Taanit 14b — o Talmud em português

גזר

רבי יהודה על הציבור

תלת עשרה תעניות

[דהיינו, שלש ראשונות, שלש אמצעיות, ושבע אחרונות, כפי שמצינו גבי עצירת גשמים] -

ולא איעני

[ולא נענו מן השמים].

סבר

רבי יהודה

למיגזר טפי

[לגזור על הציבור עוד תעניות] .

אמר ליה רבי אמי: הרי אמרו: אין מטריחין את הצבור יותר מדאי

.

אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: רבי אמי, דעבד

[מה שעשה], שטען לרבי יהודה שאין מטריחין את הצבור יותר מדי

\-

לגרמיה הוא דעבד

[לצורך עצמו עשה], כדי שלא יצטרך להתענות עוד .

אלא, הכי

[כך]

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא שנו

שכך הוא סדר תעניות, שלש ושלש ושבע, ולא יותר אלא

ל

עצירת

גשמים

.

אבל לשאר מיני פורענויות, מתענין והולכין

בלא הגבלה עד

שיענו מן השמים

.

תניא נמי הכי

[כך שנינו גם בברייתא]:

כשאמרו

שמתענין

שלש

תעניות,

וכשאמרו שבע

תעניות,

לא אמרו אלא ל

גבי עצירת

גשמים

.

אבל לשאר מיני פורענויות, מתענין והולכין, עד שיענו

.

שואלת הגמרא:

לימא תיהוי תיובתיה דרבי אמי

[האם נאמר שיש מברייתא זו קושיה על דברי רבי אמי] שטען שאין להתענות יותר, כי אין מטריחין על הציבור יותר מדי? שהרי כאן שנינו בפירוש, שמתענים והולכים עד שיענו!

ואומרת הגמרא: אין מכאן קושיה. כי

אמר לך רבי אמי

[יאמר לך רבי אמי]: נדון זה, אם מתענין יותר משלש עשרה תעניות -

תנאי היא

[נתון במחלוקת תנאים]. ואני סובר כמו התנא שאומר שאין מתענין יותר.

דתניא: אין גוזרין יותר משלש עשרה תעניות על הצבור, לפי שאין מטריחין את הצבור יותר מדאי

.

דברי רבי

.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא מן השם הוא זה

[אין זה הטעם שאין מתענין יותר, משום שאין מטריחין על הציבור].

אלא

הטעם

מפני ש

לאחר שעברו אותן שלש עשרה תעניות -

יצא

כבר

זמנה של רביעה

[של ירידת גשמים], ושוב אין טעם להתענות.

יוצא, שלטעמו של רבי, שהסיבה שאין גוזרים יותר משלש עשרה תעניות - היינו משום שאין מטריחים על הציבור יותר מדי, אין זה דווקא בתעניות גשמים, אלא הוא הדין לתעניות על פורענויות שונות.

אבל לטעמו של רבן שמעון בן גמליאל, דווקא בתעניות של גשמים אין מתענין יותר משלש עשרה תעניות, משום שכבר אינו זמן ירידתן. אבל כאשר באות שאר פורעניות, שאין זמנן מוגבל, מתענין עד שיתבטלו אותן פורעניות.

שלחו ליה בני נינוה לרבי: כגון אנן

[כגון אנו],

דאפילו בתקופת תמוז בעינן מטרא

[שאפילו בתקופת תמוז אנו מבקשים מטר],

היכי נעביד

[היאך ננהג]?

כיחידים דמינן, או כרבים דמינן

[האם אנו נחשבים ליחידים, או לרבים]?

ונפקא מינה,

האם

כיחידים דמינן

[אנו דומים], שהרי הציבור כבר אינו מזכיר ירידת הגשמים בתקופת תמוז [ומה שתמיד אף היחיד מזכיר בתפילתו ירידת הגשמים בברכת השנים, היינו משום שסוף סוף זהו זמן שכלל הצבור מזכיר ירידת גשמים],

ו

אם כן, עלינו להזכיר את הגשמים

ב

ברכת

שומע תפלה,

ככל בקשת יחיד. כפי שמצינו במסכת עבודה זרה [ח א] ובמסכת ברכות [לא א], גבי מי שהיה לו חולה בתוך ביתו, שמזכירו בשומע תפילה ,

או

שמא -

כרבים דמינן, ו

אם כן, עלינו להזכיר את הגשמים

בברכת השנים?

שלח להו

[שלח להם רבי] תשובה: היות וכל הציבור אינו מזכיר עתה את הגשמים -

כיחידים דמיתו

[כיחידים אתם דומין],

ו

עליכם להזכיר

ב

ברכת

"שומע תפלה"

.

מיתיבי: אמר רבי יהודה: אימתי

כך הוא סדר התעניות , כפי ששנינו במשנתנו -

בזמן שהשנים כתיקנן,

שהקציר בניסן, וזריעה במרחשון, שזהו סדר השנים בארץ ישראל,

וישראל שרוין על אדמתן,

בארץ ישראל.

אבל בזמן הזה,

שאין ישראל שרויין על אדמתן, ואין השנים כתיקנן,

הכל לפי

סדר

השנים

. ולכן, אם אותה שנה צריכה למטר, כגון שהיא שחונה, שצריכה לגשמים הרבה, משתנה סדר התעניות.

הכל לפי המקומות

. ולכן, כגון נינוה, שאפילו בתקופת תמוז צריכים למטר, משתנה סדר בקשת הגשמים.

ו

הכל לפי הזמן!

הרי לנו, שבמקום שאין דרך ירידת הגשמים כמו בכל העולם, משתנה סדר התעניות ושאלת הגשמים. ואם כן, בני נינוה, שצריכים מטר אף בתקופת תמוז, שואלין את הגשמים בברכת השנים, כמרובין!

אמר ליה: מתניתא רמית עליה דרבי

[מברייתא אתה מקשה על רבי]?

הרי

רבי תנא הוא

-

ופליג

[והוא חולק] על התנא של הברייתא.

מאי הוי עלה

[מה עלה בגורל שאלתנו, האם מזכירים בברכת השנים, או בשומע תפילה]?

רב נחמן אמר: בברכת השנים

.

רב ששת אמר: בשומע תפלה

.

והלכתא: בשומע תפלה

.

שנינו במשנתנו:

בשני מטין

עם חשיכה, ובחמישי כל היום מפני כבוד השבת

.

מלשון התנא אין הדבר ברור היאך נוהגין ביום חמישי שבימי התענית. האם מטין, כפי שעושים ביום שני, או שפותחין את החנויות כרגיל.

איבעיא להו: היכי קתני

[היאך שנינו, מה כוונת התנא]: האם הכוונה ש

בשני מטין,

דהיינו, פותחין רק במקצת את החנויות, וגם את זה עושים רק

עם חשיכה,

בסיום התענית,

ו

אילו

בחמישי

מטין

כל היום מפני כבוד השבת,

או דילמא: בשני מטין, ו

אילו

בחמישי פותחין

כרגיל את החנויות, ולמשך

כל היום כולו?

תא שמע, דתניא: בשני מטין עד הערב

, ובחמישי פותחין כל היום כולו

-

מפני כבוד השבת

. הרי לנו שבחמישי פותחין את החנויות כמו בכל יום.

ממשיכה הברייתא ואומרת: אם

היו לו שני

פתחים

לחנותו, יכול לפתוח חנותו אף ביום שני למשך כל היום, באופן ש

פותח

פתח

אחד

-

ונועל אחד

.

ואם

היה לו אצטבא

[מין כסא או ספסל]

כנגד פתחו,

שאז אין חנותו פתוחה להדיא לרשות הרבים , שהרי האיצטבא מסתירה אותה,

פותח

את חנותו אפילו ביום שני

כדרכו

-

ואינו חושש

.

שנינו במשנתנו:

עברו אלו

-

ולא נענו, ממעטין במשא ומתן בבנין ובנטיעה

.

תנא

: מה ששנינו שממעטין

בבנין,

אין הכוונה בבנין הנצרך לו למגורים או לפרנסתו, אלא הכוונה ל

בנין של שמחה

.

וכן מה ששנינו שממעטין ב

נטיעה,

אין הכוונה לנטיעה הנצרכת לו לפרנסתו, אלא ל

נטיעה של שמחה

.

ועתה מבארת הגמרא מהם בנין ונטיעה של שמחה.

אי זהו בנין של שמחה

-

זה הבונה בית חתנות

[חתונה]

לבנו,

כדי לערוך שם את חופתו .

אי זו היא נטיעה של שמחה

-

זה הנוטע אבוורנקי של מלכים

. שהיו נוהגין שכאשר נולד למלך בן, היו נוטעין אילן לשמו. וביום המלכתו של הבן, היו עושין לו כיסא מלכות מאותו אילן .

שנינו במשנתנו:

ובשאילת שלום

[לאחר שעברו התעניות - ולא נענו, אסורים בשאילת שלום].

תנו רבנן: חברים,

תלמידי חכמים, שיודעים את דיני ימי התענית -

אין שאילת שלום ביניהן

[כלומר, אין הם שואלים זה בשלום זה].

עמי הארץ,

שאינם יודעים שאסור לשאול בשלום חבריהם,

ששואלין

בשלום תלמידי חכמים -

מחזירין להם

התלמידי חכמים שלום, אבל יעשו זאת

בשפה רפה ובכובד ראש

.

והן,

החברים,

מתעטפין

[עוטפין את ראשם ]

ויושבין, כאבלים וכמנודין

[שחייבין בעטיפה, כפי שנאמר: "ועל שפם יעטה" ],

כבני אדם הנזופין למקום

[כאילו נידו אותם מן השמים],

עד שירחמו עליהם מן השמים

.

אמר רבי אלעזר: אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו

נפילת אפים כאשר הוא מתפלל ומבקש דבר מה בעדו ובעד הציבור , שמא לא יענוהו מן השמים, ויתבזה בפני הצבור - ויחרפוהו .

ואין הוא רשאי לעשות כך,

אלא אם כן

יודעים ומכירים בו שהוא חשוב ו

נענה כ

מו

יהושע בן נון

.

והיכן מצינו שיהושע בן נון נענה כאשר נפל על פניו?

שנאמר

ביהושע [המעשה מובא בספר יהושע פרק ז'], במלחמת העי, כאשר נפלו מן העם כשלושים וששה איש: "ויקרע יהושע שמלותיו ויפל על פניו ארצה

ויאמר ה' אל יהושע קם לך למה זה אתה נפל על פניך"

. הרי לנו שיהושע נפל על פניו, ונענה .

ואמר רבי אלעזר: אין אדם חשוב רשאי לחגור שק

במתניו, שהוא סימן אבלות, בעת שהוא מתפלל ומתחנן לפני הקדוש ברוך הוא, שמא לא יענוהו מן השמים.

ואין לו לנהוג כך,

אלא אם כן

יודע שהוא

נענה כיהורם בן אחאב

.

שנאמר

ביהורם [שהיה מלך רשע, והיה רעב כה גדול בימיו, עד שמחיר ראש חמור היה שמונים כסף. עיין בספר מלכים ב' פרק ו' כל המעשה]:

"ויהי כשמע המלך את דברי האשה ויקרע את בגדיו והוא עבר על החמה וירא העם והנה השק על בשרו וגו'"

.

ונאמר שם לאחר מכן, שאכן נענה יהורם, והוזלה התבואה מאוד: "ויהי כדבר איש האלקים סאתים שערים בשקל וסאה סלת בשקל ".

ואמר רבי אלעזר: לא הכל

נענין

בקריעה

[בקריעת הבגדים, שזהו סימן אבלות],

ולא הכל

נענין

בנפילה

על פניהם.

כפי שמצינו, ש

משה ואהרון

נענו

בנפילה

על פניהם.

ואילו

יהושע וכלב,

שלא היו חשובים כמשה ואהרן, נענו רק

בקריעה

.

ועתה מבארת הגמרא מנין לנו דבר זה.

משה ואהרן

נענו

בנפילה, דכתיב

במעשה המרגלים, כאשר הוציאו דיבת הארץ רעה, וכל העדה קיבלו את דבריהם ואמרו איש אל אחיו "נתנה ראש ונשובה מצרימה":

"ויפול משה ואהרן על פניהם"

.

ואילו

יהושע וכלב

נענו

בקריעה, דכתיב

בהמשך המקרא דלעיל:

"ויהושע בן נון וכלב בן יפנה קרעו בגדיהם"

.

מתקיף לה רבי זירא ואיתימא רב שמואל בר נחמני: אי הוה כתיב

[אילו היה כתוב] "יהושע בן נון קרעו בגדיהם", אכן היה משמע

כדקאמרת

[כפי שאמרת], שיהושע וכלב רק קרעו בגדיהם, ולא נפלו על פניהם.

אבל

השתא

[עתה],

דכתיב: "ויהושע

קרעו בגדיהם", האות וי"ו שבמלה "ויהושע" מלמדת שזהו המשך של הפסוק הקודם. משמע שיהושע וכלב -

הא והא עביד

[עשו את שני הדברים] . נפלו על פניהם, וקרעו בגדיהם.

שכך היא משמעות הכתוב: "ויפול משה ואהרן על פניהם ויהושע", שאף יהושע וכלב נפלו על פניהם.

וגם קרעו בגדיהם, כי מצרפים את המילה "ויהושע" גם להמשך המקרא, וקוראים כך: "ויהושע וגו' קרעו בגדיהם".

ואמר רבי אלעזר: לא הכל

, לא כל חשובי אומות העולם, יהיו

בקימה

לקראת ישראל לעתיד לבוא,

ולא הכל

יהיו

בהשתחויה

.

מלכים

יהיו

בקימה

.

ושרים

-

בהשתחויה

.