Sotá 11b — o Talmud em português

ודרשינן מהו לשון

"בפרך" רבי אלעזר אמר

שהוא נוטריקון של

בפה רך,

וביאורו שמשכו המצרים את בני ישראל בדיבור רך. ובתשלום שכר, עד שהרגילום לעבודה מרצונם, ואחר כך כפוה עליהם.

רבי שמואל בר נחמני אמר

ש"בפרך" מלשון

בפריכה,

וביאורו בשברון גוף ומתניים .

וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים,

ובכל עבודה בשדה, ומבארינן את כפילות העבודות בפסוק,

בתחילה

היו מעבידים אותם

בחומר ובלבנים, ולבסוף, בכל עבודה בשדה,

[ובתנחומא פרשת ויצא דרשינן, שכשחזרו בערב מעבודתם בחומר ובלבנים בא המצרי והוציאם לעבודות ביתו ושדהו כרצונו, ואולי זו גם כוונת הגמרא] .

והמשך הפסוק,

את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך,

וביאור "בפרך" הכתוב בפסוק זה,

אמר רבי יונתן שהיו

המצרים

מחליפין

ונותנים לישראל לעבוד ב

מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים.

וזה קושי גדול לעסוק במלאכות שלא רגילים בהם.

ומבארינן שביאור זה בתיבת "בפרך" מתאים אפילו

למאן דאמר

שביאר

התם

לעיל, שבפסוק ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, הכוונה שמשכום לעבודה

בפה רך,

אבל

הכא, ודאי

שהכוונה בתיבת בפרך

"בפריכה"

שהרי כתוב בפסוק זה וימררו את חייהם בעבודה קשה.

דרש רב עוירא, בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים

כמו שאמרו, ש

בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה

היה

מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות

מניחות על הכירה לבישול,

שתי קדירות, אחת של

מים

חמין,

כדי לרחוץ רגלי בעליהם בשדה ,

ואחת של דגים

שהם מפרים ומרבין גופו של אדם,

ומוליכות

את הקדירות

אצל בעליהן לשדה,

ששם הם עובדים בפרך.

ומרחיצות אותן

את רגלי בעליהן,

ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים

בשקע שבין גדולי השדות, שהוא מקום צנוע. וכמו

שנאמר, אם תשכבון בין שפתים וגו',

ודרשינן

בשכר

הנשים שקיימו

תשכבון בין שפתים,

ולא נתנו עיניהם באחר כשבעליהם היו בשדה,

זכו ישראל לביזת מצרים

שנתן ה' חן בעיני מצרים להשאילם כלי כסף וכלי זהב, וכך דורשים את סוף הפסוק,

שנאמר, כנפי יונה

אלו ישראל שנקראו יונתי תמתי [

והמהרש"א

כתב שדומים ליונה שאינה מזקקקת אלא לבן זוגה]

נחפה בכסף, ואברותיה בירקרק חרוץ.

וכיון שמתעברות, באות לבתיהן

,

וכיון שהגיע זמן מולדיהן

זמן לידתן - ויראות מגזירת פרעה שישליכו את ילדיהן ליאור,

הולכות ויולדות בשדה תחת

עץ

התפוח, שנאמר, תחת התפוח עוררתיך,

לצאת ממעי אמך, ומסיים שמה חבלתך אמך, דהיינו שאחזוה חבלי לידה.

והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקיר

מנקה,

ומשפיר אותן

מתקן ומסדר את אבריהם שניתקים ממקומן בעת הלידה,

כחיה

מילדת

זו שמשפרת את הולד, שנאמר, ומולדתיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך

לא היה לך מיילדת לחתוך את טבור הולד,

ובמים לא רחצת למשעי

להחליק את בשר הילוד.

ומלקט להם

הקב"ה,

שני עיגולין

כעין ככרות עגולים

אחד של שמן

לסוך את גופם,

ואחד של דבש,

להניקם ולהאכילם,

שנאמר,

ויניקהו דבש מסלע ושמן

מחלמיש צור, וכיון שלא מצינו ניסים אלו במעלות שהשתבחה בהן ארץ ישראל, דרשינן לפסוק זה שמדבר בניסי הנולדים במצרים.

וכיון שמכירין בהן

מגלים את קיומם, אנשי

מצרים, באין להורגן, ו

אז

נעשה להם

לתינוקות אלו, עוד

נס, ונבלעין בקרקע,

אך המצרים סבורים שאין זה אלא כישוף,

ו

לכן

מביאין שוורים וחורשין על גבן

כמו

שנאמר, על גבי חרשו חורשים,

שאין הכישוף מועיל אלא בעולם וכדי תפיסת יד, ולכן ניסו להרגם במחרישה שעמוקה בקרקע יותר משיעור שמועיל בו הכישוף, ולא הצליחו.

לאחר שהולכין המצרים, היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך,

והכוונה לצורת עלייתם מהקרקע שדמתה לצמיחת צמחי השדה, [ולא מדובר בריבויים המופלא, שעל כך נאמר הדימוי לחול או לכוכבים ולא לצמחים, מהרש"א].

וכיון שמתגדלין, באים עדרים עדרים לבתיהן, שנאמר, ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים,

ודרשינן

אל תקרי בעדי עדים,

אלא בעדרי עדרים, וכשנגלה הקב"ה על הים, הם

תינוקות אלו שגדלו בשדות,

הכירוהו תחילה

שכבר ראו שכינתו כשגדלם,

שנאמר, זה אלי ואנוהו,

ומשמע שזה הוא שראיתיו כבר.

ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וגו',

ונחלקו

רב ושמואל

מי היו המילדות ,

חד אמר

שהיו

אשה ובתה, וחד אמר, כלה וחמותה,

ומפרשינן שמותיהן לכל דעה, ל

מאן דאמר אשה ובתה,

אלו

יוכבד ומרים, ומאן דאמר כלה וחמותה,

אלו

יוכבד ואלישבע

אשת אהרן.

תניא כמאן דאמר אשה ובתה, דתניא, שפרה זו יוכבד

ולמה נקרא שמה שפרה,

על שם

שמשפרת את הולד,

מנקה אותו ומסדרת אבריו על מקומם,

דבר אחר, שפרה, שפרו ורבו ישראל בימיה,

[ובמדרש גרס עליה ]

פועה זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה,

על שם

שהיתה פועה

משעשעת את הולד בדברים, ומרגיעתו,

דבר אחר, פועה, שהיתה פועה

זועקת

ברוח הקדש, ואומרת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל.

ויאמר בילדכן את העבריות,

וראיתן על האבנים, ומבארינן,

מאי אבנים אמר רב חונן, סימן גדול מסר להן

פרעה למילדות, שיבחינו ברגע הלידה, ויטלו את הילד להשליכו ליאור, כדי שלא תקדם היולדת ותחביאנו ותאמר נפל היה ,

אמר להן בשעה ש

היולדת

כורעת לילד, ירכותיה מצטננות כאבנים.

ואית דאמר,

ביאור למה נקרא זמן הלידה "על האבנים",

כדכתיב וארד בית היוצר, והנה הוא עושה מלאכה על האבנים,

ומדמינן ליולדות,

מה יוצר זה

כשעושה כלים, מניח

ירך מכאן וירך מכאן וסדן

שעליו מונח החומר ליצירת הכלי, עומד

באמצע

בין ירכיו,

אף אשה

כשהיא יולדת,

ירך מכאן וירך מכאן והולד באמצע,

ורגע זה נמשל ליוצר "על האבנים".

אם בן הוא והמיתן אותו, אמר רבי חנינא, סימן גדול מסר להם,

שבעת שהוא "על האבנים", יכולים לבחין אם הוא בן או בת, אפילו בלי להחזיקו, כי

בן פניו למטה,

ואילו

בת פניה למעלה

.

ותיראן המילדות את האלוקים, ולא עשו כאשר דיבר אליהן

פרעה, ומקשינן למה נכתב אליהן, והרי

"להן" מיבעי ליה

למיכתב, ומכך דרשינן, שלשון "אליהן" הוא מרמז על עיסקי ביאה, כמו שנאמר ויבא אליה, ומכאן

אמר רבי יוסי ברבי חנינא מלמד שתבען

פרעה

לדבר עבירה ולא נתבעו,

ולא נענו לו.

ותחיינה את הילדים,

ודייקינן שהיה ראוי לכתוב שלא המיתו את הילדים כמצות פרעה, ואילו "ותחיינה" משמע שגידלום, ודרשינן

תנא, לא דיין שלא המיתו אותן, אלא שהיו מספיקות להם מים ומזון

.

ותאמרנה המילדות אל פרעה כי לא כנשים

המצריות העבריות, כי חיות הנה .

והוינן בה

מאי "חיות", אילימא חיות

מילדות

ממש,

מה השיבו לו על שאלתו למה לא הרגו את הילדים בלידתן, והרי

אטו חיה

מילדת שיולדת בעצמה

מי לא צריכה חיה אחריתי לאולודה

.

אלא

כך

אמרו לו, אומה זו כחיה

בשדה

נמשלה,

וחיות השדה יולדות ללא סיוע מילדת.

ומצינו שנמשלו לחיות, דכתיב על

יהודה, גור אריה,

ועל

דן, יהי דן נחש. נפתלי, אילה שלוחה. יששכר, חמור גרם. יוסף, בכור שור. בנימין, זאב יטרף.

ועל כל עם ישראל נאמר לשון חיה, שהרי שבט

דכתיב ביה כדלעיל

-

כתיב ביה, ו

גם שבט

דלא כתיב ביה

באופן פרטי, הרי

כתיב

על כלם יחד,

מה אמך לביא בין אריות רבצה וגו',

וביאור הכתוב, שכנסת ישראל כולה נקראת לביאה בין אריות.

ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים

.

רב ושמואל

נחלקו איזה בתים עשה להם ה',

חד

מהם

אמר, בתי כהונה ולויה

וחד אמר בתי מלכות,

ומבארינן היכן מצינו שיצאו מהן כהונה ומלכות

מאן דאמר

שעשה להם

בתי כהונה ולויה,

כוונתו על

אהרן ומשה

שיצאו מיוכבד

ומאן דאמר בתי מלכות,

ביאר שהכוונה על

דוד

המלך, שהוא

נמי ממרים קאתי דכתיב, ותמת עזובה

היא מרים שהיתה אשת כלב, וכדמפרש לקמן, שהצטרעה ועזבוה כולם,

ויקח לו כלב את אפרת

היא מרים בשמה החדש אחר שהתרפאה, וחזר כלב ולקחה,

ותלד לו את חור, וכתיב ודוד בן איש אפרתי,

דהיינו שבא מאפרת היא מרים.

וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה, ואת יריעות, ואלה בניה ישר ושובב וארדון

.

ותמהינן, שבפסוק זה שבדברי הימים נאמר שכלב

בן חצרון,

ואילו בספר במדבר כתוב שכלב

בן יפונה

.

ומבארינן, באמת כלב היה בן חצרון ולמה נקרא בן יפונה, כי

הוא בן שפנה מעצת מרגלים,

שלא הוציא עמם דיבת הארץ.

ושוב מקשינן,

ואכתי

תקשי שמצינו ש

בן קנז הוא, דכתיב וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב,

ומפורש שאביו נקרא קנז ולא חצרון.

ומתרצינן

אמר רבא,

כלב

חורגו

בן אשתו

דקנז הוה,

ועתניאל היה אחיו רק מאמו, ולא מאביו.