Taanit 17b — o Talmud em português

ואמר אביי: כמאן

[כמו מי, לפי איזו שיטה]

שתו האידנא כהני חמרא

[שותים הכהנים יין בזמן הזה] -

כ

שיטת

רבי,

שאין חוששין שמא יבנה בית המקדש.

מכלל,

משמע,

דרבנן אסרי

[שרבנן אוסרין שתיית יין לכהנים אף בזמן הזה]. אם כן, למה אין הכהנים אסורים לשלח שערם פרע בזמן הזה?

ומתרצת הגמרא: הרי

מאי טעמא

[מה הטעם] שאסורין לשתות יין, משום שאנו מקוים ש

מהרה יבנה בית המקדש, ובעינן

[ונצטרך]

כהן הראוי לעבודה

.

ו

אם הכהן יהיה שתוי יין, אזי

ליכא

[לא יהיה כהן ראוי] .

מה שאין כן

הכא,

לגבי איסור גידול שיער, אין חשש. כי אף שיבנה בית המקדש פתאום, הרי

אפשר דמספר ועייל

[יכול הכהן להסתפר ולהכנס לעבודה מיד] .

ומקשה הגמרא:

אי הכי,

אם כן, אם זהו הטעם שמותר לכהנים לגדל שערם בזמן הזה,

שתוי יין נמי

[הרי אותו טעם שייך גם בשתויי יין], כי לכשיבנה בית המקדש במהרה בימינו,

אפשר דגני פורתא

-

ועייל

[יכול הוא לישון מעט - ולהכנס לבית המקדש], ו

כד

ברי

רמי בר אבא

.

דאמר רמי בר אבא

: הליכה ב

דרך

שאורכה

מיל

[אלפיים אמה] ,

ו

כן

שינה

למשך זמן

כל שהוא, מפיגין את

השפעת

היין!

ודחינן:

לאו מי איתמר עלה

[וכי לא נאמרה על דברי רמי בר חמא המימרא דלהלן]:

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו

שדרך ושינה מפיגין את היין

אלא בששתה

יין רק כ

שיעור רביעית

.

אבל

אם

שתה יותר מרביעית,

לא רק שדרך ושינה לא יפיגו את היין, אלא אדרבה,

כל שכן שדרך מטרידתו, ושינה משכרתו!

והיות וכך, אסור לכהנים לשתות יין בזמן הזה. כי יש לחשוש שישתה יותר מרביעית, ואז, אם יבנה פתאום בית המקדש, לא יוכל לעבוד, ואף לא יוכל להפיג במהירות את יינו.

רב אשי אמר

חילוק אחר בין שתיית יין, שאסורה בזמן הזה, לגידול שיער - שמותר:

שתויי יין, דמחלי עבודה

[שמחללין את העבודה אם עבדו כשהם שתויים], כפי שנאמר: "יין ושכר אל תשת", וכתוב בסמוך לזה: "ולהבדיל בין הקדש ובין החול", דהיינו, בין עבודה מחוללת לשאינה מחוללת, שאם עבד כשהוא שתוי, חילל את העבודה,

מחמת חומרת הדבר

גזרו בהו רבנן,

ואסרו לשתות אף בזמן הזה .

אבל

פרועי ראש, דלא מחלי עבודה

[שאינם מחללין את העבודה אם עבדו כשהם פרועי ראש], שהרי לא נאמר בענין זה לשון חילול [כי אין זה נראה חילול] -

לא גזרו בהו רבנן,

ולכן מותרים בזמן הזה.

מיתיבי: ואלו שהן במיתה

בידי שמים: כהנים שעבדו בבית המקדש כשהם

שתויי יין, ו

כן שעבדו כשהם

פרועי ראש

.

ועתה, יש לנו לברר:

בשלמא

כהנים שעבדו כשהם

שתויי יין, בהדיא כתיב בהו

[בפירוש נאמר בהם] שדינם במיתה. שנאמר:

"יין ושכר אל תשת אתה ובניך ולא תמותו"

.

אלא פרועי ראש

-

מנלן

שהם במיתה?

על כרחך, שאנו למדים דבר זה מכך שהוקשו פרועי ראש לשתויי יין.

דכתיב

בספר יחזקאל:

"וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו", וכתיב בתריה

[וכתוב בהמשך, לאחר מכן]:

"ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית"

.

ו

אנו רואים ש

איתקוש

[הוקשו, הוסמכו] במקרא

פרועי ראש

-

לשתויי יין

.

וכך אנו דורשים מההיקש:

מה

כהנים שעבדו כשהם

שתויי יין

דינם

במיתה, אף פרועי ראש

דינם

במיתה

.

ומינה

[ומאותו היקש], נלמד אף לענין חילול העבודה, שהרי ההיקש נאמר לענין כל דבר. ונאמר כך:

אי מה

כהנים שעבדו כשהם

שתויי יין

-

דמחלי עבודה

[מחללים את עבודתם],

אף

העובדים כשהם

פרועי ראש

-

דמחלי עבודה

[מחללין עבודתם].

הרי לנו, שאף כהנים שעבדו כשהם פרועי ראש, חיללו את עבודתם. ולא כדברי רב אשי, שאמר שדווקא שתויי יין מחללין עבודתם, אבל פרועי ראש - לא.

ומסיקה הגמרא:

קשיא!

אמר ליה רבינא לרב אשי: הא,

דבר זה שלמדנו מספר יחזקאל, שפרועי ראש שעבדו חייבים מיתה,

מקמי דאתא יחזקאל

[לפני שבא יחזקאל] ואמר את נבואתו,

מאן אמרה

[מי אמרה]?

כלומר, הרי כהנים עבדו במשכן ובמקדש הרבה לפני נבואת יחזקאל, ומנין ידעו אז דין זה? הרי לא מצינו זאת בתורה!

אמר ליה

רב אשי:

ולטעמיך

[ולדבריך ולשיטתך], לפי הלך מחשבה זה, יקשה

הא דאמר רב חסדא: דבר זה

דלהלן,

מתורת משה לא למדנו

, ו

רק

מדברי קבלה למדנו

.

ומהו אותו דין -

שנאמר בספר יחזקאל:

"כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי"

.

"בן נכר ערל לב" - היינו כהן מומר. והוא מכונה "בן נכר", משום שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים.

"ערל בשר" - היינו כהן ערל, שמתו אחיו מחמת מילה [ולכן לא מלו אותו, מחמת הסכנה].

שני סוגי כהנים אלו - אסור להם להכנס לבית המקדש לעבוד עבודה.

ועתה,

הא,

דין זה,

מקמי דאתא יחזקאל, מאן אמרה

[לפני שבא יחזקאל ואמר את הדברים, מי אמרם]? הרי לא נאמר דבר זה בתורה!

אלא,

על כרחך צריך לומר, ש

גמרא גמיר לה

[הלכה זו נאמרה למשה מסיני],

ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא

[ובא יחזקאל, והסמיך את הדבר בכתובים]. שאמר דבר זה בנבואתו.

הכי נמי

[אף כאן], לענין שתויי יין ופרועי ראש, באמת

גמרא גמיר לה

[הלכה למשה מסיני היא],

ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא

.

שנינו במשנתנו:

כל הכתוב במגילת תענית דלא למיספד, לפניו אסור, לאחריו מותר

.

תנו רבנן: אלין יומיא דלא להתענאה בהון

[ימים אלו, דלהלן, אין מתענין בהם],

ומקצתהון דלא למיספד בהון

[ובמקצתם לא רק שאין מתענים, אלא אף אין מספידים]:

מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא

[מראש חודש ניסן עד יום ח' בניסן, הוקם והועמד קרבן התמיד על מכונו].

שהיו הצדוקים אומרים, שיחיד מתנדב קרבן תמיד. שהרי מצינו בציווי עשייתו לשון יחיד: "את הכבש האחד תעשה בבקר וגו'". לעומת זאת, חכמים סוברים, שרק הציבור מביא קרבן תמיד.

ודנו והתווכחו איתם חכמים בדבר שמונה ימים, עד שהביאו ראיה מהמקרא שנאמר על קרבן התמיד: "את קרבני לחמי לאישי תשמרו" - לשון רבים . והיינו, שהתמידים באים מתרומת הלשכה, הבאה מכספי הציבור. והודו הצדוקים לחכמים [רבינו גרשום].

ועל כך שנצחו את הצדוקים בטענותיהם, תקנו חכמים לנהוג בימים אלו שמחה יתירה. לא רק שאסור להתענות בהם, אלא אף

דלא למיספד בהון

[שלא להספיד בהם].

ואף בימים הבאים לאחר מכן בחודש ניסן אין מספידים, מחמת מה שאירע בהם, וכדלהלן:

מתמניא ביה

[מיום השמיני שבחודש ניסן] עד

סוף מועדא

[עד סוף המועד, חג הפסח],

איתותב חגא דשבועיא

[הושב והועמד על מכונו חג השבועות].

שהיו הבייתוסים אומרים, שחג השבועות חל תמיד ביום א', מיד אחר השבת. כי הם דרשו את המקרא "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה וגו'" כפי הבנתם השטחית, שהכוונה היא למוצאי שבת. והיינו, שממוצאי שבת שבתחילת חג הפסח מתחילים לספור שבעה שבועות, ואז יחול חג השבועות.

ואם כן, היות וחג השבועות חל שבעה שבועות לאחר מכן, יחול תמיד החג במוצאי שבת. [אבל חכמים אמרו, שאין כוונת המקרא לשבת, אלא ליום טוב. והיינו, שמתחילים לספור במוצאי יום טוב ראשון של פסח].

נטפל להם רבן יוחנן בן זכאי, ואמר להם: שוטים! מנין לכם דבר זה, שהכוונה היא למחרת השבת ממש? איזה טעם יש להתחיל את הספירה דווקא במוצאי שבת?!

ולא היה אדם שהחזירו דבר. חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו, ואמר: משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שחג עצרת - רק יום אחד הוא. עמד ותיקן שהחג יחול תמיד אחר השבת, כדי שיהיו ישראל מתענגין שני ימים רצופים: שבת ויום ראשון.

והשיבו רבן יוחנן בן זכאי מה שהשיב, ונצחו [כל הענין מובא במסכת מנחות סה ב].

ומחמת אותה שמחה, שנצחו את הבייתוסים והשיבו להם תשובה ניצחת, תקנו חכמים

דלא למיספד בהון

[שלא להספיד באותם ימים] .

אמר מר: מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא, דלא למיספד

.

ותמהה הגמרא:

למה לי

לתקן שלא להספיד ולהתענות

מריש ירחא

[מראש חודש ניסן] מחמת אותו אירוע?

לימא מתרי בניסן

[נאמר שהתקנה היא שאין מספידין ומתענין רק מיום ב' בחודש ניסן]!

ו

אין צריך לתקן שמחה ויום טוב מראש חודש, שהרי

ראש חודש גופיה

[עצמו] -

יום טוב הוא

[שנאמר במגילת איכה: "קרא עלי מועד לשבור בחורי", והיינו ראש חודש אב, הרי שראש חודש מכונה "מועד" ],

ו

ממילא

אסור

בהספד ותענית!

אמר רב

: באמת ביום הראשון של החודש אסורין בהספד ותענית מחמת היום עצמו, כי ראש חודש - יום טוב הוא.

ומה ששנינו במגילת תענית שאין מספידין מראש חודש, אין הענין נצרך לגבי ראש חודש עצמו. אלא,

לא נצרכה

[אין הדבר נצרך]

אלא

כדי

לאסור

אף את ה

יום שלפניו

, שלפני ראש חודש, בתענית והספד. כי כך הוא הכלל, שיום טוב שאסור בהספד ותענית - אף היום שלפניו אסור.

ותמהה הגמרא:

ו

לצורך יום

שלפניו נמי

[גם כן], למה היו צריכים לקבוע את היום הראשון של חודש ניסן ליום שמחה ויום טוב מחמת מה שאירע בו? גם בלא זה,

תיפוק ליה

[הוצא אותו. כלומר, נלמד ענין זה באופן פשוט יותר], משום

ד

אותו יום שלפני א' בניסן

הוה ליה יום שלפני ראש חדש,

ומחמת ראש חודש עצמו צריך להיות היום שלפניו אסור, ככל הימים שלפני ימים טובים, שאסורים בהספד ותענית!

ומתרצת הגמרא: שונה

ראש חדש

משאר ימים טובים המוזכרים במגילת תענית.

כי הסיבה שבימים שלפני אותם ימים טובים אסורים בהספד ותענית, היינו כדי לחזק את שמירת אותם ימים טובים. כי אם יהיה מותר להתענות ולהספיד ביום שלפניהם, חוששים אנו שיבואו להתענות ולהצטער ביום טוב עצמו.

וזה דווקא באותם ימים טובים, שתקנת חכמים הם, לכן צריכים הם חיזוק.

אבל ראש חודש, מועד מ

דאורייתא הוא

[מדין תורה הוא, שהרי הוא נלמד מהמקרא].

ו

מועד שהוא מ

דאורייתא,

שחמור הוא -

לא בעי

[אינו צריך]

חיזוק,

לכן יום שלפניו אינו אסור בתענית ומספד.

דתניא: הימים

הטובים

האלה, הכתובין במגילת תענית,

אף בימים ש

לפניהם ו

בימים ש

לאחריהם אסורין

בתענית והספד.

אבל

שבתות וימים טובים,

רק

הן

עצמן

אסורין

. אבל הימים ש

לפניהן ולאחריהן

-

מותרין

.

ומה הפרש

[מה החילוק]

בין זה לזה

[בין הימים המוזכרים במסכת תענית - לשבתות וימים טובים]?

הללו,

שבתות וימים טובים,

דברי תורה

[מן התורה] הם.

ודברי תורה אין צריכין חיזוק,

ולכן לא הוצרכו לאסור את הימים שלפניהם ואחריהם.

ואילו

הללו,

הימים המוזכרים במגילת תענית,

דברי סופרים

[תקנת חכמים]

הם

.

ודברי סופרים

-

צריכין חיזוק,

לכן אסרו חכמים אף את הימים שלפניהם ואחריהם, כדי שלא יבוא להתענות בימים טובים עצמם.

אמר מר: מתמניא ביה עד סוף מועדא

איתותב חגא דשבועיא דלא למיספד

.

למה לי

[למה הוצרכו חכמים] לאסור תענית והספד מיום ח' בניסן -

עד סוף

ה

מועד? לימא

[שיאמרו] שאסור רק

עד

תחילת

המועד, ו

אין צריכין לתקן יותר מכך, כי

מועד גופיה

[עצמו]

יום טוב הוא

-

ואסור

בהספד ותענית!