום כשיש בה שתי ריעותות, היינו כשנמצאה לפני שהקריב אחרת תחתיה. אבל, אם נמצאה אחרי שכבר הקריב אחרת תחתיה, תמות האבודה אפילו כשהיא תמימה .
וכן
המפריש מעות ל
קנות מהם
חטאת, ואבדו, והקריב חטאת תחתיהן, ואחר כך נמצאו המעות, ילכו לים המלח
.
עד כאן דיברה המשנה כשנמצאו החטאת או המעות אחרי הקרבת השניה. ומכאן ואילך מדברת המשנה בנמצאה לפני הקרבת השניה.
ב.
המפריש מעות לחטאתו ואבדו, והפריש מעות אחרות תחתיהן, ולא הספיק ליקח
[לקנות]
בהן חטאת עד שנמצאו המעות הראשונות,
יערבם יחד, ו
יביא מאלו ומאלו חטאת
, כיון שעדיין לא הביא חטאת מהם לא הוי כחטאת שנתכפרו באחרת.
והשאר
, שאר המעות,
יפלו לנדבה
, כדין "מותר חטאת" ההולכת לנדבת ציבור. אבל אם לא עירב המעות והביא חטאת מאחת מהן, נידחות המעות האחרות, וילכו לים המלח, כדין מעות חטאת שכיפרו בעליה באחרת.
וכן
המפריש מעות לחטאתו ואבדו, והפריש חטאת תחתיהן,
ו
לא הספיק להקריבה עד שנמצאו המעות, והרי חטאת בעל מום, תמכר,
ויערב המעות
ויביא מאלו ומאלו חטאת,
כמבואר, כיון שעדיין לא הוי כחטאת שנתכפרו באחרת הואיל ולא הספיק להקריבה,
והשאר יפלו לנדבה.
וכן
המפריש חטאתו ואבדה, והפריש מעות תחתיה, ולא הספיק ליקח בהן חטאת עד שנמצאת חטאתו והרי היא בעלת מום, תמכר, ויביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר יפלו לנדבה.
וכן
המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה והרי
שתיהן בעלות מום
,
ימכרו ויביא מאלו ומאלו חטאת והשאר יפלו לנדבה
.
עד כאן דיברה המשנה בנמצאו המעות או בנמצאה החטאת, לפני הקרבת השניה או לפני קניית חטאת במעות. ובכל האופנים מדברת המשנה בהיתה בעלת מום, האבודה או שאינה אבודה. מכאן ואילך מדברת המשנה בהיו תמימות.
ג.
המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה, והרי שתיהן תמימות, אחת מהן תיקרב חטאת והשניה תמות, דברי רבי.
וחכמים אומרים: אין חטאת מתה אלא שנמצאה מאחר
[לאחר]
שכיפרו הבעלים,
ואין המעות הולכות לים המלח אלא שנמצאו מאחר שכיפרו הבעלים.
מחלוקת רבי וחכמים מבוארת בגמרא בשתי דרכים:
רב הונא אמר רב מבאר: חכמים מודים באם לא בא לבית דין להתייעץ מה לעשות בשתיהם, אלא משך אחת מהן, כלומר, עשה על דעת עצמו, והקריבה, תלך השניה למיתה. מפני שכשהקריב האחת דחה את האחרת בידים, וגילה דעתו שלא איכפת ליה ממנה. ולא עוד, אלא אפילו הקריב מדעתו את "האבודה" ונתכפר בה, מתה השניה ה"שאינה אבודה". וכל שכן אם הקריב מדעתו את השניה והראשונה נשארה - שהיא מתה.
אלא, מחלוקת רבי וחכמים היא: כשלא הקריב אחת מהן מדעתו, ובא לבית דין להתייעץ מה ייעשה בהן, ובכך מגלה דעתו שאינו דוחה אותן בידים, ואדרבה רוצה בתקנתן -
במקרה זה סוברים חכמים: "תקנה עשו בקדשים" ואומרים לו בית דין "לך התכפר באבודה ושאינה אבודה רועה", ואז תלך השניה לרעייה כיון שלא דחאה בידים.
ורבי סובר: לא עשו תקנה בקדשים ואומרים לו "לך התכפר בשאינה אבודה", ואז הראשונה ה"אבודה" מתה .
וכך מתפרשת המשנה אליבא דרב הונא: המפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתיה ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה והרי שתיהן תמימות, אחת מהן תקרב "כדי" שתמות השניה, ואיזו היא? תקרב השאינה אבודה ותמות האבודה, אלו הן דברי רבי. וחכמים אומרים: אין חטאת מתה, באופן מוחלט , ואם יבא ויתייעץ יאמרו לו "לך התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה". אלא, כשנמצאת לאחר שכיפרו הבעלים, אזי ודאי מתה האבודה מאחר שכבר הקריב את האינה אבודה ודחה בידים את האבודה. והוא הדין אם נמצאת קודם ולא התייעץ ומשך את האבודה מדעתו, מתה השאינה אבודה .
רבי אבא אמר רב מבאר: אפילו אם משך אחת מדעתו והקריבה נחלקו רבי וחכמים אם השניה מתה או רועה, וחכמים סוברים שהשניה רועה!
אלא, שחכמים מודים באם נתכפר בשאינה אבודה, שה"אבודה" מתה, כמבואר, לפי שהיתה הראשונה להקרבה ודחאה בידים. ועל כך נמסרה ההלכה שהראשונה האבודה מתה .
ומחלוקתם היא: במשך מדעתו ונתכפר באבודה ונשארה השאינה אבודה. חכמים סוברים שהאינה אבודה רועה, לפי שלא היתה אבודה ודחייתה אינה דחיה. ואילו רבי סבר "המפריש לאבוד כאבוד דמי", וגם השאינה אבודה דינה כאבודה. ובכל הקרבת האחת, לא שנא אבודה לא שנא שאינה אבודה, הריהו דוחה את האחרת.
וכך מתפרשת המשנה: אחת מהן תיקרב, ולכתחילה האבודה, וגם אז תמות השאינה אבודה, וכל שכן אם הקריב השאינה אבודה, דברי רבי. וחכמים אומרים: אין חטאת מתה אלא אם כבר הקריב ואחר כך נמצאה הראשונה, אבל אם עדיין לא הקריבה, יקריב האבודה, ושאינה אבודה תרעה.
ד.
המפריש חטאתו והרי היא בעלת מום
כלומר, שנפל בה מום,
מוכרה ויביא בדמיה אחרת
. ואינה כחטאת שנתכפרו בעליה באחרת אף על פי שהיא קיימת בשעה שנתכפר באחרת, לפי שכשמכרה נחשבת כאילו איננה בעולם .
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אם קרבה השניה עד שלא נשחטה הראשונה, תמות
, מפני
שכבר כיפרו הבעלים
, אף על פי שאינה ביד בעליה.
גמרא:
כמבואר, מחולקת המשנה לרישא וסיפא. ברישא מדובר בנמצאה הראשונה אחר הקרבת השניה ואז דינה למיתה. ובסיפא מדובר בנמצאה אחרי הפרשת השניה, חטאת או מעות, ולפני הקרבתה [או לקיחת חטאת במעות], ואז יקח מאלו ומאלו. ובסיפא דסיפא מדובר בנמצאת הראשונה אחרי הפרשת השניה ולפני הקרבתה ונמצאת תמימה, ונחלקו בה רבי וחכמים.
והגמרא מדייקת סתירה בין רישא לסיפא.
שנינו ברישא: המפריש חטאת ואבדה והקריב אחרת תחתיה ואחר כך נמצאת הראשונה, תמות. ונדייק:
טעמא
, שתמות, משום
דהקריב אחרת תחתיה, הא
, אבל אם עדיין
לא הקריב אחרת תחתיה
, והפרישה בשעה שהראשונה היתה אבודה, הרי היא
רועה
.
מני
, משנת מי היא, מי סובר כן?
רבנן היא, דאמרי
בסיפא דסיפא "
אבודה בשעת הפרשה, רועה
" -
אימא סיפא: המפריש מעות לחטאת ואבדו והפריש מעות
אחרים תחתיהם
ולא הספיק ליקח בהם חטאת
עד שנמצאו הראשונות,
יביא מאלו ומאלו והשאר יפלו לנדבה
. ונדייק:
טעמא מאלו ומאלו
, שעדיין לא נתכפר,
הא
, אבל אם כבר
הביא מאחד
[ציבור המעות]
מהן, השני יוליכו לים המלח
, כדין נתכפרו בעליה באחרת, למרות שלא היתה אבודה אלא בשעת הפרשה ונמצאת לפני הכפרה. סיפא זו
אתאן
הולכת
ל
שיטת
רבי דאמר
"
אבודה בשעת הפרשה, מתה
". דאילו לשיטת רבנן לא ילכו מעות לים המלח ולא תמות חטאת מאחר שלא היתה אבודה בשעת הקרבה -
וכי
רישא רבנן וסיפא רבי?!
הניחא לרב הונא
, סתירה זו אינה לדעת הכל, ואליבא דרב הונא, שפיר אפשר להעמיד את הסיפא אף לשיטת חכמים -