Temurá 18b — o Talmud em português

תני רבי חייא

[ספרים אחרים: רב חנניא], שנה ברייתא,

לסיועי לרבי יהושע בו לוי

.

אמרה תורה בפרשת שלמים [ויקרא ג] "אם כשב הוא מקריב". ודרשינן, מה שנאמר "

אם כשב

", שמשמעותו "ולד", ללמדנו:

ולד ראשון קרב, ולד שני אינו קרב

, כמו שיבואר. ומה שנאמר "הוא מקריב" בא ללמדנו:

הוא קרב ואין ולד כל הקדשים קרב

, כמו שיבואר.

והרישא של הברייתא אינה אלא אסמכתא בעלמא, שהרי הסקנו שאפילו לרבי אליעזר אינו אלא גזירה דרבנן. ועתה, מי הוא הסובר, לדעת הכל, שולד ראשון של שלמים קרב? ודאי חכמים הם, ולא רבי אליעזר. ובכל זאת הם סוברים שולד שני אינו קרב. ומוכח כדברי רבי יהושע בן לוי.

שנינו בסיפא של הברייתא: הוא קרב ואין ולד כל הקדשים קרב.

ודנה הגמרא:

ולד דמאי

, של איזה קרבן, ממעטת הברייתא שאינו קרב?

אי דעולה ואשם

פשיטא!

זכרים הם, ולא בני ולד הם,

שאינם מולידים?

אי דחטאת

גם כן לא צריך למעט, שהרי

הילכתא גמירי לה דלמיתה אזלא

, ופשיטא שאינו קרב? ומתרצינן:

אמר רבינא: לאיתויי

[כלומר: להביאו לידי שהתורה ממעטתו]

ולד המעושרת

, של מעשר בהמה, שאם יצאה נקבה עשירית, ונתקדשה בקדושת מעשר בהמה, וילדה - אותו הולד אינו קרב, אלא ימתין לו עד שיפול מום, ויאכלוהו בעליו כדין מעשר הנאכל במומו לבעלים [ויבואר לקמן כא א במשנה]. ועליו כיוונה הברייתא באמרה "ואין ולד כל הקדשים קרב".

ותמהינן:

ולד המעושרת, למה לי קרא!?

הלא "

העברה

" "

העברה

"

מבכור קא גמר לה,

כמבואר [לעיל ה ב], שמעשר בהמה ובכור נלמדים זה מזה מגזירה שוה. ולגבי בכור - לא קרב ולדו, שהרי זכר הוא ואיו לו ולד, ולמה צריך קרא "הוא" למעט ולד מעשר בהמה?

ומסקינן:

איצטריך

ללמדו מקרא, דאי משום הלימוד מבכור,

סלקא דעתך אמינא

, שולד מעשר כן קרב, כיון שלגבי דין זה אין להשוותו לבכור, מפני ש"

אין דנין אפשר משאי אפשר

". שהרי אי אפשר שיהיה ולד לבכור, כיון שאינו אלא זכר, ולכן לא יתכן ללמוד ממנו מעשר ש"אפשר" לו להיות ולד מעשר. הלכך

קמשמע לן

, מיעוט מיוחד על ולד מעשר, ללמדנו שאינו קרב.

שנינו במשנתנו:

העיד רבי יהושע ורבי פפייס על ולד שלמים שהוא קרב שלמים, אמר רבי פפייס: אני מעיד שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים, ואכלנוה בפסח, ואכלנו ולדה שלמים בחג

.

וסוברת הגמרא ש"חג" האמור במשנה הוא חג הסוכות, הנקרא סתם "חג" בלשון המשנה. הלכך, מקשינן: למה לא הקריבוהו בעצרת, והיינו חג השבועות, הלא לדעת רבא מצות עשה להביא כל הנדרים ברגל הראשון אחרי הקדשתו, שנאמר [דברים יב] "ובאת שמה, והבאתם שמה" .

ולרבא, דאמר

[ראש השנה ו א]:

קדשים, כיון שעבר עליהם רגל אחד

-

כל יום ויום עובר עליהם בעשה,

קשה: הרי

מעצרת בעי מיכליה!

היה צריך להביאו ולאוכלו בחג השבועות, שהרי ודאי לא עבר על מצות עשה!

ובשלמא מה שלא הקריבו בפסח עצמו, יתכן, מפני שלא מלאו לולד שמונה ימים עד אחרי חג הפסח, והוי "מחוסר זמן". אבל בחג השבועות, למה לא הקריבו? וקשה מעדות זו על רבא? ומתרצינן:

אמר רבי זביד משמיה דרבא

: לא הביאו בעצרת משום שלא היה ראוי להקרבה,

כגון, שהיה

הולד

חולה בעצרת

, וחולה פסול להקרבה, כמבואר לקמן [כח ב], ובסוכות היה ראוי, שנתרפא ממחלתו.

רב אשי אמר: מאי "חג" נמי דקתני,

באיזה חג הקריבוהו לפי עדותו של רבי פפייס?

חג שבועות,

הסמוך לפסח.

ומבארת הגמרא:

ואידך

, ואילו רב זביד לא רצה לפרש כן, כי

כל היכי דקתני "פסח" תני "עצרת",

שדרך התנא במשנה לקרוא לחג השבועות "עצרת" בכל מקום שהוא מוזכר ביחד עם "פסח" [לאפוקי במקום שהוא מוזכר עם "חג" המצות - אז נקרא "חג"]. וכיון שבמשנתנו הוא מוזכר עם "פסח", היה לו לתנא לקרותו "עצרת", וכשקראו "חג", בודאי כוונתו לחג הסוכות.

ומקשינן:

אי הכי

, שלא הביאוהו בעצרת משום שהיה חולה כדברי רב זביד, או שהביאוהו בעצרת כדברי רב אשי,

מאי אסהדותיה

, מהי עדותו של רבי פפייס. ובשלמא אם הביאוהו בחג הסוכות ולא היה חולה, בא רבי פפייס לאשמועינן חידוש שאינו עובר בעשה ברגל הראשון, לאפוקי מדעת רבא. אבל אם לא בא לחדש שאינו עובר ב"עשה" ברגל הראשון, מהי עדותו ?

ומתרצינן: לעולם הקריבוהו בחג הסוכות משום שהיה חולה או בעצרת, וכדברי רבא, ועיקר חידושו הוא:

לאופקי מ

דברי

רבי אליעזר דאמר: ולד שלמים לא יקרב שלמים

, ועל כך

קמסהיד הוא

, העיד רבי פפייס

דקרב.

מתניתין:

במשנתנו מבואר דין ולד תודה ותמורתה.

ולד תודה ותמורתה, ולדה

ולד ולדה עד סוף כל העולם

-

הרי אלו כתודה

, וקריבין כדין תודה, ונאכלין ליום ולילה כמוה,

ובלבד שאין טעונין לחם

, לחמי התודה. והטעם יבואר בגמרא.

גמרא:

ודנה הגמרא:

מנא הני מילי

, מנין שולד ותמורת תודה אינן טעונין לחמי תודה?

דתנו רבנן

: אמרה התורה בפרשת תודה [ויקרא ז] "אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות... " מהו אומר "אם על

תודה יקריבנו

", הרי כבר נאמר "והקריב על זבח התודה" ?

ודרשינן:

מנין למפריש

תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות

להקרבה -

מנין שאיזו שירצה יקריב ולחמה עמה?

תלמוד לומר תודה יקריב [כלומר: אפילו אם לא היה כתוב "יקריבנו" אלא "יקריב"] משמע כל תודה שירצה, והרי שתיהן הוקדשו לקרבן תודה. ותודה נדבה היא.

וממשיכה הברייתא:

יכול תהא שניה

טעונה לחם?

תלמוד לומר "

יקריבנו

" [בוי"ו נו"ן הכינוי], ודרשינן:

אחת

, מביא עמה לחם,

ולא שתים

[גירסת הגמרא שם:

אחר שריבה הכתוב

, להקרבה -

מיעט

, שאינה טעונה לחם].

עתה דורשת הברייתא לרבות שתיהן להקרבה, כלומר, שחייב להקריב שתיהן.

מנין לרבות ולדות תמורות וחליפות

, כגון: אבדה התודה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה, ושתיהן עומדות לפניו?

תלמוד לומר

"

אם על תודה

", ומ"אם" מרבינן את שתיהן להקרבה.

יכול יהו כולן

טעונות לחם?

תלמוד לומר "

על זבח התודה

", ודרשינן:

תודה טעונה לחם ולא ולדה ותמורתה וחליפתה טעונה לחם

, כלומר : אם כבר הקריבו אחת - אין השניה טעונה לחם.

מתניתין:

תמורת עולה

, כגון, המיר זכר בעולה,

ולד תמורתה

, כגון, המיר נקבה בעולה וילדה התמורה זכר,

ולדה ולד ולדה

של התמורה,

עד סוף כל העולם

-

הרי אלו כעולה וטעונין הפשט וניתוח וכליל לאשים

, כעולה לכל דיניה .

המפריש נקבה לעולה

, ועולה אינה כי אם זכר ,

וילדה זכר

אותו הולד לא יקרב לעולה, אלא

ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה

.

רבי אלעזר אומר: הוא עצמו יקרב עולה

, ויבואר בגמרא.

הגמרא דנה אם חולקים חכמים [התנא קמא] על רבי אלעזר גם ברישא בולד תמורת עולה. ולכאורה אין הבדל בין הרישא לסיפא, כי גם ברישא הוי הולד - ולד של נקבה שאינה ראויה לעולה, ומן הסברא אין לחלק ביניהם. ואילו מפשטות משמעות המשנה משמע שברישא מודים חכמים שהוא עצמו יקרב.

גמרא:

מאי שנא רישא,

בולד תמורת עולה,

דלא פליגי רבנן

,

ומאי שנא סיפא דפליגי?

אמר רבה בר בר חנה

: אכן! גם הרישא שנאמר בה שולד תמורה הוא עצמו יקרב לעולה

במחלוקת שנויה

, ודברי רבי אלעזר הם, וחכמים חולקים וסוברים שירעה עד שיסתאב, ואין טעם לחלק בין ברישא לסיפא.

ורבא אמר: אפילו תימא

, אפשר לומר שהרישא נשנית גם לדעת

רבנן

, ויש לחלק בין ולד תמורת עולה לבין המפריש נקבה וילדה:

עד כאן לא פליגי רבנן

עליה דרבי אלעזר

-

אלא גבי מפריש נקבה לעולה, דאימיה לא קריבה

ותרעה עד שתסתאב, הלכך גם הולד לא קרב וירעה עד שיסתאב,

אבל גבי תמורה דאימיה נמי קריבה

, כלומר: הקדש ראשון שהתמורות והולדות באין מכחו זכר הוא, והוא עצמו קרב, הלכך

אפילו רבנן מודו

שהולד עצמו יקרב .

ומקשינן:

ומי אמר רבי אלעזר

"

הוא עצמו יקרב עולה

" -

ורמינהו

, דבר זה נסתר ממשנה הבאה:

תמורת אשם, ולד תמורות

,

ולדן ולד ולדן עד סוף כל העולם

-

ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה

, לשופרות [כעין קופות] שהיו בבית המקדש המיועדים לשם כך, שמדמים הניתנים בהם מקריבים עולות נדבות ציבור, והלכה למשה מסיני הוא "כל שבחטאת מתה - באשם רועה". ותמורת חטאת הרי מתה. אלו הם דברי חכמים.

רבי אליעזר

אומר: ימותו

. כדין תמורת חטאת וולד חטאת, משום שסובר שדין אשם כדין חטאת לכל דבריו .

רבי אלעזר

אמר: יביא בדמיהן עולה

בעל התמורה והולד עצמו, ולא יפלו דמיהן לשופרות לנדבת ציבור, משום שסובר שמותרות אשם הולכים לנדבת יחיד. [ושם יבואר ההבדל בין עולת ציבור לעולת יחיד].

ומדוייקים דבריו: "

בדמים

" -

אין

, אכן, ימכרם ויקנה מהם עולה, ואילו

הוא עצמו

, ולד התמורה -

לא

יקרב לעולה -

מוכח, שרבי אלעזר סובר, שהואיל ואמו אינה ראויה להיקרב עולה , מאחר שאין נקבה קריבה עולה - גם הולד לא קרב עולה. ועוד, אפילו בלי הטעם שאמו נקבה היא ואינה ראויה לעולה, בכל אופן איננה ראויה להקרבה כיון שהיא תמורת אשם ההולכת לרעייה - הילכך, גם ולדה אינו קרב -

אם כן, קשה: למה סובר שולד עולת נקבה קרב הוא עצמו לעולה, הרי אמו אינה ראויה לעולה?

ומתרצינן:

אמר רב חסדא

: אין הכי נמי. רבי אלעזר, לשיטתו, סובר גם בולד תמורת אשם שהוא עצמו יקרב עולה כשם שהוא סובר במפריש נקבה לעולה, אלא, ש

רבי אלעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו

, מתווכח שם עם החכמים הסוברים שמותרות אשם הולכים לנדבת ציבור. וכך הם דבריו:

לדידי סבירא לי

, אני לשיטתי סובר,

דאפילו ולד

תמורת אשם

נמי קרבה עולה

, אף על פי שאמו אינה ראויה, אבל

לדידכו

, לשיטתכם שאתם חולקים עלי,

דאמריתו

ואתם סוברים "

לא יקרבו

" הולדות עצמן לעולה אלא דמיהן יפלו לעולה -

אודו לי מיהת

, לפחות הסכימו אתי,

דמותרות

אשם,

לנדבת יחיד אזלי

ולא לנדבת ציבור.

ו

על טענתו זו,

אמרי ליה

חכמים:

מותרות

אשם,

לנדבת ציבור אזלי

.

רבא אמר

: האמת שרבי אלעזר סובר שולד תמורת אשם אינו קרב הוא עצמו, וימכר ויפלו דמיו לעולת יחיד. ובכל זאת אין דין זה סותר למה שסובר שהמפריש נקבה לעולה וילדה יקרב הוא עצמו לעולה, כיון שיש חילוק בין הנידונים:

עד כאן לא קאמר רבי אלעזר

"

הוא עצמו יקרב עולה

"

אלא במפריש נקבה לעולה, ד

על כל פנים -

איכא

"

שם עולה

"

על אמו

. שהרי הקדישה לשם עולה, ואף על פי שהיא נקבה ואינה ראויה לעולה, מכל מקום, הרי מצינו "שם עולה" על נקבה בעולת העוף [כמבואר לעיל יז ב דאין תמות וזכרות בעופות] הלכך, אין דחויה דחוי כל כך גדול וירדה לה קדושת הגוף .

ועוד, שהרי עומדת למכירה וכשתמכר יפלו דמיה לעולה, נמצא שיש עליה "שם עולה" .