Sucá 32a — o Talmud em português

וכן לולב

קווץ,

דהיינו, שהיו יוצאין משדרתו כמין קוצים, או שהיה

סדוק

[וסברה הגמרא עתה, שהיה סדוק בראשי העלים או בשדרה], או

עקום

ש

דומה למגל

העשוי כחצי גורן,

פסול.

וכן לולב

חרות,

דהיינו קשה [שכן דרך הלולב שעליו נושרים בימות הגשמים ושדרתו מתקשה כעץ ],

פסול.

אבל אם היה רק

דומה לחרות,

שהתחיל להתקשות אבל לא נעשה עדיין קשה כעץ,

כשר.

ומכל מקום, מדברי הברייתא מבואר שלולב הסדוק פסול, שלא כדברי רב הונא?!

אמר רב פפא

: מה ששנינו שלולב הסדוק פסול, לא מדובר שנסדקו ראשי עליו או שדרתו, אלא

דעביד כהימנק.

כלומר, שנעשה הלולב כמו מזלג בעל שתי שיניים. והיינו, שראש השדרה מתפצל לשני ראשים, והיו מחצית העלים לצד זה ומחציתם לצד שכנגדו.

עוד שנינו בברייתא לעיל: היה הלולב

עקום דומה למגל

פסול.

אמר רבא: לא אמרן

שפסול

אלא

כאשר נתעקם הלולב

לפניו,

לצד שכנגד השדרה, מקום נטיית העלים. אבל אם נתעקם

לאחריו

לצד השדרה,

ברייתיההוא.

כלומר, כך היא דרך גדילתו מטבע ברייתו, וכשר.

אמר רב נחמן

: אם נתעקם הלולב

לצדדין,

כיון שאין דרכו בכך,

כלפניו דמי

ופסול.

ו

איכא ד

אמרי לה

למימרא של רב נחמן להיפך, שאם נתעקם לצדדין,

כלאחריו דמי

וכשר.

ואמר רבא: האי לולבא דסליק בחד הוצא,

שהיו כל עליו יוצאים מצד אחד של השדרה,

בעל מום הוא, ופסול.

שנינו במשנה:

נפרצו עליו

פסול, נפרדו עליו כשר:

אמר רב פפא

: מה שנאמר במשנה

"נפרצו",

היינו,

דעביד כי חופיא

[שהיה עשוי כמטאטא העשוי לכבד בו את הבית], שנתלשו עליו לגמרי ואגדם יחד עם השדרה.

ואילו מה שאמרו

"נפרדו",

היינו

דאיפרוד אפרודי,

שנפרדו ראשי העלים כחריות של דקל, ואינם שוכבים זה על גבי זה במעלה השדרה. אבל בתחתיתם מחוברים הם לשדרה.

בעי רב פפא: נחלקה התיומת,

דהיינו, שנחלקו שני העלים האמצעיים היוצאים מראש השדרה ודבוקים יחד [מטעם זה נקראת היא תיומת, שמדובקין הם זה לזה כתאומים], ועל ידי זה נחלקה השדרה עד מקום יציאת העלים שלמטה מהם,

מהו

[האם נפסל הלולב בכך]?

ומביאה הגמרא ראיה:

תא שמע, דאמר רבי מתון אמר רבי יהושע בן לוי

: אם

ניטלה התיומת

שנתלשו עלים אלו לגמרי הלולב

פסול.

וסברה הגמרא:

מאי לאו, הוא הדין

שנפסול גם אם רק

נחלקה?

דוחה הגמרא:

לא, ניטלה שאני, דהא חסר ליה

שבנטילתה נעשה הלולב חסר ומשום כך הוא פסול. אבל כשהוא שלם ורק נחלקה תיומתו הרי הוא כשר.

איכא דאמרי, אמר רבי מתון אמר רבי יהושע בן לוי

: אם

נחלקה התיומת, נעשה כמי שניטלה התיומת,

דכל שאין התיומת עשויה כדרך גדילתה הרי היא כמי שאינה,

ופסול.

ולשיטה זו נפשט ספקו של רב פפא, דמוכח מכאן שאם נחלקה התיומת פסול.

שנינו במשנה:

רבי יהודה אומר

: לולב שנפרדו עליו, יאגדנו מלמעלה שלא יהיו עליו יוצאים לצדדים.

תניא, רבי יהודה אומר משום רבי טרפון

: כתיב,

"כפות תמרים",

ומשמע שצריך שיהיה הלולב

כפות

[מלשון אגוד - קשור, וכמו שמצינו במסכת מכות דף כב ב לגבי מלקות: כופת את שתי ידיו אל העמוד], ומכאן למד רבי יהודה, כי

אם היה

הלולב

פרוד, יכפתנו.

אמר ליה רבינא לרב אשי: ממאי דהאי

דכתיב בקרא

"כפות תמרים" דלולבא הוא, אימא

שהוא

חרותא

[ענף דקל שגדל על העץ שנתיים או שלוש וכבר נתקשה כעץ, ויוצאים ממנו לולבים רבים שאף הם כבר נתקשו כעץ ונשרו עליהם בימות הגשמים, שזהו שהצריכה תורה לקיום המצוה]?!

מתרצת הגמרא: כך ודאי אי אפשר לפרש, שהרי

בעינא

שיהיה הלולב

כפות,

שאם נפרדו עליו יש לכופתו עד שיהיו עליו מונחים זה על זה,

ו

בחרותא

ליכא

לדין זה, שהרי אותם לולבים היוצאים ממנו קשים הם ואי אפשר לכופתם על גביו.

מוסיפה הגמרא ושואלת:

ואימא

"כפות תמרים" שאמרה תורה היינו

אופתא,

שהיא חלק מגזע הדקל ואין שום ענף יוצא מאותה חתיכה לכאן ולכאן, שאין לך "כפות" יותר ממנו?!

מתרצת הגמרא: מזה שהצריכה תורה שיהיה הלולב

"כפות", מכלל דאיכא

נמי

פרוד,

שאז מוטל עליך לכופתו,

והאי כפות ועומד לעולם,

שאין שום ענף יוצא ממנו.

אמר ליה: ואימא

"כפות תמרים" היינו

כופרא,

שהוא גם כן כעין חרותא, אלא שהיה על העץ שנה אחת בלבד, ולכן הענפים היוצאים ממנו לא נתקשו עדיין כל צורכם וניתן לכופתם עליו?!

אמר אביי: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום"

[משלי ג יז]

כתיב,

ואלו עשויין כקוצים ומסרטים את הידים.

אמר ליה רבא תוספאה לרבינא: ואימא

"כפות תמרים" פירושו,

תרתי כפי דתמרי

\- שתי כפות המחזיקות את התמרים עצמם [שיש לו לדקל כמין ענפים קטנים צפופים כעין כף שבראשם צומחים התמרים]?!

מתרצת הגמרא:

"כפת" כתיב,

בכתיב חסר, ומשמע כף אחת.

מוסיפה הגמרא ושואלת:

ואימא חדא

כף אחת של תמרים?!

אמר ליה:

לההוא כף קרי ליה.

כלומר, אם היתה כוונת הכתוב להצריך כף של תמרים, לא היה לו לומר "כפת" אלא כף, ועל כרחך יש לומר, כי מה שאמר הכתוב "כפת" כוונתו ללשון כפות, לומר לך, שאם היה פרוד יאגדנו, והלכה זו שייכת רק בלולב וכמו שנתבאר.

שנינו במשנה:

ציני הר הברזל

[לולבים אלו היו עליהן מועטים ומרוחקים זה מזה, ומלבד זאת גם היו העלים קצרים שלא כדרך שאר לולבים] -

כשרה.

אמר אביי: לא שנו

שציני הר הברזל כשרים,

אלא ש

היה

ראשו של

עלה

זה מגיע לצד עיקרו של

עלה

זה,

שלא היתה השדרה מגולה. אבל אם

אין ראשו של

עלה

זה מגיע לצד עיקרו של

עלה

זה

-

פסול.

ומוכיחה הגמרא את דבריה מן הברייתא:

תניא נמי הכי: ציני הר הברזל פסולה. והא אנן תנן

במשנתנו - ציני הר הברזל

כשרה?! אלא

ודאי

שמע מינה כאביי,

שדוקא אם היה ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה כשר, ובזה איירי משנתנו. אבל אם בין עלה לעלה היתה השדרה מגולה הלולב פסול, ובמקרה זה איירי הברייתא, ומסיקה הגמרא:

שמע מינה.