Sucá 19b — o Talmud em português

אמר

[מתרץ]

רבי יצחק בן אלישב: אין,

אכן יש כדבר הזה!

טיט הנרוק

[עפר מעורב במים, והוא רך כל כך שאפשר להוריקו מכלי לכלי]

יוכיח, שמצטרף

הוא

לארבעים סאה,

להשלמת שיעור מקוה,

ו

אילו

הטובל בו

במקוה העשויה כולה מטיט הנירוק

לא עלתה לו טבילה,

שאינו נחשב כמים ממש.

מתניתין:

העושה סוכתו כמין צריף

[סוכה של ציידים שאורבים בו לעופות, ועשוי בצורה משופעת ככוורת, שגגו וקירותיו אחד הם], והיינו, שהעמיד שתי דפנות ממין הכשר לסיכוך זו כנגד זו כשהם מוטות באלכסון ודבוקות זו לזו בראשן, ואין לסוכה זו גג נפרד מדפנותיה, אלא הכל אחד.

או שסמכה

לדופן סוכתו

לכותל,

שהטה את ראשי הקנים באלכסון, כאשר רגליהן מרוחקות מן הכותל, וראשיהן מונחים בזוית על הכותל.

רבי אליעזר פוסל

סוכה זו

מפני שאין לה גג,

שאינו ניכר מהו הגג שלה ומהן הדפנות. שסבר רבי אליעזר, כמאן דאמר "שיפועי אוהלים לאו כאוהלים". כלומר, דין אוהל הוא רק כאשר יש לה גג רחב טפח, ולא כאשר ראשה משופע.

וחכמים מכשירין.

וטעמם יתבאר להלן בגמרא.

גמרא:

תנא,

שנינו בברייתא:

מודה רבי אליעזר

הפוסל במשנתנו סוכה שאין לה גג,

שאם הגביהה

לסוכתו העשויה כמין צריף, והעמידה על גבי יתידות למעלה

מן הקרקע טפח,

שהיא כשרה אף שלא סתם אותו טפח במחיצה.

והטעם: משום דאמרינן "לבוד" מתחתיהן של הקנים לקרקע בקו ישר, וממילא נמצא שעל פני הקרקע לפני שמתחיל השיפוע יש דופן גבוהה טפח, ועל כן נחשבת הדופן המשופעת כגג, ודינה כאוהל, הואיל וניכר בסוכה מהו הגג ומהן הדפנות. [ומה שצריך שתהיה הדופן טפח דוקא, משום שכן הוא שיעור אוהל בכל מקום].

או שהפליגה

[הרחיקה] לדופן סוכתו

מן הכותל טפח,

וסמך ראשי הקנים ביתדות, ויש אויר טפח בין ראשי הקנים לכותל,

אף בזה מודה רבי אליעזר

שהיא כשרה,

משום דאמרינן "לבוד" מראשי הקנים לכותל, ונעשה אותו אויר כגג הסוכה, ושאר הצריף נידון כדופן, ומשום כך נידונת היא כאוהל, וכשרה.

ומבארת הגמרא:

מאי טעמייהו דרבנן

שהכשירו סוכה זו אף שאין הגג ניכר בה?

לפי שהם סוברים ש

שיפועי אהלים כ

גגות

אהלים דמו.

כלומר, אין צריך שיהיה ניכר הגג לבדו והדופן לבדה, אלא אף שהכל אחד נחשבת היא כאוהל.

אביי אשכחיה

[מצאו]

לרב יוסף, דקא גני

[שהיה ישן] בחג הסוכות,

ב

מיטה שהיתה פרוסה עליה

כילת חתנים,

שאין לה גג רחב טפח אלא עשויה בשיפוע כצריף,

בסוכה.

וסבר רב יוסף, שאין הכילה חשובה אוהל להפסיק בינו לסוכה, כיון שאין לה גג רחב טפח.

אמר ליה

אביי לרב יוסף:

כמאן?

כדעת מי אתה עושה כן? האם

כרבי אליעזר

במשנתנו, הפוסל סוכה עשויה כצריף משום דשיפועי אוהלים לאו כאוהלים, וכמו כן אין הכילה מפסקת בינו לסוכה, אם כן תיקשי לך: וכי

שבקת רבנן ועבדת כרבי אליעזר?

וכי מניח אתה את דברי חכמים הסוברים שיפועי אוהלים כאוהלים, ונוהג אתה כשיטתו של רבי אליעזר?!

אמר ליה

רב יוסף לאביי: אכן, במשנה שנינו כדבריך. אבל ב

ברייתא איפכא תני

בה, [כלומר, מחלוקת חכמים ורבי אליעזר נשנית היא להיפך], וכך היא שנויה:

רבי אליעזר מכשיר, וחכמים פוסלין,

היות ולדעתם שיפועי אוהלים לאו כאוהלים דמו, ולפיכך נהגתי לישן תחת הכילה וכדברי חכמים. השיב לו אביי: אף אם שנינו בברייתא כדבריך, וכי

שבקת מתניתין

דידן

ועבדת כברייתא?

האם מניח אתה משנתנו הנוקטת שלדעת חכמים שיפועי אוהלים כאוהלים דמו, ונהגת כברייתא?!

אמר ליה

רב יוסף:

מתניתין, יחידאה היא

[תנא יחיד הוא ששנאה כך]. אבל חכמים שבדורו היו חולקים עליו, ושנו: רבי אליעזר מכשיר, וחכמים פוסלים, וכמו ששנינו בברייתא.

וכ

דתניא: העושה סוכתו כמין צריף, או שסמכה לכותל, רבי נתן אומר: רבי אליעזר פוסל

סוכה זו,

מפני שאין לה גג

ושיפועי אוהלים לאו כאוהלים דמו.

וחכמים מכשירין.

מתניתין:

נאמר בתורה [דברים טז יג] "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, באספך מגרנך ומיקבך". ודרשו חכמים: בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. כלומר, בא הכתוב לומר כי סכך הסוכה צריך להעשות רק מהמינים שהם כעין "פסולת גורן ויקב", שיש בהם שני דברים, האחד, שגידולם מן הארץ, והשני, שאינם מקבלים טומאה. ולפיכך, כלים הראויים לקבל טומאה פסולים לסיכוך.

ולא רק כלי העשוי לקבל בתוכו אוכלין או משקין פסול לסכך בו, אלא גם מיטה, המשמשת למשכב, קרויה כלי לקבל טומאה.

מחצלת קנים גדולה,

אף שהיא קשה ואינה נוחה כל כך למשכב, אם

עשאה

כדי שתשמש

לשכיבה

עליה, הרי היא ככלי, הואיל וייחדה לכך בפירוש, ו

מקבלת טומאה, ו

לפיכך

אין מסככין בה.

אבל אם עשאה

לסיכוך,

אין היא חשובה "כלי", ולכן

מסככין בה ואינה מקבלת טומאה.

ובגמרא יתפרש מה דין מחצלת שעשאה בסתמא, ולא יחדה בפירוש למשכב או סיכוך.

רבי אליעזר אומר: אחת

מחצלת

קטנה

ואחת גדולה,

דין אחד להן: אם

עשאה לשכיבה,

הרי היא

מקבלת טומאה ואין מסככין בה.

ואם עשאה

לסיכוך, מסככין בה ואינה מקבלת טומאה.

ולהלן בגמרא יתפרש במה נחלקו, שהרי ודאי מודים חכמים לרבי אליעזר, שאם עשאה במפורש למשכב, בין קטנה ובין גדולה פסולה. ואם ייחדה לסיכוך, אף קטנה כשרה.

גמרא:

שנינו במשנה: מחצלת קנים גדולה, עשאה לשכיבה, מקבלת טומאה ואין מסככין בה. עשאה לסיכוך, מסככין בה ואינה מקבלת טומאה:

ומקשה הגמרא:

הא גופה קשיא

[דברי המשנה סותרים עצמם מיניה וביה].

שהרי

אמרת

ברישא של המשנה:

עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה.

ומשמע,

טעמא דעשאה לשכיבה,

לפיכך נחשבת היא ככלי ומקבלת טומאה.

הא

אם עשאה ב

סתמא,

הרי היא כמי שעשאה

לסיכוך

בפירוש, ומסככין בה.

והדר תני

בסיפא של המשנה: עשאה

לסיכוך, מסככין בה ואינה מקבלת טומאה.

ומשמע,

טעמא דעשאה

להדיא

ל

שם

סיכוך, הא

אם עשאה ב

סתמא,

הרי היא כמי שעשאה

לשכיבה?!

מבארת הגמרא:

הא לא קשיא

:

כאן,

ברישא מדובר,

ב

מחצלת

גדולה,

שסתמה לסיכוך, ולפיכך, דוקא אם ייחדה למשכב נעשית היא ככלי לקבל טומאה.

אבל

כאן,

בסיפא מדובר,

ב

מחצלת

קטנה,

שסתמה למשכב, וראויה היא לקבל טומאה, ולפיכך, דוקא אם ייחדה בפירוש לסיכוך בטל ממנה תורת כלי וכשרה לסיכוך.

ומקשה הגמרא:

בשלמא לרבנן, לא קשיא

רישא וסיפא, וכמו שפירשנו.

אלא לרבי אליעזר,

עדיין

קשיא

רישא לסיפא?!

דתנן,

ששנינו במשנה:

רבי אליעזר אומר: אחת

מחצלת

קטנה ואחת גדולה

אם

עשאה לשכיבה, מקבלת טומאה ואין מסככין בה.

ומשמע,

טעמא דעשאה לשכיבה

בפירוש,

הא

אם עשאה ב

סתמא, לסיכוך

היא עומדת, ואינה נחשבת ככלי לקבל טומאה.

והרי

אימא סיפא: עשאה לסיכוך, מסככין בה ואינה מקבלת טומאה.

ומשמע,

טעמא דעשאה

בפירוש

לסיכוך, הא

אם עשאה ב

סתמא, לשכיבה

היא עומדת, ופסולה לסיכוך?! ולדבריו אי אפשר לתרץ כמו שתרצנו לרבנן - כאן בגדולה כאן בקטנה, שהרי בדברי רבי אליעזר שנינו "אחת קטנה ואחת גדולה", ומבואר, שגם הרישא וגם הסיפא נאמרו בין בקטנה ובין בגדולה.

אלא, אמר רבא,

כך יש ליישב את סתירת דברי המשנה מהרישא לסיפא, בין לרבנן ובין לרבי אליעזר, באופן אחר: מה ששנינו במשנה בין בדברי רבנן ובין בדברי רבי אליעזר "לסיכוך", אין פירושו שייחדה בפירוש לסיכוך, אלא שעשאה סתם.

וביאור מחלוקתם הוא:

ב

מחצלת

גדולה, כולי עלמא לא פליגי דסתמא לסיכוך.

שהרי תנא קמא, המדבר במחצלת גדולה, פסלה לסיכוך דוקא אם עשאה בפירוש למשכב, אבל בסתם הרי היא כשרה. ואף רבי אליעזר לא אמר אלא שאם עשאה בפירוש לשכיבה הרי היא פסולה.

כי פליגי

-

ב

מחצלת

קטנה

:

תנא קמא,

שחילק בגדולה בין אם עשאה לשכיבה לעשאה סתם,

סבר,

דוקא במחצלת גדולה מחלקים כן, אבל בקטנה

סתם

מחצלת

קטנה לשכיבה

היא עומדת, ופסולה לסיכוך.

ורבי אליעזר,

שחילק גם במחצלת קטנה בין עשאה לשכיבה לעשאה סתם,

סבר, סתם קטנה נמי לסיכוך

היא עומדת.