Temurá 14b — o Talmud em português

לא

תיסמי,

אינך צריך למחוק

"מנחת נסכים" ממתניתא

, מהברייתא ההיא! כי על פי דברי רבי יהושע בן לוי אפשר לתרצה בלי למחוק -

ולא קשיא

הסתירה בין שתי הברייתות:

כאן,

הברייתא שאמרה שמנחת נסכים היא מהדברים שדרכן ליקרב ביום - מדברת

בנסכים הבאים עם הזבח

, כמו שאכן אמרה הברייתא "מנחת נסכים". וכיון שקדשתן שחיטת הזבח קדושת הגוף, הלכך אינם קריבים אלא ביום, כמבואר -

ואילו

כאן,

הברייתא שאמרה שמקריבין נסכים בלילה, מדברת

בנסכים הבאין בפני עצמן,

בלי זבח, שלא נתקדשו בשחיטת הזבח, הילכך יכול להקריבן אף בלילה .

הגמרא דנה בדברי רבי דימי שהיה שולח איגרת לרב יוסף וכותב לו דרשת רבי יהושע בן לוי, הרי "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן בכתב"? ומקשינן:

ואי

אשכח גברא

, אם היה מוצא שליח -

כתיב איגרתא?! והא אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: כותבי הלכות

הרי הם

כשורפי תורה

, מפני שאין מצילין אותן בשבת מפני הדליקה, ונמצא כאילו גרם לשרוף דברי תורה. לישנא אחרינא: מפני שאסור להשהותן אצלו בכתב, וחייב גניזה או שריפה, נמצא שהכותבם גורם לשריפתן.

והלמד מהן,

מתוך כתובים אלו,

אינו נוטל שכר.

והגמרא מביאה עוד מאמרי תנאים ואמוראים על איסור כתיבת תורה שבעל פה:

ודרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש: כתוב אחד אומר

[שמות לד]

"כתב לך את הדברים האלה

", הרי שניתנו ליכתב,

ו

אילו

כתוב אחד אומר

[שם]

"כי על פי הדברים האלה",

הרי שלא ניתנו ליכתב, הא כיצד?

לומר לך, דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. ו

דברים

שבכתב

-

אי אתה רשאי לאומרן על פה.

ותנא דבי רבי ישמעאל

: אמרה תורה [שם]

"כתב לך את הדברים האלה",

ודרשינן:

"אלה" אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות מדרש

ואגדות.

וקשה: איך אמר רב דימי שהיה שולח דרשה זו באיגרת?

ומתרצינן:

אמרי!

דילמא

, יתכן שהואיל והוא

מילתא חדתא

, דבר חדש, שבכך מיתרצות הברייתות, ורב יוסף לא ידעו - הילכך

שאני

, שונה הדין, ומותר.

והגמרא מביאה ראיה לסברא זו:

דהא רבי יוחנן וריש לקיש, מעייני,

נהגו לעיין,

בסיפרא דאגדתא

, במדרשי התורה,

בשבתא

, כדי שלא יישכח מהם,

ודרשי הכי,

והיתרם הוא בהסתמך על מקרא זה: נאמר בתהלים [קיט]

"עת לעשות לה'

-

הפרו תורתך",

כשעושין הדבר לשם קדושת ה'

\- ראוי להפר תורתך. כלומר, את האיסור לכתוב תורה שבעל פה.

אמרי,

והוסיפו ואמרו:

מוטב

ש

תיעקר אות אחת

מן התורה,

והיינו האיסור לכתוב תורה שבעל פה,

ואל תשתכח תורה מישראל

, שאם לא יכתבום ויעיינו בהם - ישתכחו לגמרי.

הגמרא חוזרת לדין נסכים.

אמר רב פפא: השתא דאמרת "נסכים הבאים בפני עצמן קריבין אפילו בלילה",

אינו צריך להקדישן בכלי שרת ביום, אלא,

אם נזדמנו לו

נסכים בלילה, מקדישן בלילה ומקריבן.

אמר ליה רב יוסף בריה דרב שמעיה לרב פפא: תניא

, שנינו ברייתא

דמסייעא לך: זה הכלל: כל הקרב ביום

-

אינו קדוש אלא ביום. וכל הקרב בלילה

-

קדוש בלילה

.

האמור לעיל שנסכים הבאים בפני עצמן קריבין אפילו בלילה, ומקדישין אותן בכלי שרת בלילה - היינו דוקא לפי סדר זה שמקדישן ומקריבן באותו הלילה, אבל אם הקדישן בלילה - אינו יכול להמתין להם עד למחר, לפי שייפסלו ב"לינה" בבוקר בעלות השחר.

כשם שאיברים ופדרים, הקרבים כל הלילה, ואם לא העלו אותם עד עלות השחר - נפסלים ב"לינה".

ומה שאמרו לעיל שמביא נסכים אפילו מכאן ועד עשרה ימים - אין פירושו שנתקדשו היום ומביאם למחר, אלא צריך שיוקדשו ביום הבאתם, כדי שלא יפסלו ב"לינה ".

אמר רב אדא בר אהבה: ועלות השחר פוסלת בהן, כ

שם שהיא פוסלת

אברין

של עולת תמיד.

לפי ששנינו לעיל משמיה דרבי יהושע בן לוי את הדרשה "ולנסכיכם ולשלמיכם", מה שלמים ביום אף נסכים ביום, מביאה הגמרא ברייתא ובה נדרש כל הפסוק לכמה דרשות.

נאמר בתורה [במדבר כט] אחרי כל מוספי המועדים "אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם". וכל הפסוק מיותר לדרשה.

כי אתא רב דימי

מארץ ישראל לבבל,

אמר

בשם

רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק

: מה שנאמר

"אלה תעשו לה' במועדיכם"

-

אלו חובות הבאות ברגל

, מחמת הרגל, כגון עולת ראיה וחגיגה ומוספי החג .

ומה שנאמר

"לבד מנדריכם ונדבותיכם"

-

לימד על נדרים ונדבות

, שנדרו ונדבו בני ישראל כל ימות השנה -

שקרבין בחולו של מועד

.

ו

מה שנאמר

"לעולותיכם"

-

במה הכתוב מדבר? אי בעולת נדר,

הנודר "הרי עלי עולה", קשה:

הרי כבר אמור "נדריכם". ואי בעולת נדבה

, האומר "הרי זה עולה", קשה:

הרי כבר אמור: "ונדבותיכם"? הא

, הוכרחת לומר:

אינו מדבר אלא בעולת יולדת ועולת מצורע

, שאינם נידרים ונידבים, אלא חובה להביאם. ובא הכתוב ללמד שהן קרבים בחולו של מועד .

ומה שנאמר

"ולמנחותיכם"

-

במה הכתוב מדבר? אי במנחת נדר, הרי כבר אמור, אי במנחת נדבה, הרי כבר אמור? הא, אינו מדבר אלא במנחת חוטא

[על שמיעת קול אלה, ביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו, כשמביאן בדלי דלות]

ובמנחת קנאות

, מנחת סוטה.

ומה שנאמר

"ולנסכיכם ולשלמיכם"

-

מקיש נסכים

הבאין עם הזבח,

לשלמים, מה שלמים ביום אף נסכים ביום

, כמבואר לעיל.

ולדרשת היקש זו, היה די אם היה כתוב "ולשלמים", וממה שנאמר

"ולשלמיכם"

בא

לרבות שלמי נזיר

, שאינם אלא חובה ולא נדבה, דאילו נדר ונדבה כבר נתרבו מ"נדריכם ונדבותיכם". ולימדך הכתוב שמקריבין אותן בחולו של מועד.

למדנו לעיל: מה שנאמר "ולשלמיכם" בא לרבות "שלמי נזיר". ומשמע ש"שלמי נזיר" אינם דבר הנידר ונידב, דאם כן כבר נתרבו במה שנאמר "נדריכם ונדבותיכם", ועל כך דנה הגמרא. יש צד לומר שהם נקראים נידב ונידב הואיל וכל חיובם בא על ידי נזירות שלא היה חייב בה ונדר כן על עצמו, נמצא שגם קרבנותיו הם בנדר. ומאידך, יש לומר שלא נדר על עצמו אלא מן היין והתגלחת, והקרבנות מוטלות עליו "חובה" מן התורה.

ויש בכך נפקא מינה לדינא - לענין "במה קטנה", כמו שיבואר.

אמר ליה אביי

לרב דימי [שהביא ברייתא זו מארץ ישראל]:

ולימא מר,

יאמר רבי! שמה שכתבה התורה "ולשלמיכם" בא לרבות

"שלמי פסח",

שהם קרבנות חגיגת ארבעה עשר בניסן, הבאים עם קרבן פסח בזמן שנמנו עליו חבורה מרובה של הרבה אוכלים, וקרבן פסח אינו מספיק להם לאכילתם הואיל וקרבן פסח נאכל על השובע. ואם הפריש אותם לשם "חגיגת ארבעה עשרה" ולא הקריבום בערב פסח, בא הכתוב לרבות להתיר הקרבתם בחולו של מועד.

ומה העדיפות לומר כן?

דאי,

כדבריך,

שלמי נזיר,

קשה, למה צריך לרבותם, הלא שלמי נזיר דבר

הנידר ונידב הוא,

וכבר נתרבו נדרים ונדבות להתיר הקרבתם בחולו של מועד.

ושלמי פסח לא נתרבו מ"נדרים ונדבות", שהרי "חובה" להביאם, כמו שמפורש במסכת פסחים [עא א].

אביי מביא ראיה ש"שלמי נזיר" הם דבר הנידר ונידב, ממה שהם קריבים ב"במה קטנה",

בזמן שהוקם המשכן בגלגל במשך ארבע עשרה שנה, ובנוב [שלש עשרה שנה] ובגבעון [ארבעים וארבע שנים] עד בנין בית המקדש הראשון - היה המשכן נקרא "במה גדולה" או "במת ציבור", ובזמנים אלו היה מותר לכל אחד ואחד לעשות במה לעצמו, והיא נקראת "במה קטנה" או "במת יחיד". התנא של הברייתא הבאה סובר שבבמה קטנה מותר להקריב רק דבר הנידר ונידב, כגון עולה ושלמים, ולא קרבן פסח ושאר קרבנות חובה .

דה

א

תניא,

זה הכלל: כל שהוא נידב ונידר קרב בבמת יחיד, ו

כל

שאינו נידב ונידר אינו קרב בבמת יחיד. ותניא

, ושנינו בברייתא אחרת:

המנחות והנזירות

, קרבנות נזיר

קריבין בבמת יחיד

, אלו הם

דברי רבי מאיר.

מוכח, ששלמי נזיר נידר ונידב הם, דאם לא כן, אינם קרבים בבמת יחיד.

ומקשה אביי: למה נרבה שלמי נזיר, הרי כבר נתרבו נדרים ונדבות?

ומתרצינן,

אמר רב יוסף

: שלמי נזיר אינם "נידר ונידב", כמבואר לעיל הואיל וחובה להביאם, ומה שאמרה הברייתא "המנחות והנזירות" -

סמי

[מחוק!]

מכאן נזירות

, ואמנם, שלמי נזירות אינם קריבים בבמת יחיד.

[ספרים אחרים :

רב דימי אמר: אל תסמי מכאן נזירות!

ולא קשיא,

תנאי היא,

מחלוקת תנאים היא.

הא

, מה ששנינו: המנחות והנזירות,

רבי מאיר

היא, והוא סובר שנידר ונידב הוא.

והא,

ומה ששנינו לעיל "ולשלמיכם" לרבות שלמי נזיר,

רבנן

היא, הסוברים שאינו נידר ונידב].

ותמהינן:

מי איכא למאן דאמר דנזיר, לאו נידר ונידב הוא?!

הגמרא מביאה ראיה ממה שהלך אבשלום בן דוד, שהיה "נזיר עולם" [נזיר ד ב] המגלח שער נזרו מזמן לזמן, ומקריב קרבנות תגלחת טהרתו. והיה בזמן שעמד המשכן בגבעון, ובכל זאת הלך מירושלים עיר מושבו לחברון, שהיה לו שם במת יחיד - להקריב קרבנות נזרו.

והא כתיב

[שמואל ב טו]

"ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך: אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון. כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם לאמר: אם ישוב ישיבני ה' לירושלים

-

ועבדתי את ה'".

[והמלך נתן לו רשות - ושם מרד באביו].

מאי,

למה אמר שהולך לחברון , וכי

לאו אקרבן

לגלח ולהקריב שם קרבנות נזירותו? ואף על פי שהיא במת יחיד, ומוכח שקרבנות נזיר - דבר הנידר ונידב הוא!

ודחינן:

לא!

והכי אמר: אלכה נא להקריב קרבנותי לבמה גדולה אשר בגבעון. ומה שאמר "אשר נדרתי לה' בחברון" - פירושו:

אעיקר

[על עיקר]

נדרו

-

אמר

, כלומר, שנדרתי בעת היותי בחברון.

ואין מכאן ראיה שהקריב קרבנותיו בחברון בבמת יחיד.

ותמהינן: וכי

עיקר נדרו בחברון הוה?! והלא בגשור

הוה?

כמו שנאמר [שם] "כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם וגומר".

ומתרצינן:

אמר רב אחא, ואיתימא רבה בר חנן

: אכן, הקרבת קרבנותיו היה בגבעון, ונדרו נדר בגשור, ועל הנדר שנדר - אמר "אשר נדרתי לה'", ומה שאמר "בחברון"

\-

לא הלך אבשלום אלא להביא כבשים מחברון

, שבו הכבשים [ואילים] שמנים ומובחרים, כדאיתא במסכת מנחות [פז א]. ופירוש המקרא הוא: אלכה נא לחברון להביא כבשים, ואביאם לגבעון ושם אגלח ואקריב קרבנות נזירותי אשר נדרתי בגשור.

ואמרינן:

הכי נמי מסתברא, דאי תימא לאקרובי הוא דאזיל

לחברון, וברצונך להביא ראיה שמותר להקריבן בבמת יחיד, למה לו ללכת עד לחברון, וכי

שביק ירושלים

, מקום מושבו,

ואזיל ומקריב בחברון

, הרי יכול להקריב גם בירושלים בבמת יחיד?!

מוכרח לומר" שלא הלך להקריב שם, אלא להביא כבשים.

ומקשינן:

ואלא מאי, להביא כבשים מחברון

, אם כן,

האי אשר נדרתי לה' "בחברון",

למה אמר כן, הלא

"מחברון" מיבעי ליה?

ומסקינן:

אלא, לעולם

הלך לחברון

לאקרובי,

וקרבנות נזירות קריבים בבמת יחיד.

ו

מה

דקא קשיא לך אמאי שבק ירושלים ומקריב בחברון, תיקשי לך

: אמאי שבק

גבעון דמקום קדוש הוא

, ששם היה במה גדולה והמשכן שעשה משה?

אלא,

הוכרחת לתרץ, לחברון הלך ליקח כבשים, וכיון שהיה שם, הקריב שם, ואין נפקא מינה באיזה במת יחיד להקריב, ד

כיון שהותרו הבמות, כל היכא דבעי,

אם בירושלים אם בחברון,

מקריב.

והגמרא ממשיכה לבאר המקרא בענין אבשלום, שנאמר שם "ויהי מקץ ארבעים שנה".

ודנה הגמרא:

ארבעים שנה למאי תניא?

לאיזה מאורע נמנו ארבעים שנה? הלא לא עברו למלכות דוד אלא שלשים ושבע שנים!

תניא

, שנינו בברייתא:

רבי נהוראי אומר משום רבי יהושע: מקץ ארבעים שנה

מעת

ששאלו להם

ישראל

מלך

. ואבשלום היה יודע שעתיד דוד למלוך ארבעים שנה, וכשנתמלאו ארבעים שנה מעת ששאלו להם מלך [ובתוך ארבעים אלו מלכו שמואל, שאול ודוד, כמו שיבואר], טעה אבשלום, ואמר "עתה הגיע הקץ של אבא ואלכה לחברון להסב לי שם המלוכה" .

ומנין שעברו ארבעים שנה מעת ששאלו להם מלך?

דתניא: אותה שנה ששאלו להם מלך, אותה שנה עשירית של שמואל היתה.