Sucá 10b — o Talmud em português

עד מוצאי יום טוב האחרון של חג,

כיון שהוקצו למצות סוכה.

ואם התנה עליהם

קודם החג, בשעה שהניחם, ואמר: איני בודל מהן, ולא תחול עליהן קדושה של מצות הסוכה בבין השמשות הראשון של חג הסוכות -

הכל לפי תנאו.

ויכול להשתמש בהן כל שעה שירצה.

כי לא חלה הקדושה על נויי הסוכה לכל ימי החג, אלא אם הוקצו למצוותם בבין השמשות של כניסת חג הסוכות, שאז אמרינן "מיגו דאתקצאי לבין השמשות, איתקצאי לכולי יומי". אבל אם בזמן בין השמשות הראשון של חג לא הקצה אותם למצוותם, וכגון שאמר "איני בודל מהם", הרי שוב לא חלה הקדושה עליהן לאחר מכן, לאוסרן כל ימי החג.

ומכל מקום, יש מכאן ראיה לדברי רב חסדא, שאפשר לפרוס סדין בסוכה לנוי. שהרי הברייתא הביאה את מנהג העולם לפרוס סדינים מצויירים בסוכה.

ודוחה הגמרא:

דלמא,

הא דקתני בברייתא עיטרה בקרמין ובסדינין מצויירין, הוא באופן שפרסן

מן הצד

על דפנות הסוכה. אבל לפורסן למעלה תחת הסכך, אפשר שאפילו כדי לנאותה אסור, הואיל והסדין מקבל טומאה, ופסול לסיכוך.

אתמר: נויי סוכה,

כגון, סדינין המצויירין, וקרמין הפרוסין למעלה לנוי,

אין ממעטין

את גובה ה

סוכה,

בין אם המדובר הוא להכשירה כשהיא גבוהה מעשרים אמה, ובין המדובר הוא לפוסלה, כאשר גובה הסוכה מקרקעיתה עד הסדינין, הוא פחות מעשרה טפחים. וטעמו של דבר, כיון שאין הנויין נחשבים כסכך הסוכה. כי אילו היו נחשבים לחלק מהסכך הם היו פסולים מחמת היותם "מקבלי טומאה".

אמר רב אשי: ו

אם פרוסין הסדינין

מן הצד,

על דפנותיה, הם

ממעטין

את רוחב הסוכה משיעור ז' טפחים על ז' טפחים, לפי שהיא לא מחזקת כדי ראשו, רובו, ושולחנו.

מנימין, עבדיה דרב אשי, איטמישא ליה כתונתא במיא,

הושרתה כתונתו במים,

ואשתטחא אמטללתא,

שטחה על גבי סכך הסוכה כדי ליבשה.

אמר ליה רב אשי: דלייה!

הסר אותה מן הסכך, כדי

דלא לימרו,

שלא יאמרו אנשים,

קא מסככי בדבר המקבל טומאה.

אמר לו מנימין עבדו: מדוע אתה חושש שיטעו אנשים?

והא קא חזו ליה

הרי רואים האנשים

דרטיבא,

וניכר לכל שלא נתתיה שם כדי לסכך את הסוכה, אלא כדי ליבשה.

אמר לו רב אשי: אכן,

לכי יבשה קאמינא לך,

שאז תסירנה מן הסכך. אבל כל זמן שהיא רטובה, אין איסור להשאיר אותה על הסכך.

אתמר: נויי סוכה,

סדינים הפרוסים תחת הסכך לנוי,

המופלגין ממנה,

המרוחקין מן הסכך

ארבעה

טפחים -

רב נחמן אמר

: הסוכה

כשרה,

כיון שנעשו לנוי, ולא לסיכוך.

ו

רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי

: הסוכה

פסולה,

על אף שעשאם לנוי. וסברו, הואיל והסדינים מופלגים ארבעה טפחים מן הסכך, הם לא בטלים לסכך, והרי הן כאוהל המפסיק בין היושב תחתיהן לחלל הסוכה. [אבל רב נחמן סבר, שכל דבר העשוי לנוי בטל לסכך, ואינו אוהל בפני עצמו].

רב חסדא ורבה בר רב הונא

[הפוסלים סוכה אשר נוייה מופלגים ממנה ארבעה טפחים],

איקלעו

נקלעו

לבי

לביתו של

ריש גלותא. אגנינהו

הלינם

רב נחמן,

שהיה אב בית הדין, והיו נשמעין הכל לדבריו בביתו של הריש גלותא,

בסוכה שנוייה

היו

מופלגין ממנה ארבעה טפחים.

אשתיקו, ולא אמרו ליה ולא מידי.

על אף שלדעתם הסוכה פסולה.

אמר להו

רב נחמן, וכי

הדור בהו רבנן משמעתייהו?

האם חזרתם משיטתכם שסוכה זו פסולה היא!?

אמרו ליה: אנן, שלוחי מצוה אנן,

לפי שבאו להקביל את פני ראש הגולה, ולקיים את המצוה להקביל פני רבו ברגל,

ופטורין

אנו

מן הסוכה.

כמבואר בגמרא להלן [כה א], ששלוחי מצוה פטורין מן הסוכה.

אמר רב יהודה אמר שמואל

: על אף שנתבאר במשנה שאסור לישן תחת הקינוף בסוכה,

מותר לישן בכילה

הפרוסה סביבות המיטה

בסוכה,

אף על פי שיש לה גג

כשאר קינופות, והיא אינה כנקליטין שאין להן גג רחב טפח.

והוא, שאינה גבוהה

הכילה

עשרה

טפחים מן המיטה, כי אז יש לה דין אוהל, והישן בה אינו נחשב כישן בסוכה אלא באהל הכילה.

ומקשה הגמרא:

תא שמע

ממה ששנינו בברייתא:

הישן בכילה בסוכה, לא יצא ידי חובתו.

ומתרצת הגמרא:

הכא במאי עסקינן, כשגבוהה

הכילה מהמיטה

עשרה

טפחים, ויש לה דין אוהל, ומשום כך נחשב הישן בה כישן באהל הכילה ואינו ישן בסוכה.

ומקשה הגמרא:

מיתיבי

ממה ששנינו במשנה [להלן כ ב]:

הישן תחת המטה בסוכה, לא יצא ידי חובתו.

והניחה הגמרא שמדובר בסתם מיטה, שאינה גבוההה עשרה טפחים.

הרי, שהמיטה מפסקת בין היושב תחתיה לחלל הסוכה, וכמו כן תפסיק הכילה?!

ומתרצת הגמרא:

הא תרגמה

העמיד

שמואל

למשנה זו,

במטה גבוהה עשרה

טפחים מהקרקע.

ומקשה הגמרא:

תא שמע

ממה ששנינו במשנה:

או שפירס

את הסדין

על גבי

קינופות, פסולה.

ומוכח, שאם יש לכילה גג, היא מפסיקה בין היושב תחתיה לחלל הסוכה.

ומתרצת הגמרא:

התם נמי, דגביהי עשרה

טפחים.

ומקשה הגמרא:

והא לא קתני הכי

שרק אם הקינופות גבוהין עשרה טפחים הם מפסיקים בין היושב תחתיהן לחלל הסוכה. שהרי אדרבה, מצינו בברייתא להיפך.

דתניא: נקליטין

הם

שנים,

שני עמודים, אחד בראש המיטה, והשני למרגלותיה.

וקינופות

הם

ארבעה

עמודים, בכל אחת מפינות המיטה.

פירס

סדין

על גבי קינופות,

הסוכה

פסולה.

ואם פירס

על גבי נקליטין,

הסוכה

כשרה, ובלבד שלא יהיו נקליטין גבוהין מן המטה

עשרה

טפחים.

ומשמע, שרק לגבי נקליטין, כיון שאין להן גג, אמרינן שאפשר לישון במיטה זו עד שיהיו גבוהים מהמיטה עשרה טפחים, הואיל וצריך את אחד התנאים שנאמרו באוהל, או גובה עשרה טפחים, או גג.

מכלל, דקינופות,

שיש להם גג, פוסלין את הסוכה

אף על פי שאין גבוהין עשרה,

לפי שיש להן גג והם נחשבים כאוהל. ואם כן הוא הדין כילה שיש לה גג, אף שאינה גבוהה עשרה, פוסלת מלישב תחתיה.

ומתרצת הגמרא: אכן, קינופות פוסלין את הסוכה אפילו אם אינן גבוהין עשרה טפחים. ואף על פי כן אין לדמות כילה לקינופות, ולומר, שאף כילה תחשב כאוהל, על אף שאינה גבוהה עשרה טפחים מהמיטה. כי

שאני קינופות, דקביעי.

מחוברים הם למיטה היטב. ולכן, הגם שאינם גבוהים עשרה טפחים, הם נחשבים כאוהל. אבל כילה, שאינה קבועה בחוזקה, לא נחשבת אוהל, אלא אם כן היא גבוהה עשרה טפחים.

ומקשה הגמרא:

והרי סוכה על גבי סוכה, דקביעא

העליונה על גבי התחתונה,

ו

אפילו הכי

אמר שמואל

[לעיל י א]:

כהכשרה

של סוכה, דהיינו, בגובה עשרה טפחים כשיעור הכשר סוכה,

כך פסולה

של תחתונה על ידי העליונה, הוא דוקא כשגבוהה העליונה עשרה טפחים, והיא נחשבת כסוכה.

וקשה, מדוע בקינופות היושב תחתיהן לא יצא ידי חובתו אפילו כשהקינופות לא גבוהין עשרה טפחים? הרי "כהכשרה כך פסולה"?! ומתרצת הגמרא:

אמרי: התם,

בסוכה תחת סוכה,

דלמפסל סוכה

התחתונה קא אתי, דוקא

בעשרה

טפחים נחשבת הסוכה שמעליה כסוכה אחרת, ופוסלת את הסוכה שתחתיה מדין סוכה תחת סוכה.

אבל

הכא,

שלא באנו לפסול את הסוכה, אלא שהישן תחת הסדין הפרוס על הקינוף אינו נחשב כישן בסוכה,

ד

לא נאמר דין הקינוף אלא

לשוויי

לסדין דין

"אוהלא",

הרי

בציר

בגובה פחות

מעשרה

טפחים

נמי הוי אוהלא.

כיון שהקינוף קבוע ומחובר היטב למקומו.

במסכת ברכות [פרק שלישי] מבואר, שהעומד ערום, באופן שיכול לראות בעיניו את ערותו, אינו רשאי לומר דברים שבקדושה. שנאמר, "ולא יראה בך ערות דבר". ועתה דנה הגמרא, האם היושב בכילה ערום ומוציא ראשו מחוץ לכילה, אסור אף הוא באמירת דברי קדושה, או כיון שראשו נמצא חוץ לכילה וגופו בתוך הכילה, משמשת לו הכילה כבגד, ומותר הוא לקרוא קריאת שמע:

אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: הישן בכילה ערום, מוציא ראשו חוץ לכילה, וקורא קריאת שמע.

ואינו נאסר משום "ולא יראה בך ערות דבר", כיון שאין על הכילה שם אוהל, והרי הוא כמוציא ראשו חוץ לחלוקו. אבל, אם היתה הכילה נחשבת כאוהל, לא היה מועיל להוציא ראשו ממנה, לפי שכלל נקוט בידינו, שבמקום בו נמצא רובו של האדם, שם נמצא גופו. ונחשב כאילו גם ראשו בתוך הכילה, והוא רואה את הערוה.

ומקשה הגמרא:

מיתיבי

ממה ששנינו:

הישן בכילה ערום, לא יוציא ראשו חוץ לכילה ויקרא קריאת שמע?!

ומתרצת הגמרא:

הכא,

ששנינו לא יוציא ראשו חוץ לכילה ויקרא,

במאי עסקינן, כשגבוהה

הכילה

עשרה

טפחים, והיא נחשבת אוהל. אבל שמואל אמר את דינו, בכילה שאינה גבוהה עשרה טפחים, שאז היא נחשבת כבגד.

הכי נמי מסתברא,

שמדובר בכילה הגבוהה עשרה טפחים,

מדקתני סיפא: הא למה זה דומה, לעומד בבית ערום, שלא יוציא ראשו חוץ לחלון ויקרא קריאת שמע.

שמע מינה

שדיברה הברייתא בכילה העשויה כבית, ובית גבוה עשרה טפחים.