Versão em texto deste daf: original e tradução
Temurá 20a — o Talmud em português
Temurá 20a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Temurá 20a
ולפסחו, ולאשמו
, הרי היא
עושה תמורה
, שאם המיר בה בהמת חולין, ואמר "זו תחת זו", נתפסת קדושת תמורה על בהמת החולין, אלו הם דברי חכמים.
והטעם, כי חכמים לשיטתם במשנתנו, שהמקדיש נקיבה לעולה, לא תימכר בלא מום, משום שנחתא עליה קדושת הגוף. הלכך, עושה תמורה.
רבי שמעון אומר
: אם הקדיש נקבה
לעולתו
, הרי היא
עושה תמורה
, כמבואר במשנתנו, שרבי שמעון מודה בעולה שלא תימכר בלא מום, הואיל ואיכא עליה "שם עולה" בעולת העוף. אבל אם הקדיש נקבה
לפסחו ולאשמו
, והמיר עליה,
אין עושה תמורה,
מפני
שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב,
שחלה עליו קדושת הגוף, לכל הפחות שלא ימכר בלא מום.
ורבי שמעון לשיטתו במשנתנו, שלא חלה על האשם שום קדושת הגוף, והוא הדין לפסח, ותימכר בלא מום. הילכך, אינה קדושה, ואינה עושה תמורה.
וממשיכה הברייתא,
אמר רבי: אין אני רואה
[לא נראה לי]
דבריו של רבי שמעון בפסח, הואיל ומותר הפסח
, שנשתייר לאחר הפסח
קרב שלמים.
וכיון שלקרבן פסח יש שייכות לשלמים, ושלמים באים נקבה, לכן המקדיש את פסחו נקיבה יש עליה "שם שלמים", ונחתא לה קדושת הגוף שלא תימכר בלא מום. הלכך, עושה תמורה.
ואין הכוונה שהנקבה שהוקדשה לפסח תקרב שלמים, שהרי שנינו לעיל [יט א] "נשתיירה לאחר הפסח - תרעה". אלא שיש עליה "שם שלמים".
ומקשה הגמרא: אם כדברי רבי, שאם ה"מותר" של הדבר הזה סופו לבא לידי דבר שיש לו קדושה לרעייה, חלה עליו קדושה גם לגבי עשיית תמורה, אם כן, למה נראים דבריו באשם? הרי גם "מותר אשם קרב עולה", וסופה של נקיבה זו לבוא לידי עולה, שיש עליה "קדושת הגוף" לרעייה כמבואר, הואיל ואיכא עליה "שם עולה" בעולת העוף
ואם רבי מתחשב במה שסופו להיות קדוש לרעייה, ואי לכך עושה תמורה -
ולימא
, כמו כן, היה לו לומר "
אין אני רואה דבריו של רבי שמעון באשם, הואיל ומותר אשם קרב עולה
" - ובמה, איפוא, שונה אשם שמותרו בא עולה מפסח שמותרו בא שלמים ?
ומתרצינן: אכן! מטעם זה היה עושה תמורה, ומטעם אחר אינו עושה תמורה, כי
רבי סבר לה כרבנן, דאמרי
במשנה הבאה:
מותרות
-
לנדבת ציבור אזלי
, והואיל
ואין תמורה בציבור
, קרבן ציבור אינו עושה תמורה, כמבואר [יג א], הילכך, אף אם מותר אשם קרב עולה - אינו עושה תמורה.
הגמרא חוזרת לדברי רבי שמעון.
קסלקא דעתך
, עלה על דעת בני הישיבה לומר, ש
היינו טעמא דרבי שמעון גבי מפריש נקבה לעולתו משום הכי עושה תמורה, דהא איכא
"
שם עולה
"
עליה גבי עני
בעולת העוף
.
כגון: מצורע, כשהוא עשיר מביא כבש לעולה וכשהוא עני מביא תור או בן יונה . ובאופן זה אמר רבי שמעון שבעולה עושה תמורה, ולא בעולת נדבה .
ומקשינן:
אלא מעתה
, אם זה טעמו, למה לא נאמר כן,
בכהן גדול שהפריש פרה
, נקבה,
לפרו
, לחובתו "פר בן בקר לחטאת" של יום הכפורים שהוא זכר -
תיקדוש! ד
הא
איכא
עליה "שם חטאת" ב
פרת חטאת
, והיינו "פרה אדומה" שהיא נקבה. ולמה לא אמר כן רבי שמעון?
ודחינן:
פרת חטאת
קדשי בדק הבית היא, וקדשי בדק הבית לא עבדי תמורה
[לעיל יג א], ואינה קרבה במזבח, ואין עליה קדושת הגוף כלל ונפדית בלא מום [אם מצא נאה ממנה ], וקדושתה קדושת דמים בלבד היא.
הלכך לא יתכן לומר שעל פרה זו שכהן גדול הפרישה ליום כפורים תחול קדושת הגוף הואיל ויש עליה "שם חטאת" בפרת חטאת. [למרות ש"חטאת" קרייה רחמנא חולין יא ויש לה כמה הלכות כמו חטאת, מכל מקום אין עליה קדושת הגוף ואיננה קרבן כלל].
ומקשינן:
יחיד
[הדיוט, מי שאינו נשיא], שחטאתו היא שעירה נקבה,
שהפריש שעיר לשעירתו
-
תיקדוש! דה
א
איכא שעיר נשיא
, המביא שעיר זכר לחטאתו.
אי נמי, נשיא שהפריש שעירה לעירו
-
תיקדוש! דהא יחיד מפריש שעירה.
ולמה לא אמר כן רבי שמעון?
ודחינן:
הני
, נשיא ויחיד,
תרי גופי נינהו!
שני אנשים אחרים ודיניהם שונים זה מזה. ובאותו גוף היחיד לא מצאנו שעיר לחטאת, וכן באותו גוף הנשיא לא מצאנו שעירה. מה שאין כן בעולה, שבאותו המצורע מצאנו שיביא עולת נקבה, כיון שאם היה רוצה היה נהפך לעני, על ידי שיפקיר נכסיו, ואז מביא עולת העוף שיש בה גם נקבה. הלכך סבר רבי שמעון, שעל עולתו יש עליה "שם עולה", הואיל וחזי ליה בעולת העוף.
ומקשינן: באופן שאותו יחיד
חטא עד שלא נתמנה
להיות נשיא, ונתחייב שעירה, ועדיין לא הפריש שעירה לחטאתו,
ונתמנה
להיות נשיא, ועתה,
כי מפריש שעיר ל
חובת
שעירתו
-
תיקדוש!
שהרי גוף אחד הוא,
דהא אילו חטא השתא
, אחרי התמנותו -
בר אתויי שעיר הוא.
ודחינן: סוף סוף,
הא לא חטא
עתה, אלא בהיותו יחיד,
ולא
איחייב בשעיר
, ומה שהפריש שעיר אינו כלום, ולא חלה עליו קדושת חטאת, ואינו עושה תמורה.
ומקשינן:
אי הכי, הכא נמי
, במצורע עשיר,
הא לאו עולת העוף ק
א
מייתי
אין חיובו כלל להביא עולת העוף שהרי עשיר הוא , ולמה סובר רבי שמעון שאם הפריש נקבה לעולתו - עושה תמורה הואיל ואיכא עליה "שם עולה" בעולת העוף, הלא עתה אינו מביא עולת העוף ? ומסקינן: לא מיירי רבי שמעון בעולת חובה כגון במצורע עשיר,
אלא
בעולת נדבה, ו
רבי שמעון סבר לה כרבי אלעזר בן עזריה
-
דתנן
, שנינו במשנה במסכת מנחות: האומר "
הרי עלי עולה
", ולא פירש אם עולת בהמה או עולת העוף, וכן לא פירש אם כבש או איל, עז, שעיר, עגל ופר [שכל אלו כשרים לעולה ובלבד שיהיו זכרים] -
יביא כבש
, כלומר: יכול להביא את הפחות שבעולות, והוא כבש. אבל לא יביא עולת העוף, ואפילו אם עני הוא, כל זמן שלא אמר במפורש "הרי עלי עולת העוף". אלו הם דברי חכמים. כיון שסתם נודר אינו מקבל עליו פחות מכבש.
רבי אלעזר בן עזריה אומר
: יכול להביא אפילו עוף,
או תור או בן יונה
. ואפילו אם הוא עשיר.
וכיון שרבי שמעון סובר כן, לכן סבר שיש "שם עולה" על נקבה בעולת נדבה, הואיל ויכול לפטור עצמו בעולת העוף .
הגמרא ממשיכה לדון בדברי רבי שמעון.
תנן התם
, שנינו משנה במסכת שקלים [פרק ד משנה ז]:
המקדיש נכסיו
, לבדק הבית ,
והיה בהן בהמה ראויה לגבי מזבח זכרים ונקבות
, תמימים -
וזה ברור שהבהמות עצמן לא יצאו מידי מזבח לעולם וכל אחת מהן תיקרב למה שהיא ראויה, שהרי קיימא לן [לקמן לג ב] "המתפיס תמימין לבדק הבית כשהן נפדין אינן נפדין אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם" -
אלא שנחלקו תנאים: מי יקריבם, וכאשר יימכרו לצורך חייבי קרבן - מה ייעשה בדמיהן.
רבי אליעזר אומר: זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי שלמים, ודמיהן יפלו עם שאר נכסים
, בהמות בעלי מום ושאר נכסים -
לבדק הבית
. כי רבי אליעזר סובר ש"סתם" הקדשות לבדק הבית ואפילו בהמות הראויות למזבח, אלא שהבהמות עצמן יקרבו על גבי המזבח, כמבואר.
רבי יהושע אומר
: דעת המקדיש היתה להקדיש למזבח דוקא כל הראוי למזבח, ולא לבדק הבית. ועוד סובר רבי יהושע שדעתו היתה להקריבם עולה שהוא קרבן חשוב מכל הקרבנות לפי שכולה כליל לאשים. על כן סובר:
זכרים עצמן יקרבו עולות
, המקדיש עצמו יקריבם,
ונקבות
, שאינן ראויות לעולה - אבל מן הסתם הקדישן לצורך עולה, כמבואר, על כן:
ימכרו לצרכי שלמים ויביא
, המקדיש עצמו,
בדמיהן עולות, ושאר הנכסים יפלו לבדק הבית
, והקדשתו לבדק הבית תתקיים בשאר הנכסים.
אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן
לרבי יהושע דאמר
"
זכרים עצמן יקרבו עולות
" משום שמסתמא הקדישם לעולות, וגם סובר שדמי השלמים עולות, מאותו הטעם, שמסתמא הקדישן לעולות, אם כן קשה,
נקבות,
היכי מקרבן שלמים
על ידי זה שקנה אותן מן הגזבר?
הא מכח קדושה דחויה קאתיין
, הרי הוקדשו לעולה, ותנן במשנתנו שנקבה שהופרשה לעולה, לא תקרב אלא תרעה עד שתסתאב?
לישנא אחרינא: אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן: מדקאמר רבי יהושע
"
זכרים עצמן יקרבו עולות
",
למימרא
, האם כוונתו לומר,
דקדושת הגוף אקדשינהו!
אי הכי
, קשה,
נקבות, אמאי ימכרו לצרכי שלמים!?
-
תיבעי
רעייה
, כמו ששנינו במשנתנו, שהמפריש נקבה לעולה תרעה עד שתסתאב.
אמר ליה
רבי יוחנן:
רבי יהושע סבר לה כרבי שמעון, דאמר, כל מידי דלא חזי ליה לגופיה, לא נחתא ליה קדושת הגוף.
דתנן
במשנתנו,
רבי שמעון אומר: תימכר שלא במום
.
ואמרינן
דטעמא דרבי שמעון
הוא,
כיון דלא חזיא נקבה לאשם
-
לא נחתא לה
קדושת הגוף.
הכא נמי
, במקדיש נכסיו,
כיון דלא חזיא נקבה לעולה, לא נחתא לה קדושת הגוף
, אפילו לא לרעייה.
ומקשינן: מה הראיה מאשם לעולה?
אימר דאמר רבי שמעון גבי
המפריש
נקבה לאשם,