Sucá 40a — o Talmud em português

שבשעת לקיטתו עישורו,

כלומר, שלענין שנת המעשר הולכים בו אחר זמן הלקיטה כירק,

דברי רבן גמליאל.

והטעם בזה הוא כמבואר לעיל, שבאילן הגדל על מי גשמים אזלינן בתר החנטה. אבל בירקות הגדלים על מי השקייה אזלינן בתר לקיטתם. וסמך מצאו לדבר, שהרי מדאורייתא רק דגן תירוש ויצהר [שמן] חייבים במעשר, והזמן הקובע בהן למעשר הוא תחילת גידולם, וחכמים תיקנו לעשר הכל, ולפיכך אמרו, כי רק הדומים לדגן תירוש ויצהר שהם מיני האילן הגדלים על מי גשמים יתעשרו לשנה שעברה [כלומר, השנה הקובעת בהן לענין מעשר האם היא שנת מעשר שני או מעשר עני (בשנים שלישית ושישית נותנים מעשר עני ובשאר שנים מעשר שני), היא השנה בה חנט הפרי], יצאו ירקות הגדלים על כל מים שהם מתעשרים לשנה הבאה.

והוא הדין אתרוג, שהוא שונה משאר אילנות לענין זה, שהוא גדל על כל מים כמבואר לעיל, ולפיכך שנת המעשר שלו נקבעת לפי זמן לקיטתו.

רבי אליעזר אומר: אתרוג שוה לאילן לכל דבר,

והיינו שגם לענין מעשר הולכין בו אחר החנטה. ומכל מקום מבואר, שלענין שביעית מודים הכל שהולכין בו בתר חנטה כאילן, ואם כן, תנא דידן האוסר באתרוג של שישית הנכנס לשביעית משום שהולכין בו בתר הלקיטה אינו לא כרבן גמליאל ולא כרבי אליעזר?!

מתרצת הגמרא:

הוא

[תנא דמשנתנו]

דאמר כי האי תנא

הסובר שאתרוג שווה לירק גם לענין שביעית.

דתניא, אמר רבי יוסי: אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים: אתרוג אחר לקיטה למעשר.

ורבותינו נמנו באושא ואמרו

: אתרוג שווה לאילן

בין למעשר, בין לשביעית.

ומתמהינן:

שביעית, מאן דכר שמיה?

[היכן מצאו רבותינו שבאושא בדברי הזקנים מה דעתם לענין שביעית שבאו לחלוק עליהם]?

ומפרשינן:

חסורי מיחסרא והכי קתני

: ב

אתרוג

הולכין

אחר לקיטה למעשר, ואחר חנטה לשביעית.

ורבותינו נמנו באושא ואמרו: אתרוג בתר לקיטה, בין למעשר בין לשביעית.

ומדייקת הגמרא:

טעמא

שהתרנו ליקח לולב בשביעית בלא לחשוש שמא קדוש הוא בקדושת שביעית, וממילא נתפסו דמיו בקדושתו ואסור למוסרם לעם הארץ, משום

ד

איירי ב

לולב בר

השנה ה

ששית הנכנס לשביעית הוא,

וכיון שהולכין בו אחר החנטה אין בו קדושת שביעית.

הא

לולב

דשביעית

[שחנט בשנה השביעית] -

קדוש

בקדושת שביעית, וממילא אם יקח בשנה השמינית לולב שחנט בשביעית תחול קדושת שביעית על דמיו, וקשה,

אמאי

חלה עליו קדושת שביעית, הרי הלולב

עצים בעלמא הוא,

שאינו פרי,

ועצים אין בהן משום קדושת שביעית?!

דהיינו, הגמרא מניחה עתה ששביעית נוהגת רק בדבר הראוי למאכל, ולא בלולב שאינו אלא עץ בעלמא. והראיה לכך שאין קדושת שביעית חלה על עצים בעלמא, היא מהא

דתניא

:

עלי קנים ועלי גפנים, שגבבן לחובה

שכנס אותם כדי לאצור אותם במקום מחבוא, ועתה הם עדיין

על פני השדה,

דינם כדלהלן:

לעלים אלו יש שני שימושים, האחד, למאכל בהמה, והשני, להבעיר בהם אש כשאר עצים.

וכיון שכך, נתחדש בעלים אלו שדינם לענין קדושת שביעית יקבע על פי היעוד שיקבע האדם המלקט אותם, בשעת לקיטתם.

ולפיכך, אם

לקטן לאכילה

[למאכל בהמה] דינם כשאר מיני מאכל, ו

יש בהן משום קדושת שביעית.

אבל אם

לקטן לעצים

הרי הם כשאר עצים ו

אין בהן משום קדושת שביעית.

ומברייתא זו מוכח, שאין קדושת שביעית נוהגת בעצים גרידא, ואם כן מדוע קדוש הלולב בקדושת שביעית?! ומתרצת הגמרא: לעולם גם בעצים שאינם מיועדים למאכל נוהגת קדושת שביעית, ומשום כך קדוש הלולב בקדושת שביעית.

ו

שאני התם,

בעצי הסקה, שרק הם אינם קדושים בקדושת שביעית. והטעם בזה הוא,

דאמר קרא

[ויקרא כה ו]: והיתה שבת הארץ

לכם לאכלה,

ודרשינן הכי: שתהיה שבת הארץ נוהגת

"לכם".

והיינו, שתנהג קדושת שביעית באותם גידולי ארץ שהם "לכם",

דומיא ד"לאכלה".

ללמדך, כי רק

מי שהנאתו וביעורו שוה,

דהיינו, שבשעה שהוא מתכלה נהנים ממנו, כמו מאכל הנאכל, שבשעה שאוכלים ומכלים אותו נהנים ממנו, דוקא בו נוהגת קדושת שביעית.

יצאו עצים

המיועדים להסקה,

שהנאתן

היא

אחר ביעורן.

והיינו משום שדרך העולם לאפות בהן הפת רק אחר שנשרפו העצים ונעשו גחלים, ולא כשהעץ עצמו דולק.

אבל לולב, עיקר הנאתו היא בכך שמשתמשים בו לכבד את הרצפה, ובזמן מלאכת הכיבוד הוא משתחק ומתכלה, נמצא שהנאתו וביעורו שווים - שבזמן הנאתו הוא מתבער, ולכן יש בו קדושת שביעית.

מקשה הגמרא, על מה שאמרו שבעצי הסקה אין קדושת שביעית מחמת שהנאתן היא אחר ביעורן:

והאיכא עצים דמשחן

[עצים שיש בהם שמן],

דהנאתן וביעורן שוה,

לפי שהם משמשים לא רק לחימום אלא גם לתאורה?

[כלומר, הנאת החימום נעשית בדרך כלל על ידי גחלים. אבל כדי להאיר משתמשים דוקא באבוקה דהיינו עץ הבוער באש קודם שיתעמם ויעשה גחלת, נמצא שעיקר ההנאה מעצים אלו היא בשעת כלויים].

ואף שעצים אלו משמשים גם לחימום, מכל מקום לא גרע מעלי קנים וגפנים דשנינו לעיל, כיון שיש להם כמה שימושים תלוי הדבר בדעת הלוקט, ואם כן אם המלקט עצים אלו ייעדם לתאורה מדוע לא תחול עליהם קדושת שביעית?!

מתרצת הגמרא:

אמר רבא: סתם עצים ולהסקה הן עומדין.

כלומר, בעלי קנים ועלי גפנים שני השימושים מתקיימים בשווה, שיש הלוקטים אותם לאכילה ויש הלוקטים אותם לשריפה. ולכן כיון שאינם מיועדים מעצם מהותם לתשמיש אחד יותר מחבירו דעת הלוקט קובעת את מהותם. אבל עצים דמשחן עיקר תשמישן הוא להסקה כשאר עצים, ולכן אין דעתו חשובה דיה להפקיע מהם תורת הסקה ולהגדיר שכל תכליתם הוא להאיר וממילא הנאתם וביעורם שווה. ולפיכך דינם כשאר עצי הסקה שאין קדושת שביעית חלה עליהם לפי שאין הנאתם וביעורם שווה.

ו

מוסיפה הגמרא: כי הלכה זו שאין קדושת שביעית נוהגת ב

עצים

המיועדים

להסקה

, כיון שאין הנאתן וביעורן שווה, מחלוקת

תנאי היא.

דמצינו שנחלקו תנאי, בעצם הכלל האמור לעיל, האם קדושת שביעית נוהגת רק בדבר שהנאתו וביעורו שווה, או גם בדבר שהנאתו אחר ביעורו. ולצד זה, לא בא הכתוב שמשווה "לכם" ל"אכלה" למעט דבר שהנאתו אחר ביעורו, אלא בא למעט דבר שאין הנאתו שווה בכל אדם, שהרי אכילה נוהגת בכל אדם, וכפי שיתבאר.

דתניא: אין מוסרין פירות שביעית

כגון יין,

לא למשרה

של פשתן - שלא ישרה פשתנו ביין הקדוש בקדושת שביעית,

ולא לכבוסה

שלא יכבס בגדיו ביין הקדוש בקדושת שביעית, לפי שהנאת שימושים אלו היא אחר ביעורם. לפי שמיד כשמשרה פשתנו בתוכו מתקלקל היין, ורק לאחר מכן מוציא ממנו פשתנו ונהנה מהשימוש בו.

וכן לענין כיבוס בגדים, היין מתקלקל על ידי מלאכת הכיבוס, ואילו הוא אינו נהנה ממנו אלא לאחר זמן כאשר לובש את הבגדים.

אבל

רבי יוסי אומר: מוסרין

יין של שביעית למשה של פשתן וכיבוס בגדים.

ומבארת הגמרא:

מאי טעמא דתנא קמא?

דאמר קרא

והיתה שבת הארץ לכם

"לאכלה", ולא למשרה,

ולא לכבוסה.

והיינו, דכוונת הכתוב למעט תשמישים שהנאתם אחר ביעורם, שאינם כאכילה שזמן אכילתה וביעורה שווה.

מאי טעמא דרבי יוסי?

אמר קרא "לכם",

ודרשינן:

לכם, לכל צרכיכם, ו

לרבות בא, ד

אפילו למשרה ולכבוסה

שאין הנאתם וביעורם שווה, שרי.

ומקשה הגמרא:

ותנא קמא,

מה יענה לדרשתו של רבי יוסי,

הא כתיב "לכם",

שמשמעו לכל צרכיכם?!

ומתרצינן:

ההוא "לכם"

בא ללמדנו, שקדושת שביעית נוהגת רק בדבר שה"לכם" שלו הוא

דומיא ד"לאכלה",

דהיינו,

מי שהנאתו וביעורו שוה,

כאכילה שבזמן ביעורה הנאתה,

יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן.

מוסיפה הגמרא ומקשה לאידך גיסא:

ורבי יוסי, הא כתיב "לאכלה",

דמשמע דבעינן הנאה דומיא דאכילה?!

ומתרצינן:

ההוא מיבעי ליה

ללמדנו הלכה נוספת: דדוקא

"לאכלה"

שרי,

ולא למלוגמא

לרפואה. כיון ששימוש זה אינו מיועד לכל אדם אלא לחוים בלבד, ואנן בעינן דומיא ד"לאכלה" שהוא תשמיש המיועד לכל אדם.

וברייתא מפורשת היא,

כדתניא: "לאכלה", ולא למלוגמא.

אתה אומר

דדרשינן

"לאכלה" ולא למלוגמא, או אינו אלא

"לאכלה"

ולא לכבוסה

כמו שדרשו רבנן דפליגי על רבי יוסי?!

כשהוא אומר "לכם", הרי לכבוסה אמור,

שהרי "לכם" משמעו לכל צרכיכם - לרבות משרה וכיבוסה, וממילא על כרחך

הא מה אני מקיים "לאכלה", לאכלה ולא למל וגמא.

ו

מה ראית לרבות את הכבוסה ולהוציא את המלוגמא?

נאמר להיפך - דמקרא ד"לכם" נרבה מלוגמא, ומקרא ד"לאכלה" נמעט כיבוסה?!