Taanit 19b — o Talmud em português

אמר רב נחמן: נהרא אנהרא,

דהיינו, אם אין תבואה בעיר אחת, ואפשר להביא תבואה מעיירות אחרות בספינות דרך הנהר -

בצורתא

. הרי זה נחשב בצורת. אבל אין זה נחשב רעב, שהרי אפשר להביא תבואה בקלות, על ידי ספינות, ממקומות רחוקים.

אבל

מדינתא אמדינתא,

אם אין תבואה במדינה אחת, וצריכים להביא ממדינה אחרת על ידי נשיאת שקי תבואה על גבי חמורים -

כפנא

. הרי זה נחשב רעב, שהוא גרוע מבצורת, לפי שאי אפשר להביא בקלות ממקומות רחוקים.

ואמר רבי חנינא

: אם

סאה

אחת של תבואה נמכרת

בסלע

,

שזהו יוקר גדול,

ו

מכל מקום התבואה

שכיחא

[מצויה לכל] -

בצורתא,

הרי זה נחשב בצורת. שהרי למרות שהתבואה ביוקר, סוף סוף היא ניתנת להשגה תמורת תשלום גבוה.

אבל אם

ארבעה

סאין תבואה נמכרין

בסלע,

שזהו מחיר מוזל מאוד,

ולא שכיחא

[ואין התבואה מצויה] -

כפנא

. הרי זה נחשב רעב. כי מה תועלת בכך שהתבואה בזול, אם אין היא ניתנת להשגה.

אמר רבי יוחנן: לא שנו

את סדר התעניות הזה

אלא בזמן שהמעות בזול, ופירות ביוקר

.

אבל

אם ה

מעות ביוקר,

כלומר - שאינן מצויות,

ו

אף שה

פירות בזול

-

מתריעין עליה מיד

. כי מה תועלת בכך שהפירות בזול, אם אין מעות מצויות לקנות בהן!

דאמר רבי יוחנן: נהירנא

[זוכר אני]

כד הוו קיימי

[כאשר היו מצויין]

ארבעה סאין בסלע,

שזהו מחיר זול מאוד,

ו

בכל זאת

הוו נפישי נפיחי כפן

[היו מרובין נפוחי רעב]

ב

עיר

טבריא, מדלית איסר

[משום שלא היה מצוי איסר לקנות בו].

שנינו במשנתנו:

ירדו לצמחין אבל לא לאילן

וכו'.

שואלת הגמרא:

בשלמא

אופן שירדו גשמים

לצמחים ולא לאילן, משכחת לה

[יתכן הדבר], באופן

דאתא

[שבא המטר]

ניחא,

בנחת, שאז הוא טוב לצמחים.

ולא אתיא רזיא

[ולא שבא בכח], שאז הוא טוב לאילן [כפי שמצינו לעיל ג ב].

וכמו כן מה ששנינו ירדו

לאילן ולא לצמחין,

יתכן הדבר, באופן

דאתיא רזיא, ולא אתיא ניחא

[שיורד המטר בכח ולא בנחת]. כי אז הוא מועיל לאילן - ולא לצמחים.

וכן, מה ששנינו: ירדו

לזה ולזה,

לצמחים ולאילנות,

אבל לא לבורות ולא לשיחין ומערות,

גם כן

משכחת לה

[יכול הדבר להיות], באופן

דאתיא רזיא וניחא

[שירד המטר גם בנחת וגם בכח],

מיהו טובא לא אתיא

[אבל לא ירדו גשמים מרובין], כדי מילוי בורות.

אלא הא דתניא: ירדו לבורות לשיחין ולמערות, אבל לא לזה ולזה, היכי משכחת לה

[היאך יתכן הדבר]? היאך יתכן שגשם שמועיל למילוי בורות, אינו מועיל לא לצמחים ולא לאילנות?!

ומבארת הגמרא: הדבר יתכן באופן

דאתיא בשפיכותא,

שיורד הגשם בכח חזק מאוד [יותר מ"רזיא"]. שאז הוא ממלא את הבורות, אבל, מחמת שהוא יורד בכח גדול, אינו טוב לצמחים, ואף לא לאילנות .

תנו רבנן: מתריעין על האילנות,

אם לא ירדו להם גשמים -

בפרוס הפסח

[בימי הפסח ],

על

מי

הבורות ושיחין ומערות,

אם לא ירדו להם גשמים, ומחמת שאין די מים בבורות, אין במה להשקות את הזרעים ואת הבהמות - מתריעין

בפרוס החג

[בימי חג הסוכות] .

ואם אין להן מים

אפילו כדי

לשתות

בני אדם,

מתריעין עליהן מיד,

ואפילו קודם פרוס החג .

ואף שעדיין ימות החמה הן, ואינן זמן הגשמים, מכל מקום מתריעין, היות וכולם צריכים עתה למים.

ואיזהו מיד שלהן?

כלומר, מה הכוונה שמתריעין מיד -

אין הכוונה שמתחילין להתריע מיד, באיזה יום שלא יהיה. אלא הכוונה שמתריעין מיד בימי

שני וחמישי ושני

הסמוכים .

וכולן,

כל אלו שהוזכרו למעלה, שמתריעין עליהם,

אין מתריעין עליהן אלא באפרכיא שלהן

[במלכות שלהם ], ששם כלו מי בורות שיחין ומערות .

ו

מחלת

אסכרא

, בזמן שיש בה מיתה,

שהיא מגיפה מהלכת, ומתים ממנה -

מתריעין עליה

.

אבל

בזמן שאין בה מיתה

-

אין מתריעין עליה

.

ומתריעין על הגובאי

[הוא מין ארבה] אפילו

ב

אופן שנראה רק

כל שהוא,

מעט. משום שאף כשנראה עתה רק מעט, סימן הוא שיבואו עוד לרוב.

אבל חגב, אם נראה רק מעט, אין מתריעין. והטעם, כי מצוי הוא להיות מעט, ויתכן שלא יבואו עוד. וגם אינו מכלה כל כך את הירק - כמו הגובאי.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף על החגב

מתריעין, ואף אם נראה רק כל שהוא.

תנו רבנן: מתריעין על האילנות,

אם לא ירדו להם גשמים, דווקא

בשאר שני שבוע

[בשש השנים שאינן שנת שמיטה]. אבל בשנת השמיטה - אין מתריעין, שהרי האילנות - הפקר הן .

אבל

על הבורות ועל השיחין ועל המערות,

אם לא ירדו להן גשמים, מתריעין

אפילו ב

שנת ה

שביעית,

שהרי אף בשביעית כולם צריכים מי שתיה .

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף על האילנות

מתריעין

בשביעית,

אפילו שהאילנות הפקר הן,

מפני שיש בהן,

באילנות,

פרנסה לעניים,

שהם מתפרנסים מליקוט בשדות ההפקר, ולכן יש צורך בירידת גשמים.

תניא אידך

[שנינו ברייתא אחרת]:

מתריעין על האילנות

-

בשאר שני שבוע

.

על הבורות על השיחין ועל המערות

-

אפילו בשביעית

.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף על

האילנות

מתריעין בשביעית,

ו

מתריעין

אף

על הספיחין

[צמחים שגדלו מאליהן]

בשביעית,

אפילו שאינם חשובין כל כך -

מפני שיש בהן,

באילנות ובספיחין,

פרנסה לעניים

.

תניא, אמר רבי אלעזר בן פרטא: מיום שחרב בית המקדש

, נעשו גשמים צימוקין לעולם

[שיורדים הגשמים בקושי ].

יש שנה שגשמיה מרובין, ויש שנה שגשמיה מועטין

.

יש שנה שגשמיה יורדין בזמנן,

בתחילת החורף.

ויש שנה שאין גשמיה יורדין בזמנן

.

שנה שגשמיה יורדין בזמנן, למה הוא דומה

-

לעבד שנתן לו רבו פרנסתו

[משכורתו ומזונותיו] של כל השבוע -

באחד בשבת

[ביום הראשון של השבוע].

שאז, לפי שיש לו פנאי להכין,

נמצאת עיסה נאפית כתיקנה,

ולא במרוצה ובחיפזון,

וגם

תהיה הפת הנאפית -

נאכלת

בנחת,

כתיקנה

.

כך גם שנה שגשמיה יורדים בזמנם, התבואה גדלה בזמנה, והכל בא על מקומו בשלום.

לעומת זאת,

שנה שאין גשמיה יורדין בזמנן, למה הוא דומה

-

לעבד שנתן לו רבו פרנסתו

בסוף שבוע העבודה,

בערב שבת

. שהיות וכבר אין לו פנאי,

נמצאת עיסה נאפית שלא כתיקנה, ונאכלת שלא כתיקנה

.

שנה שגשמיה מרובין, למה הוא דומה

-

לעבד שנתן לו רבו פרנסתו בבת אחת

בתחילת השנה, וטוחן את כל החיטים בבת אחת.

שיש לו ריווח בדבר, כי בכל פעם שטוחנים חיטים, משתייר מן הקמח בריחיים. ובאופן כזה, שטוחן את החיטים בבת אחת לכל השנה,

נמצאו ריחים טוחנות מן הכור,

שהיא כמות גדולה -

כמה שטוחנות מן הקב,

שהיא כמות קטנה בהרבה .

כלומר, אותה כמות נשארת בריחיים בין אם טוחן כמות גדולה, ובין אם טוחן כמות קטנה.

ולכן, אם טוחן כמות גדולה בבת אחת, יוצא נשכר.

מה שאין כן כשהוא טוחן מעט מעט, נמצא נפסד קמח בכל טחינה.

כמו כן בגשמים, כאשר יורדים גשמים מרובין בבת אחת, נמצא שהארץ בולעת את כל הכמות הרגילה להבלע, בבת אחת. וכן מה שהרוח רגילה לייבש, מייבשת בבת אחת.

מה שאין כן אם יורדים הגשמים מעט מעט, נמצא נפסד בכל פעם את הגשמים שנבלעים ומתייבשין.

ו

עוד ריוח יש כאשר העבד מקבל את כל פרנסתו בבת אחת. כי כאשר לשים בצק בעריבה, תמיד מפסידים את מה שנדבק בדפני הכלי ובסדקיו. ולכן, באופן שמגבל עיסתו לצורך זמן רב, יוצא העבד נשכר.

כי

נמצאת עיסה אוכלת

[מחסרת]

מן הכור

-

כמה

ש

אוכלת מן הקב

. שהרי בין אם לשים בעריבה כמות גדולה, ובין כמות קטנה, תמיד תיחסר העיסה אותה כמות.

כך גם גבי גשמים, כשיורדים מעט מעט, נבלעים בטרשים, ואינם מרביעים ומשקים את הארץ.

לעומת זאת,

שנה שגשמיה מועטין, למה הוא דומה

-

לעבד שנתן לו רבו פרנסתו מעט מעט

.

נמצאו ריחיים מה שטוחנות מן הכור

-

טוחנות מן הקב

.

נמצאת עיסה כמה שנאכלת מן הכור

-

אוכלת מן הקב

. ועל כן, יוצא העבד נפסד, כפי שנתבאר.

דבר אחר: בזמן שגשמיה

של השנה

מרובין, למה הוא דומה

-

לאדם שמגבל את הטיט

[מכין טיט, על ידי לישת עפר ומים].

אם יש לו מים רבים,

ה

מים אינן כלין

תוך כדי הגיבול,

ו

יוצא

הטיט מגובל יפה

.

אבל

אם יש לו מים מועטין,

ה

מים כלים, ו

נמצא ש

הטיט

יבש, ו

אינו מתגבל יפה

.

תנו רבנן: פעם אחת עלו כל ישראל לרגל

לירושלים, ולא היה להם מים לשתות,

לפי שהיתה שנת בצורת.

הלך נקדימון בן גוריון,

שהיה עשיר גדול ,

אצל הגמון

אחד

.

אמר לו: הלויני

שתים עשרה מעיינות

מים

מלאים

ל

צורך

עולי

ה

רגלים, ואני

אחזיר ו

אתן לך

את אותם

שתים עשרה עינות מים

מלאים, כאשר יתמלאו ממי הגשמים.

ואם

איני עומד בהבטחתי, ו

איני נותן לך

את המעיינות מלאין -

הריני נותן לך

תמורתם

שתים עשרה ככר כסף

.

וקבע לו זמן

, תוך איזה פרק זמן יחזיר לו מים או כסף.

כיון שהגיע הזמן

שקבעו,

ולא ירדו גשמים, בשחרית

שלח לו

אותו הגמון לנקדימון:

שגר לי או מים, או מעות, שיש

לי בידך

[שאתה חייב לי]!

שלח לו

נקדימון:

עדיין יש לי זמן,

כי הזמן שקבענו הוא עד סוף היום, ואם כן,

כל היום כולו

-

שלי

וברשותי

הוא!

בצהריים שלח לו

שוב ההגמון:

שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך!

שלח לו

נקדימון:

עדיין יש לי שהות ביום

.

במנחה

שוב

שלח לו

ההגמון:

שגר לי מים או מעות שיש לי בידך!

שלח לו

נקדימון:

עדיין יש לי שהות ביום

.