Sucá 16b — o Talmud em português

בית שמאי אומרים: מלמעלה,

די אם יעשה מחיצה עשרה טפחים מלמעלה, דהיינו, משפת הבור ולמטה לתוכו, ואפילו היה הבור עמוק הרבה, מחיצה כשרה היא.

ובית הלל אומרים: מלמטה.

כלומר, יעשה מחיצה עשרה טפחים בתחתית הבור, סמוך למים ממש.

אמר רבי יהודה

[נחלק על כל התנאים לעיל]: אין צריך כלל לעשות מחיצה בתוך הבור כדי להתיר את טלטול המים מן הבור בשבת. והטעם, שהרי

לא תהא מחיצה

זו שאמרו חכמים לעשות תוך הבור,

גדולה מן הכותל שביניהן,

החולק בין שתי החצרות.

כלומר, די במחיצה העוברת בין החצרות שמהלכת מעל פי הבור, כדי להתיר את טלטול המים. וסבר רבי יהודה, שמחיצה תלויה מחיצה גמורה היא ומתרת את הטלטול בתוכה, ואפילו לא היתה עשויה על גבי המים.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: רבי יהודה,

המיקל במחיצה תלויה,

בשיטת רבי יוסי

שבמשנתנו

אמרה, דאמר

לענין מחיצות הסוכה:

מחיצה תלויה מתרת.

ודוחה הגמרא לדברי רבה בר בר חנא:

ולא היא!

אלא

, לא רבי יהודה סבר לה כרבי יוסי, ולא רבי יוסי סבר לה כרבי יהודה.

כלומר, מדברי רבי יהודה המיקל במחיצה תלויה לגבי איסור טלטול בין שתי חצרות בשבת, לא מוכח שיש להקל במחיצה תלויה לענין מחיצות סוכה. ומאידך, מרבי יהודה המיקל במחיצה תלויה לענין מחיצות סוכה, אין להוכיח שיש להקל בזה באסור טלטול בשבת, וכמו שיתבאר.

לא רבי יהודה סבר לה כרבי יוסי

: כי

עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם,

להקל במחיצה תלויה,

אלא בעירובי חצירות דרבנן,

שהרי מדאורייתא אסור רק להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, אבל מרשות היחיד לרשות היחיד אחרת, אינו אסור אלא מדרבנן, ולפיכך הקילו במחיצה תלויה.

אבל הכא,

במשנתנו, לגבי מצוות ישיבת

סוכה דאורייתא, לא

הקל רבי יהודה, ואפשר שלפיו צריך מחיצה שלימה דוקא.

ולא רבי יוסי סבר לה כרבי יהודה

: כי

עד כאן לא קאמר רבי יוסי הכא

להקל במחיצה תלויה,

אלא בסוכה, דמצות עשה

בלבד היא ואין בה עונש מיתה, ולכן הקילו גם בהלכותיה.

אבל

לענין

שבת, ד

על

איסור

מלאכות האסורות מדאורייתא ענוש

סקילה,

החמירו חכמים, ואף במלאכות דרבנן

לא

הקילו במחיצה תלויה, שמא יבואו להקל גם במלאכות דאורייתא.

ואם תאמר,

לדבריך, שגם רבי יוסי מודה שאין מחיצה תלויה מתרת את הטלטול מרשות לרשות בשבת, אם כן, אותו

מעשה שנעשה בציפורי,

שהתירו לטלטל בשבת על ידי מחיצה תלויה,

על פי מי נעשה?

הרי רבי יוסי היה ראש הישיבה בעיר ציפורי, וודאי היו הכל נשמעים לדעתו.

תשובתך,

לא על פי רבי יוסי

נעשה אותו מעשה,

אלא על פי

בנו

רבי ישמעאל ברבי

יוסי,

והיה זה לאחר פטירתו של רבי יוסי.

א. כשם שאסור להוציא בשבת מרשות היחיד אחת לחברתה, כך אסרו חכמים להוציא מבית אחד מדרי החצר לחצר המשותפת לכל הדיירים. שהואיל וחצר זו משותפת לכולם, הרי זה כמוציא מביתו המיוחד לו לחצר חברו.

ב. אין איסור טלטול אלא מבית המשמש לדירה, או אפילו חצר העשויה לפני הבתים ומשתמש בה תשמיש של דיורים. אבל בית הכנסת המשמש את הרבים אינו חשוב דירה לענין זה, ומותר לטלטל מבית הכנסת או מן החצר שלפניו לביתו של אחר.

ג. כשם שאסרו חכמים לטלטל מחצר משותפת לאחד הבתים שבתוכו, כן אסרו חכמים לטלטל מן המבוי [סמטא העשויה לפני חצירות הבתים], המשותף לשתי חצירות, אל תוך הבתים שבחצירות, אלא אם כן עשו "שיתופי מבואות". ואף בזה חלוק דין בית כנסת משאר בתים, ומותר לטלטל מן המבוי לבית הכנסת הפתוח לתוכו.

ומאי מעשה

שעשו בציפורי?

דכי אתא רב דימי אמר: פעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מערב שבת

לבית הכנסת [דרכם היה להניח את ספר התורה באחד הבתים למשמרת מפני הנכרים].

והיו בית הכנסת ואותו הבית פתוחים לאותה חצר שהיתה משותפת לבתים רבים, ולא עשו קודם השבת ערובי חצירות. או שהיו בית הכנסת וחצר אותו הבית שספר התורה בתוכו פתוחים למבוי שהיו פתוחים לו הרבה חצירות, ולא עשו שיתופי מבואות, וכיון שכך אסורים היו להוציא את ספר התורה מאותו הבית לבית הכנסת דרך החצר או המבוי.

מה עשו?

למחר

בשבת

פירסו סדינין על גבי העמודים

שהיו שם משני צידי הדרך, מהבית לבית הכנסת, עד שנעשתה הדרך שביניהם כמין מבוי קטן שלא היו פתוחים לו אלא אותו הבית ובית הכנסת. ושאר החצירות והבתים היו חוץ למחיצה, ואין הם אוסרים את הטלטול מן הבית לחצר.

והביאו ספר תורה

דרך אותם סדינים,

וקראו בו.

שהרי מותר לטלטל מבית הכנסת לחצר אחרת, הואיל ואין בית הכנסת משמש לדיורים, וכמבואר לעיל.

ומקשה הגמרא: וכי

פירסו

סדינים,

סלקא דעתך!?

כיצד יתכן הדבר,

מהיכן הביאום

את אותם סדינים

בשבת,

הרי היו אסורים להוציא מן הבתים לחצר, הואיל ולא עירבו ערובי חצרות?! ומבארת הגמרא: אכן ודאי לא הביאו סדינים אלו בשבת,

אלא מצאו סדינין פרוסים על גבי העמודים, והביאו ספר תורה וקראו בו.

וסדינים אלו לא היו מגיעים לארץ ממש, אלא תלויים היו בריחוק שלושה טפחים מן הארץ, והרי היא מחיצה תלויה, ואף על פי כן התירו לטלטל בתוכה.

אמר רב חסדא אמר אבימי: מחצלת

שהיא ארוכה כאורך הדופן, ורחבה

ארבעה

טפחים

ומשהו

בלבד, כשמעמיד אורכה לאורך הדופן ורוחבה לגובה הסוכה, הרי היא

מתרת בסוכה

הגבוהה עשרה טפחים מצומצמים

משום דופן.

וטעם הדבר יתפרש להלן.

ומפרשת הגמרא:

היכי עביד,

כיצד יעמידנה ותהיה כשרה?

תלי ליה,

תולה את המחצלת שרוחבה ארבעה טפחים

באמצע

גובה הסוכה, כך שתהיה

פחות משלשה

טפחים

למטה

לארץ,

ופחות משלשה

טפחים

למעלה

לסכך,

ו

על כן, אף ששיעור מחיצה הוא עשרה טפחים, הרי היא כשרה משום מחיצה, היות ו

כל פחות משלשה כלבוד דמי.

כלומר, רואין כל אותו אויר פחות משלושה כאילו הוא סתום, והרי הוא כחלק מן הדופן. ואף כאן, נעשה מצד אחד לבוד למעלה, ומצדה השני לבוד למטה, וכך נעשית המחצלת כמחיצה גבוהה עשרה טפחים.

ומקשה הגמרא:

פשיטא,

וכי הלכה זו של לבוד בא רב חסדא ללמדנו?!

ומתרצת הגמרא:

מהו דתימא,

הייתי סבור לומר, רק

חד לבוד

[או למעלה לסכך, או למטה לארץ] הוא ד

אמרינן.

אבל

תרי לבוד,

למעלה ולמטה,

לא אמרינן,

לפיכך

קא משמע לן

רב חסדא, שאף פעמיים לבוד אמרינן.

מיתיבי

ממה ששנינו:

מחצלת שהיא

רחבה

שבעה

טפחים

ומשהו, מתרת בסוכה משום דופן.

ומעמידה פחות משלושה טפחים סמוך לארץ או לסכך, ועל ידי לבוד נחשבת המחיצה גבוהה עשרה טפחים. ומשמע, שלבוד אחד אמרינן, תרי לבוד לא אמרינן. שאם לא כן היה לברייתא לחדש יותר, שאפילו מחיצה ארבעה ומשהו מתרת בסוכה משום דופן?!

ומתרצת הגמרא:

כי תניא ההיא

ברייתא,

בסוכה גדולה,

הגבוהה הרבה, שאין אתה יכול לומר בה שני לבודים, והברייתא מדברת, באופן שהעמידה פחות משלושה טפחים סמוך לסכך, ותלויה הרבה מעל הקרקע.

ומאי קא משמע לן

הברייתא לפירוש זה?

דמשלשלין דפנות מלמעלה למטה,

ו

כרבי יוסי

במשנתנו, והטעם, משום שמחיצה תלויה מתרת בסוכה.

אמר רבי אמי: פס

גבוה עשרה טפחים ורחב

ארבעה

טפחים

ומשהו, מתיר בסוכה משום דופן.

והיינו, סוכה שהיתה לה דופן אחת שלימה, ובצידה האחד היתה דופן נוספת שיש בה רק טפח, ונמצא שחסר לה בצידה השני את הדופן הנוספת של שבעה טפחים, אפשר להכשירה על ידי פס ברוחב ארבעה טפחים,,

ומוקים ליה,

ומעמידו ל"פס ארבעה",

בפחות משלשה טפחים סמוך לדופן

השלימה, מצידה השני.

וכל פחות משלשה סמוך לדופן כלבוד דמי.

והרי לך מחיצה של שבעה טפחים הסמוכה לדופן השניה.

מאי קא משמע לן?

הא קא משמע לן: שיעור משך סוכה קטנה

הוא

שבעה

טפחים.

והטעם, היות ומקום מושבו של אדם הוא אמה, ובאמה יש שישה טפחים, וטפח נוסף לשולחנו.