Taanit 16a — o Talmud em português

והיות ובאנשים חשובים

אינו דומה מתבייש מעצמו

[על ידי מעשה שעשה הוא עצמו] -

למתבייש מאחרים

[על ידי מעשה שעשו לו אחרים], שבכך הוא מתבייש יותר , לכן נותנין אחרים את האפר בראש חשובי העם.

אבל שאר העם, אינם מתביישים בנתינת אחרים יותר מאשר בנתינת עצמם , ולכן הם עצמם מניחים אפר בראשם.

והיכא מנח להו

[והיכן, באיזה מקום בראש, מניחין את האפר]?

אמר רבי יצחק: במקום

שבו מניחין

תפילין

של ראש [במקום שמוחו של תינוק רופס] .

שנאמר

בנבואת ישעיה [פרק סא פסוק ג]: "לקרוא שנת רצון לה' וגו' לנחם כל אבלים,

לשום לאבלי ציון, לתת להם פאר תחת אפר"

. והיינו, שהקדוש ברוך הוא ישים לאבלים פאר, במקום האפר שהיה עליהם. הרי שדרך אבלות לשים אפר במקום של הפאר.

ו"פאר" - היינו תפילין, כפי שנאמר בספר יחזקאל [פרק כד פסוק יז], שאמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: "בן אדם, הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וגו', ולא תספוד ולא תבכה וגו' אֵבֶל לא תעשה, פְּאֵרךָ חֲבוֹש עליך" , והגמרא במסכת ברכות [יא א] אומרת ש"פארך" היינו תפילין .

הרי לנו שיש להניח את האפר במקום של הנחת התפילין.

[

רחוב תיבה ושקים אפר אפר קבורה ומוריה סימן

].

ועתה ממשיכה הגמרא לדון ולבאר את דברי המשנה.

שנינו במשנה, שמוציאין את התיבה לרחובה של עיר. ושם, ברחוב, מתפללים וזועקים . ויש לנו לבאר,

למה יוצאין לרחוב?

רבי חייא בר אבא אמר

: כדי

לומר

ולרמז בכך: בתחילה

זעקנו בצנעא,

בבית הכנסת,

ולא נענינו

מן השמים.

נצא להתפלל ברחובה של עיר, ו

נבזה עצמנו בפרהסיא

,

אולי כך יענה לנו הקדוש ברוך הוא.

ריש לקיש אמר

: היציאה לרחוב הרי היא גלות ממקומנו הרגיל. וכך אנו אומרים:

גלינו, גלותינו

תהא

מכפרת עלינו

.

מאי בינייהו

[מהי הנפקא מינה בין שני הטעמים]?

איכא בינייהו

[ישנו חילוק למעשה בין שני הטעמים], באופן

דגלי מבי כנישתא לבי כנישתא

[אם יצאו וגלו העם מבית הכנסת שהיו רגילין בו, לבית כנסת אחר ].

אם הטעם הוא משום גלות, הרי אף בכך יש גלות.

אבל אם הטעם משום ביזוי בפרהסיא, הרי באופן זה אין ביזוי!

ממשיכה הגמרא ומבארת את דברי המשנה.

ולמה מוציאין את התיבה לרחובה של עיר?

אמר רבי יהושע בן לוי, לומר

ולרמז:

כלי צנוע היה לנו

. שעד עתה היתה התיבה מוצנעת תמיד בבית הכנסת.

ו

עתה -

נתבזה בעוונינו

. שמחמת עוונותינו - נענשנו בעצירת גשמים, והיה עלינו להוציא את התיבה לרחוב .

ולמה מתכסין

העם

בשקים?

אמר רבי חייא בר אבא, לומר

ולרמז על ידי לבישת השקים, העשויין מנוצה של עיזים , ש

הרי אנו חשובין

[נחשבים]

כבהמה

.

ולמה נותנין אפר מקלה על גבי תיבה?

אמר רבי יהודה בן פזי: כלומר

[כאילו אומר הקדוש ברוך הוא]:

"עמו אנכי בצרה"

. וזהו ששמים אפר אף בראש התיבה, שבה מונח ספר התורה, ספרו של הקדוש ברוך הוא.

ריש לקיש אמר,

שלמדים דבר זה, שהקדוש ברוך הוא מצטער יחד עם ישראל, ממקרא זה:

"בכל צרתם לו צר"

. והיינו, שבכל צרתם של ישראל, צר אף לקדוש ברוך הוא.

אמר רבי זירא: מריש

[מתחילה],

כי הוה חזינא להו לרבנן דיהבי אפר מקלה על גבי תיבה

[כאשר הייתי רואה שהחכמים נותנין אפר מקלה על גבי התיבה] -

מזדעזע לי כוליה גופאי

[היה מזדעזע לי כל גופי] .

ולמה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד

מהציבור?

פליגי בה

[נחלקו בדבר זה]

רבי לוי בר חמא ורבי חנינא

.

חד

[אחד מהם]

אמר,

שנותנין את האפר כדי לרמז ולומר לפני הקדוש ברוך הוא:

הרי אנו חשובין לפניך כאפר,

שאין לו כל ערך. כלומר, אין אנו חשובים כלום.

וחד

מהם

אמר,

שעושים זאת

כדי שיזכור לנו

הקדוש ברוך הוא את

אפרו של יצחק

,

שמסר נפשו להיות קרבן על גבי המזבח .

מאי בינייהו

[מה נפקא מינה למעשה בין שני הטעמים]?

איכא בינייהו

[יש ביניהם] נפקא מינה, האם אפשר לתת

עפר

מן האדמה

סתם,

ולא אפר שריפה, בראש כל אדם.

לפי הטעם שמרמזין לפני הקדוש ברוך הוא שהרי אנו חשובין כאפר, אותה רמיזה אפשר לעשות גם בעפר, שאינו נחשב לכלום.

אבל לפי הטעם שעושין זאת כדי להזכיר לפני הקדוש ברוך הוא את עקידת יצחק, צריך לתת דווקא אפר שריפה.

למה יוצאין לבית הקברות?

פליגי בה

[נחלקו בטעם הדבר]

רבי לוי בר חמא ורבי חנינא

.

חד

[אחד מהם]

אמר,

שעושין זאת כדי לרמז ולומר לפני הקדוש ברוך הוא:

הרי אנו חשובין לפניך כמתים

.

וחד אמר,

שעושין זאת

כדי שיבקשו עלינו

ה

מתים רחמים

.

מאי בינייהו

[מהי הנפקא מינה בין הטעמים]?

איכא בינייהו

[נפקא מינה] אם אפשר לצאת ל

קברי נכרים

.

לפי הטעם שיוצאים כדי לרמז שאנו חשובין כמתים, אפשר ללכת גם לקברי נכרים.

אבל לפי הטעם שיוצאין לבית הקברות כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים, צריך ללכת דווקא לקברי ישראל. שהרי הנכרים אינם יכולים לבקש אפילו על עצמם רחמים, כל שכן שאינם יכולים לבקש עלינו .

והיות והזכרנו שנחלקו בדבר רבי לוי בר חמא ורבי חנינא, מביאה הגמרא עוד מחלוקת ביניהם, בענין אחר לגמרי .

מאי "הר המוריה"

? למה נקרא המקום שהלך אליו אברהם לעקוד את יצחק [הוא הר הבית] , בשם זה?

פליגי בה

[נחלקו בענין זה]

רבי לוי בר חמא ורבי חנינא

.

חד

[אחד מהם]

אמר

: ה

הר

נקרא כך, על שם

שיצא ממנו הוראה לישראל

. ששם היתה לשכת הגזית, שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל .

וחד אמר

: ה

הר

נקרא כך, על שם

שיצא ממנו מורא לאומות העולם

. שהם שומעים על אודות גדולת ישראל וירושלים - ומתפחדים .

שנינו במשנתנו:

הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כיבושין

.

תנו רבנן: אם יש

ביניהם

זקן

-

אומר

ה

זקן

את דברי הכיבושין.

ואם לאו,

אם אין ביניהם זקן -

אומר חכם

דברי כיבושין.

ואם לאו,

אם אין ביניהם אפילו חכם -

אומר

את דברי הכיבושין

אדם של צורה

[בעל קומה , כדי שיישמעו דבריו, וימריך ויכניע את הלבבות].

ממה ששנינו בברייתא, שלכתחילה אומר זקן, ואם לאו - אומר חכם, משמע שזקן עדיף, אף שאינו תלמיד חכם. ורק אם אין זקן, אומר חכם.

ותמהה הגמרא:

אטו זקן דקאמרי

[וכי אותו זקן שאמרנו, שהוא עדיף], הכוונה

אף על גב

דלאו חכם הוא?

הרי ודאי שתמיד חכם עדיף על זקן עם הארץ!

אמר אביי: הכי קאמר

[כך היא כוונת התנא]:

אם יש

שם

זקן, והוא

גם

חכם

-

אומר

אותו אדם, שהוא

זקן והוא

גם

חכם

.

ואם לאו,

אם אין שם אדם כזה -

אומר חכם

שאינו זקן.

ואם לאו,

אם אין שם אף חכם שאינו זקן -

אומר אדם של צורה

.

ומה הם אומרים?

אחינו! לא

לבישת

שק, ותענית,

שהם מעשים חיצוניים,

גורמים

שייענה לנו הקדוש ברוך הוא ,

אלא

-

תשובה ומעשים טובים גורמים

.

שכן מצינו באנשי נינוה, שלא נאמר בהם

כאשר חזרו בתשובה, ולבשו שקים והתענו [כפי שמסופר בספר יונה]:

"וירא האלהים את שקם ואת תעניתם", אלא

כך נאמר:

"וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה"

.

נאמר באנשי נינוה: "ויאמינו אנשי נינוה באלקים וגו' ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך וגדוליו וגו'

ויתכסו שקים האדם וה בה מה"

.

מאי הוו עבדי

[מה וכיצד היו עושים]?

אסרא הבהמות לחוד ואת הוולדות לחוד

[היו אוסרין את הבהמות לחוד, ואת ולדותיהם לחוד], אופן שנגרם להם צער רב.

אמרו לפניו

[לפני הקדוש ברוך הוא]:

רבונו של עולם! אם אין אתה מרחם עלינו, אין אנו מרחמים על אלו

.

כלומר, כשם שאתה אומר ומצוה עלינו לרחם על כל בעלי החיים, כפי שנאמר: "ורחמיו על כל מעשיו", כך תרחם אתה עלינו.

עוד נאמר באנשי נינוה:

"ויקראו אל אלהים בח זקה"

.

לשון "בחזקה" משמע שדיברו בכח וניצוח דין.

מאי אמור

[מה אמרו בתפילתם]?

אמרו לפניו: רבונו של עולם! עלוב ושאינו עלוב, צדיק ורשע, מי נדחה מפני מי?

הרי ודאי שהצדיק נדחה מפני הרשע . ולכן, רחם עלינו, תשחיתנו.

עוד נאמר שם:

"וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם"

.

מאי "ומן החמס אשר בכפיהם"?

אמר שמואל

: אנשי נינוה חזרו בהם מן הגזל עד כדי כך, ש

אפילו

אם

גזל

אחד מהם

מריש

[קורה],

ובנאו

ושיקעו

בבירה

[בבנין גדול], לא היה מסתפק בהשבת דמי הקורה לבעליה, אלא היה

מקעקע

והורס את

כל הבירה כולה

, ומחזיר

את ה

מריש

עצמו

לבעליו

.

אמר רב אדא בר אהבה: אדם שיש בידו עבירה, ומתודה

עליה,

ואינו חוזר בה

[כגון שיש בידו עוון גזל , ומתודה על העון, ואינו משיב את הגזילה],

למה הוא דומה?

לאדם שתופס שרץ

מת, שמטמא את האדם במגעו,

בידו

.

ש

כל זמן שהשרץ בידו,

אפילו

אם הוא

טובל בכל מימות שבעולם

-

לא עלתה לו טבילה,

שהרי מיד הוא חוזר ונטמא מהשרץ שבידו.

אבל אם

זרקו

[זרק אותו אדם את השרץ]

מידו,

אזי

כיון שטבל ב

מקוה שיש בו

ארבעים סאה

של מים -

מיד עלתה לו טבילה

ונטהר מטומאתו.

כך אדם זה, שמתודה על עוון הגזל שבידו, אבל אינו משיב את הגזילה, אין תשובתו עולה לו, שהרי הוא עדיין תפוס ואחוז בגזילה.

שנאמר: "ומודה ועזב ירחם"

. הרי לנו, שרק אם מתודה, ואף עוזב את חטאיו, אז ירוחם החוטא מן השמים.

ו

עוד

אומר

הכתוב:

"נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים"

. משמע, שעם הכפים צריך לישא את הלב לשמים. כלומר, לחזור בו מקלקולו .

שנינו במשנתנו:

עמדו בתפלה מורידין לפני

התיבה זקן כו'

.

תנו רבנן: עמדו בתפלה, אף על פי שיש שם

בין הקהל

זקן וחכם, אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל

בתפילה .

רבי יהודה אומר,

צריך שיהיו באדם היורד לפני התיבה בתענית גשמים מעלות אלו:

א. שיהא

מטופל

בילדים,

ואין לו

במה לפרנסם [שלבו דואג עליהם, ויצעק מקירות ליבו],

ב

.

ויש לו יגיעה בשדה

. ששדותיו זרועות, ומשום כך הוא זקוק ביותר לירידת הגשמים,

ד

.

וביתו ריקם

[הגמרא סוברת כעת, שהכוונה שאין לו כלום בביתו, שהוא עני],

ה

.

ופרקו נאה

[להלן יתבאר],

ו

.

ושפל ברך

[עניו] ,

ז

.

ומרוצה לעם

[שהוא נוח לבריות, ומסכימים לתפילתו],

ח

.

ויש לו נעימה

[שיודע להנעים בקולו בנגינה, ועל ידי כך הוא מושך את הלב],

ט

.

וקולו ערב,

י

.

ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות,

שעל ידי כך פסוקי התפילה שגורין על פיו,

יא

.

ובקי בכל הברכות כולן,

שהן שגורות על פיו.

ויהבו ביה רבנן עינייהו

[נתנו החכמים את עיניהם]

ברבי יצחק בר אמי,

שיש בו כל המעלות הללו, והוא ראוי לרדת לפני התיבה.

ועתה דנה הגמרא בדברי רבי יהודה.