Sucá 12a — o Talmud em português

ומקשה הגמרא:

אי

כדבריך, שאתה למד הלכות אלו מקרבן חגיגה, אם כן יש לך ללמוד:

מה חגיגה בעלי חיים, אף סוכה נמי בעלי חיים

דוקא, ולפסול כל סוכה שאינה עשויה מבעלי חיים. והואיל ובמשנה מבואר שלא צריך לעשות את דפנות הסוכה מבעלי חיים דוקא, ודאי לא למדים את הלכות הסוכה מחגיגה.

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן

לימוד אחר:

אמר קרא

"חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים,

באספך מגרנך ומיקבך

".

ודרשו חכמים:

בפסולת גורן,

שהן הקשין הנפרדים מן השיבולים על ידי הדישה,

ו

בפסולת

יקב,

זמורות ואשכולות ריקנים,

הכתוב מדבר

שיסכך בהם. והם גדלים מן הארץ, ואינם מקבלים טומאה, לפי שאינם "אוכל".

ומקשה הגמרא: אדרבה, מנין לך שבפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר,

ואימא גורן עצמו

הקשין עם השיבולים,

ויקב עצמו

אשכולות עם הענבים, שדברי מאכל הן, ובהם אמרה תורה לסכך?!

אמר רבי זירא

: על כרחך אתה למד שאין הכתוב מדבר בגורן ויקב עצמן, אלא בפסולת גורן ויקב. שכן

"יקב" כתיב כאן,

והיינו שכבר נעשה היין,

ו

הרי

אי אפשר לסכך בו

ביין, אלא ודאי אמרה תורה, לסכך בפסולת הנותרת לאחר עשיית היין.

מתקיף לה רבי ירמיה

: וכי אי אפשר לסכך ביין?

ואימא

"יקב" היינו

יין קרוש,

קפוא,

הבא משניר

[שם מקום],

שהוא דומה לעיגולי דבילה

[תאנים מיובשות] ואפשר לסכך בו?!

אמר רבי זירא: הא מלתא הוה בידן,

עד עתה היינו סבורים שטעם משנתנו הוא מן הפסוק הנזכר,

ואתא רבי ירמיה ושדא ביה נרגא

[קצצה בגרזן], שהשיב תשובה ניצחת.

רב אשי אמר

: עדיין ניתן ללמוד הלכות אלו מעצם משמעות פסוק זה. שהרי הכתוב אומר, "באספך

מגרנך

", ומשמע, שאתה אוספו ונוטלו מן הגורן. והיינו, שהגורן הוא העיקר, וממנו אתה אוסף את הפסולת,

ולא גורן עצמו.

וכן "באספך

מיקבך

" פירושו שאתה אוספו מן היקב,

ולא יקב עצמו.

רב חסדא אמר,

הלכות אלו, שאין הסיכוך כשר אלא בדבר שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה, יש ללמוד

מהכא

:

שנאמר [נחמיה ח], "וביום השני נאספו ראשי האבות וגו', וימצאו כתוב בתורה, אשר ציוה ה' ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסוכות וגו', ויעבירו קול וגו' לאמר,

צאו ההר, והביאו עלי זית ועלי עץ שמן, ועלי הדס ועלי תמרים, ועלי עץ עבות,

לעשות מהן סוכות".

ולא לחינם נקט הכתוב את כל המינים האלו, אלא ללמדנו בא, שרק מינים כעין אלו, שגידולם מן הארץ ואין מקבלים טומאה, כשרים לסיכוך.

ומפרשת הגמרא את דברי הכתוב, מדוע נקט גם עלי הדס, וגם עלי עץ עבות, הרי

היינו הדס, היינו עץ עבות,

דבר אחד הם, שהרי הדס הוא הנקרא בלשון המקרא "עץ עבות" על שם עליו המורכבים זה על גבי זה, כמין עבותות ושרשרות?!

אמר רב חסדא

: על שתי מצוות דיבר הכתוב,

הדס שוטה,

שאין עבותו עשויה של שלוש שלוש עלין,

ל

סיכוך ה

סוכה

[שהרי פסול הוא לנטילת לולב],

ועץ עבות,

כלומר הדס משולש,

ל

מצות

לולב.

מתניתין:

עתה מביאה המשנה אופן, שבו אפילו סיכך את הסוכה בסכך כשר, הסוכה פסולה:

חבילי קש וחבילי עצים,

חבילת קורות האגודים יחד,

וחבילי זרדין

ענפים דקים, אף הם מן המינים הכשרים לסיכוך, שהרי אינם מקבלים טומאה וגידולם מן הארץ,

אין מסככין בהן,

הואיל ואגודים יחד כחבילה.

וטעם הדבר יתבאר בגמרא.

וכולן,

כל אותן חבילות שהוזכרו,

ש

הניחם על גבי הסוכה בעודם אגודים, ולאחר מכן

התירן

עליה, הרי הן

כשרות

לסיכוך.

וכולן,

כל הפסולים ששנינו בסכך, דהיינו, דבר שהוא מקבל טומאה, או שאין גידולו מן הארץ, או סכך האגוד בחבילה, הרי אלו

כשרות לדפנות.

כי פסולין אלו נאמרו על "סוכות", וסוכה הכתובה בתורה אינה אלא סכך, ולא הדפנות, שעל שם הסכך קרויה סוכה.

גמרא:

אמר רבי יעקב: שמעית מיניה דרבי יוחנן תרתי,

כלומר, שמעתי ממנו את הטעם של שני פסולי סכך השנויים במשניות בפרק זה:

חדא,

טעם

הא

שבמשנתנו, שאין מסככין בחבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין.

ואידך

טעם, מה ששנינו במשנה להלן:

החוטט בגדיש לעשות לו סוכה,

כלומר, הנוטל מן העומרים בגדיש למטה סמוך לארץ, ועושה בו חלל כשיעור הכשר סוכה, כך שנמצא הסכך עשוי מאליו,

אינה סוכה.

וטעם

חדא

מן המשניות האלו פירש לי: דמדאורייתא סוכה כשרה היא, וכל פסולה הוא רק מדרבנן,

משום גזרת אוצר.

כלומר, אם נכשיר סוכה זו לעולם לא יעשה אדם סוכה, אלא ילך ויאכל וישן באוצר התבואה שלו, שלא נעשה מעולם לשם צל, ואין זו סוכה כלל אלא כבית בעלמא. לכן גזרו חכמים ופסלו סוכה זו, אף שעשאה לשם צל, שמא ישן גם במקום שלא עשאו לשם צל.

וחדא

וטעם משנה שניה פירש לי שפסולה היא מדאורייתא,

משום "תעשה,

ולא מן העשוי".

ולא ידענא,

ב

הי מינייהו

באיזו משנה הפסול הוא מדרבנן, ו

משום

גזירת

אוצר, ו

ב

הי מינייהו

פירש שהפסול הוא מדאורייתא,

משום "תעשה ולא מן העשוי".

אמר רבי ירמיה: ניחזי אנן,

נתבונן בדברים, ונדע באיזו משנה הפסול הוא מדאורייתא, ובאיזו מדרבנן;

ד

הרי

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מפני מה אמרו חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין, אין מסככין בהן,

משום ש

פעמים שאדם בא מן השדה

בימות החמה

בערב, וחבילתו על כתפו, ומעלה ומניחה על גבי סוכתו

שעשה בשביל מקנהו לכל ימות השנה,

כדי ליבשה

ולאוגרה להסקה בימות החורף הקרים, ולא הניחה שם לשם צל,

ו

כשהגיע החג,

נמלך עליה,

ומשנה את יעודה של החבילה שתהיה

לסיכ וך.

ו

סוכה זו פסולה הואיל ו

התורה אמרה "תעשה",

ודרשו חכמים: "תעשה",

ולא מן העשוי

בפסול. וכיון שהניחה שם שלא לשם צל אלא כדי ליבשה, אין זו סוכה, ולכן עתה שמשנה את יעודה של החבילה, נמצא הסכך עשוי מאליו. לכן גזרו חכמים שלא לסכך את הסוכה בחבילות, אפילו אם מניחן על גבי הסוכה לשם סוכת החג, שמא לא יסכך סוכתו כלל, ויסמוך על אותן חבילות שהניח עליה ליבוש. וחבילות אלו פסולות לסיכוך מדאורייתא, משום "תעשה ולא מן העשוי".

ואם כן למדנו,

מדהא

משנתנו הפוסלת סיכוך בחבילות, הוא

משום גזרת אוצר,

על כרחך,

הא

במשנה השניה - של החוטט בגדיש, טעם הפסול הוא

משום "תעשה ולא

מן העשוי".

ורבי יעקב

שנסתפק בזה, על אף שהדברים מפורשים בדברי רבי יוחנן עצמו, הוא משום ש

הך דרבי חייא בר אבא לא שמיע ליה.

אמר

[תמה]

רב אשי

על דברי רבי יוחנן, המפרש שבמשנתנו הסוכה פסולה מדרבנן, ואילו במשנה של החוטט בגדיש, הסוכה פסולה מדאורייתא:

וכי

אטו,

המשנה של

חבילי קש וחבילי עצים,

רק

משום גזרת אוצר איכא

אפשר לפוסלה, ואילו

משום "תעשה ולא מן העשוי", ליכא?

הרי גם את משנתנו אפשר לפרש באותן חבילות עצמן שהניחם ליבוש, ונמלך עליהן, ושינה את יעודם לסיכוך. ולכן פסולה הסוכה מדאורייתא, משום תעשה ולא מן העשוי?!

ו

כמו כן המשנה של

החוטט בגדיש, משום

"תעשה ולא מן העשוי"

הוא ד

איכא

לפוסלה, ואילו

משום גזרת אוצר ליכא?

הרי גם משנה זו יש לפרש באופן שאינה פסולה אלא מטעם גזירת אוצר, וכגון, שסתר את הגדיש כלפי מעלה, ונענע את העומרים העליונים, וחזר והניחם לשם סוכה. ולכן אין לפוסלה משום "תעשה ולא מן העשוי", אלא טעם הפסול הוא גזירה שמא לא ינענע, ותהיה הסוכה פסולה מדאורייתא. וכעין מה שנתבאר לעיל לגבי חבילי קש וחבילי עצים.

מתרצת הגמרא:

ורבי יוחנן אמר לך

: מלשון המשניות יש ללמוד, כי במשנתנו הטעם הוא מדרבנן - משום גזירת אוצר, ואילו במשנה של החוטט בגדיש, הפסול הוא מדאורייתא - משום "תעשה ולא מן העשוי".