Shevuot 39b — o Talmud em português

ומתרצת הגמרא:

התם

בשאר עבירות שבתורה, מדובר כאשר

שיש בידם,

ביד האחרים

למחות

בבעל העבירה,

ולא מיחו

בו. ולפיכך נענשים הם על עוון זה, שלא מיחו. אולם לא נענשים הם על העבירה שלו. ואילו בשבועת שקר נענש העולם כולו עבורו, ואפילו אותם שלא היה בידם למחות.

ומעתה, לאחר ששנינו בברייתא שבגלל שבועת שקר נענשת משפחתו ונענש גם העולם כולו, וכמו כן שנינו שכל משפחה שיש בה מוכס כולם נענשים משום שמחפים הם עליו, וכן שנינו שבשאר עבירות, כאשר יש בידם למחות ולא מיחו, קרינן ביה "וכשלו איש באחיו" ונענשים כולם, נשאלת השאלה:

מאי איכא

בשאר עבירות

בין רשעים דמשפחתו לרשעים דעלמא,

שהרי כולם נענשים, ובמה נענשת משפחתו יותר?

וכמו כן יש לשאול:

מאי איכא בין צדיקים דמשפחתו

שלא יכלו למחות ולפיכך אין להענישם

לצדיקים דעלמא,

שהרי בשבועת שקר כולם נענשים, ואפילו הצדיקים שבמשפחתו והצדיקים דעלמא?

ומבארת הגמרא:

הוא

, העבריין בעצמו

בשאר עבירות,

[לא בעבירת שבועה,] נידון

בדיניה.

בדינו שלו, המגיע לו.

ורשעים דמשפחה

מהמשפחה שלו, בשאר עבירות, נענשים

בדין חמור

אבל לא כמו העברין בעצמו.

ו

כן

רשעים דעלמא

בשאר עבירות

נידונים בדין הקל.

אולם

צדיקי

שלא יכלו למחות

דהכא

, היינו צדיקים ממשפחתו

והכא

היינו צדיקים דעלמא,

פטירי

.

אולם,

גבי שבועה: הוא, ורשעים דמשפחה

נידונים

כדיניה

כדינו של הנשבע

! ורשעים דעלמא

-

בדין חמור! וצדיקי דהכא

ממשפחתו

והכא

מעלמא - נידונים

בדין

ובעונש

הקל!

עוד נאמר בברייתא:

אם אמר איני נשבע

-

פוטרין אותו מיד

[וכפי שנתבאר לעיל: משלחין אותו מיד מבי"ד, כדי שלא יתחרט ויחזור בו]

ואם אמר "הריני נשבע"

-

העומדים שם אומרים זה לזה "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה"!

ומשמע ממה שאומרים בלשון רבים "האנשים הרשעים האלה", שהדברים אמורים כלפי שני בעלי הדין. ולכן מקשה הגמרא:

בשלמא ההוא דקא משתבע

נקרא איש רשע,

וקאי ב"סורו

", שפיר הוא נכלל בכלל אלו שעליהם נאמר "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה".

אלא ההוא,

התובע,

דקא משבע ליה,

המשביע את הנתבע

, אמאי

קאי ב"סורו"? והרי לא בא אלא לתבוע את חובו!?

ומתרצת הגמרא:

כדתניא: רבי שמעון בן טרפון אומר: "שבועת ה' תהיה בין שניהם"

\-

מלמד שחלה שבועה

ועונשה

על שניהם.

שגם התובע אשם הוא בחילול השם הנובע משבועת השקר של הנתבע. ואשמתו היא בכך שלא דקדק למסור ממונו ביד אדם נאמן, ולפיכך גרם שהגיע לידי השבעת שבועת שקר!

עוד נאמר בברייתא:

וכשמשביעין אותו, אומרים לו: הוי יודע שלא על דעתך

אתה נשבע!

ומבארת הגמרא:

למה לי למימרא ליה הכי?

ומתרצת:

משום קניא דרבא!

משום מעשה שהיה אצל רבא. וכדלהלן:

שהיה אדם חייב שבועה לחבירו מחמת תביעת ממון שיש לו אצלו. וכאשר בא הנתבע להשבע שפטור הוא מתביעת התובע, הקדים הנתבע והכניס מעות בסך התביעה, לתוך קנה חלול. ולפני השבועה, הפקיד הנתבע את הקנה ביד התובע, מבלי שהלה ידע שבידו קנה מלא מעות. ומיד נשבע שפרע לו את החוב! ולאחר שנשבע, נתכוין הנתבע ליטול חזרה את הקנה עם המעות, וקדם וזרק התובע את הקנה, ונתגלו המעות!

ומשום כך, וכן משום שאר אפשרויות רמאות כגון זו, מבהירים בי"ד לנתבע שהוא נשבע על דעת בי"ד ועל דעת המקום היודע את האמת!

שנינו במשנתנו:

שבועת הדיינין, הטענה שתי כסף.

אמר רב

: דברי המשנה "הטענה שתי כסף" אינם אמורים כלפי תביעת התובע שתהא על שתי כסף. אלא ש

כפירת

ה

טענה,

שכופר הנתבע שהודה במקצת התביעה - היא שצריכה להיות על סכום שהוא לכל הפחות

שתי כסף.

וזאת, מלבד הודאתו שצריכה להיות לפחות בפרוטה, כדי להתחייב בשבועת מודה במקצת.

נמצא, שהתביעה של התובע צריכה להיות לפחות על שתי כסף ופרוטה, כדי שתכלול את שתי הכסף, שהן סכום הכפירה, ועוד פרוטה, שבה הוא מודה.

ושמואל אמר: הטענה עצמה

שטוען התובע - היא שצריכה להיות

שתי כסף.

אך הכפירה של הנתבע - אפילו לא כפר אלא בפרוטה אחת והודה בשאר, או לא הודה אלא בפרוטה אחת וכפר בשאר, חייב שבועת מודה במקצת.

אמר רבא: דיקא מתניתין

מדוייקת לשון משנתנו,

כותיה דרב. ו

אילו

קראי,

מן הפסוק מדוייק,

כותיה דשמואל,

כמו דברי שמואל.

דיקא מתניתין כותיה דרב, דקתני,

שהרי שנינו במשנתנו:

הטענה שתי כסף, וההודאה שוה פרוטה.

ואילו "כפירת טענה

-

פרוטה" לא קתני!

ואם היה הדין כדברי שמואל, היה על המשנה להזכיר דין זה שהכפירה תהא לכל הפחות בפרוטה [כשם שעל הודאה נאמר "ההודאה בשוה פרוטה"].

ומוכח מכך כרב, שדברי המשנה "הטענה שתי כסף" נאמרו על כפירת הטענה. שצריכה להיות לפחות בשתי כסף. ואילו טענת התביעה צריכה להיות שתי כסף ועוד פרוטה.

ו

עוד הוכחה כדברי רב:

תנן נמי

במסכת בבא מציעא: חמשה פרוטות הן [חמשה דיני ממונות שתלויים בפרוטה].

ההודאה

במקצת

בפרוטה

וכו'. ואילו דינו של שמואל שיכולה ה

כפירה

להיות לכל הפחות

בפרוטה

-

לא קתני

לא נזכר במשנה זו. ומוכח שהכפירה צריכה להיות שתי כסף. ורק בהודאה נאמר דין פרוטה!

ו

אילו מ

קראי

דייקי

כותיה דשמואל: דכתיב

בתחילת פרשת שבועת מודה במקצת -

"כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור".

הקיש הכתוב כסף לכלים, ללמדך:

מה כלים

צריכים שיהיו

שנים

[שהרי נכתב כלים בלשון רבים, ומיעוט רבים שנים], כדי שתהיה בזה כפירה והודאה במקצת

, אף כסף שנים.

שתי מעות של כסף, כדי שיהיה בזה כפירה והודאה במקצת.

וכן למידים:

מה כסף דבר חשוב,

ששיערו חכמים שמעה כסף האמורה בתורה, דבר חשוב היא.

אף כל

התביעות שאינן של כסף [כגון שתובע מטלטלין], צריכות להיות תביעות של

דבר חשוב

כשתי כסף!

ו

פסוק זה "כי יתן" שנאמר על הנתינה, כלומר, כאשר נותן אדם לחבירו כסף או כלים והלה מודה במקצת וכופר במקצת -

קאמר רחמנא

שבמקרה זה מתחייב המודה במקצת - בשבועה. וכדכתיב "אשר יאמר

כי הוא זה"

שמודה הוא במקצת מתוך "זה". כלומר, מתוך התביעה של שתי הכסף האמורה בתחלת הפרשה, או אז, מתחייב הוא בשבועה!

ומוכח כשמואל שהנתינה האמורה בתורה "כי יתן איש אל רעהו" מדברת בשתי כסף. ובשתי הכסף האלו, מודה הנתבע במקצת וכופר בשאר ועל ידי כך מתחייב שבועה. אף אם הכפירה היא בפחות משתי כסף.

ולכאורה, יקשה לרב. שהרי מהכתוב מדוקדק כדברי שמואל,

ומתרץ

רב

: אין "זה" מתייחס לשתי הכסף האמורים בתחילת הפרשה, לומר שעל מקצתן הוא מודה.

אלא

ההוא

"זה"

מיבעי ליה ל

למד את עצם דין

הודאה במקצת הטענה

. שכאשר מודה הנתבע במשהו, כלומר ב"זה" - מקצת התביעה, חייב שבועה. ובאמת לעולם צריך שהתביעה תהיה על שתי כסף ופרוטה, כדי שהכפירה תהיה לפחות שתי כסף.

ושמואל

מוכיח ש"זה" מתייחס לטענת שתי כסף של התובע אשר מתוכם מודה הנתבע במקצת.

וההוכחה היא: אילו היה כתוב "זה" בלבד בפסוק, היה אפשר לומר אכן כדברי רב שמכך ילפינן דין מודה במקצת ולא ניתן ללמוד מכך כדברי שמואל.

אבל הרי

כתיב "הוא" וכתיב "זה".

וכוונת הכתוב ללמדנו

דאי כפר במקצת

שתי הכסף המבוארים בתחילת הפרשה

, ואודי במקצת

אותן שתי הכסף -

חייב

.

ורב

הסובר ש"זה" אינו מתייחס לתביעה האמורה הראש הפרשה. אלא ש"זה" נאמר על עצם ההודאה במקצת, מה יעשה מה יעשה עם ה"הוא", ולשם מה נכתב?

ומתרץ:

חד להודאה במקצת הטענה, וחד להודאה ממין הטענה.

והיינו ש"זה", ההודאה במקצת שאותה למידים מ"זה", צריכה להיות ממין ה"הוא" [של התביעה], ואין ה"הוא" מתייחס לשתי הכסף שבתחילת הפרשה. אלא רק לומר שההודאה צריכה להיות ממין התביעה.

ושמואל

אמר: אמנם "הוא" ו"זה" בעינן למודה במקצת ולהודאה ממין הטענה כאמור וכדברי רב,

ואם כן קשה לשמואל, מנין שטענת התובע תהיה על שתי כסף?

אלא ישיב שמואל,

לאו ממילא,

בלא לימוד מפסוק מיוחד,

שמעת מיניה,

כדברי, שלא בעינן כפירת שתי כסף אלא אף פחות.

ומדוע,

ד

הרי

חסרה לה טענה

הראשונה, שהרי תבע שתי כסף וזוהי התביעה האמורה בתורה, שתובעו שתי כסף ומודה במקצת, וממילא כפירתו היא בפחות משתי כסף?

[ובהכרח שבאופן זה דיברה התורה, ולא יתכן שתהיה הכפירה שתי כסף כי הלוא הטענה עצמה האמורה בתורה היא על שתי כסף. ודבר זה הוא קושיא לרב].

אלא אמר לך רב

: יש לי להוכיח ש

"כסף"

המוזכר בתחילת הפרשה, אינו מתייחס לתביעה של התובע. אלא

כי אתא,

כשהזכירה התורה תיבת "כסף"

, מעיקרא

בתחילת הפרשה,

לכפירה הוא דאתא!

ועל הכפירה נקטה התורה שצריכה להיות על שתי כסף, ולא על טענת התובע.

והראיה לכך היא: ד

אם כן

כדברי שמואל, שעל התביעה הוא נאמר, מדוע צריך כלל לכותבו,

לכתוב רחמנא "כי יתן איש אל רעהו כלים לשמור" ואנא אמינא

:

מה כלים שנים

-

אף כל שנים!

וגם תביעת כסף נכללה בכך שצריכה היא להיות בשתי כסף, שהרי הכל צריך להיות בשנים.

ואם כן,

כסף דכתב רחמנא למה לי

-

אלא על כרחך

ש

אם אינו ענין,

אם אין צורך בהזכרתו

ל

ענין ה

טענה

שהרי טענה ילפינן מ"כלים ",

תנהו ענין לכפירה!

\- הרי שצריך זאת לענין הכפירה. וללמדנו, שהכפירה עצמה צריכה להיות לפחות בשתי כסף!

ושמואל אמר לך

: [על הוכחה זו של רב, ש"כסף", יילמד מ"כלים", ותיבת כסף מיותרת,]

אי כתב רחמנא "כלים"

בלבד

ולא כתב כסף,

הוה אמינא

כך:

מאי כלים

-

שנים, אף כל שנים,

וזה כל מה שהינו לומדים מן הפסוק.

אבל,

שיהיה הדבר שתובעו -

דבר חשוב

כשתי כסף,

לא

היינו יודעים ד

בעינן

זאת, שיהיה הדבר שתובעו מוגדר כדבר חשוב.

והיינו אומרים: כשם שבתביעת כלים די שיתבע שני כלים כלשהם, [כמבואר בגמרא לקמן מ ב שכל שתובעו שני כלים והודה לו באחד מהם - חייב, אפילו אין בהם ערך כגון מחטין,] ואין צורך שיהיה בה שיעור חשיבות,

קא משמע לן

"כסף", שכל תביעה שאינה תביעת כלי, צריכה להיות דבר חשוב וכשתי מעות של כסף.

ונמצא, שאין תיבת "כסף" בפסוק מיותרת. ועל כרחך שהיא נאמרה לצורך הטענה שתהיה בשתי כסף, וכדברי שמואל ולא כרב.

תנן

: תבעו: דבר השוה

שתי כסף

שיש

לי בידך,

וענהו:

אין לך בידי אלא

דבר השוה

פרוטה

-

פטור!

מאי טעמא

פטור

, לאו משום דחסרה לה טענה?

האם לא משום שחסר בסכום התביעה שבטענה?

שהרי היתה הטענה פחות משתי כסף ופרוטה, ואין בה כדי לחייב שבועה, ומוכח כדברי רב שצריכה הטענה להיות לכל הפחות על שתי כסף ופרוטה,

ותיובתא דשמוא ל!

אמר לך שמואל

-

מי סברת

שהתביעה המוזכרת במשנה על שתי כסף, הכונה היא רק לתביעת דבר ה

שוה

ל

שתי כסף קתני,

ולא שתובע את עצם מעות שתי כסף?

לא, שתי כסף מעות

דוקא

קתני, וכאשר תובע אדם את חבירו על שתי כסף כמובא במשנה, כונתו לתבוע את הכסף עצמו. ולא את ערכו ושוויו. והנתבע שהודה לו בפרוטה של נחושת, הודה בפרוטת נחושת ממש ולא בשוויה,

ואם כן, כאשר תבעו שתי מעות כסף ממש והודה לו בפרוטת נחושת ממש, הרי שהודאה זו היא הודאה שלא ממין הטענה,

כי

מה שטענ

ו מעות כסף

לא הודה לו, ומה שהודה לו

בנחושת

לא טענו.

שהוא הרי תבע ממנו את מין מטבעות הכסף. ולכן פטור. ולא משום שהתביעה על שתי כסף בלבד אינה מספיקה כדי להתחייב על ידה שבועה. ואם כן, אין להוכיח מזה כרב ודלא כשמואל.

ועל זה מקשה הגמרא:

אי הכי,

שהנידון הוא בטוענו כסף דוקא ולא את שוויו,

אימא סיפא

של משנתנו:

אמר התובע:

שתי כסף ופרוטה יש לי בידך.

ענה לו הנתבע:

אין לך בידי אלא פרוטה

-

חייב!

ודנה הגמרא:

אי אמרת, בשלמא,

אם בכל המקרים המובאים במשנה, היה מדובר שתובעו

שוה

הסכום שנוקב בתביעה, ולא שתובעו את הכסף בעצמו, לכן

משום הכי חייב,

לפי שהודאתו בפרוטה אינה דוקא בפרוטת נחושת, אלא בשוה פרוטה.

אלא אי אמרת דוקא

כסף תובעו, ודוקא נחושת הוא מודה לו,

אמאי חייב

שבועה? והא

מה שטענו

שתי כסף

ופרוטה לא הודה לו. ומה שהודה לו

בפרוטה הנחושת

, לא טענו

בתביעת שתי הכסף,

ומתרצת הגמרא:

מידי הוא טעמא!?

האם זוהי טענה והוכחה? הלוא אין דבריך אמורים

אלא לשמואל.

והרי הוא הולך לשיטתו.

כי

האמר רב נחמן אמר שמואל: טענו חטין ושעורין, והודה לו באחד מהן

-

חייב.

לפי שאין ההודאה צריכה להיות בכל מיני התביעה, אלא בחלקה בלבד. ולכן, כאן, שתבעו שתי כסף ופרוטה נחושת, והודה לו בפרוטת נחושת - הודה לו בחלק ממיני התביעה. והודאה זו מחייבתו בשבועה.

ומוכיחה כן הגמרא:

הכי נמי מסתברא

כמו שהעמיד שמואל את דברי משנתנו, שתובעו דוקא מעות כסף ולא שוה כסף.

מדקתני

ב

סיפא

דמתניתין:

ליטרא זהב יש לי בידך. אין לך בידי אלא ליטרא כסף

-

פטור!

אי אמרת, בשלמא דוקא קתני, משום הכי פטור

, כי היות שתובעו זהב דוקא, והודה לו בכסף דוקא, נמצא שאין הודאתו ממין התביעה, ולכן פטור משבועה

,

אלא אי אמרת שוה

ליטרא זהב תובע ממנו, והודה לו בשוה ליטרא כסף, קשה:

אמאי פטור

משבועה?

והא

ליטרא

זהב, שוה

טובא

יותר

הוי

מליטרא כסף, וכיון ששוה תבע ושוה הודה לו, הרי הודה בחלק מסכום התביעה, והודאה זו היא הודאה במקצת ממין הטענה. ומוכרח מכאן שמשנתנו מתייחסת לתביעות בדוקא לפי מה שתובע. ולא לפי שווין.

ומעתה:

אלא, מדסיפא בתובעו

זהב

דוקא

ולא שוה זהב, הרי שב

רישא נמי

מדובר שתובעו בדוקא ולא בשוה, וכתוב ברישא של משנתנו "שתי כסף יש לי בידך, אין לך בידי אלא פרוטה פטור", כיון שתבעו כסף

דוקא

, ולא שוויו.

ונמצא שהסיבה לפוטרו היא משום שלא הודה ממין הטענה, ולא משום שלא היתה כפירתו בשתי כסף.

ומשמע, שאם יתבע שוה שתי כסף והלה יודה לו בשוה פרוטה - יהיה חייב שבועת מודה במקצת.

ומעתה מקשה הגמרא:

לימא תיהוי תיובתא דרב

, שאמר אף אם יתבענו שוה שתי כסף ויודה לו בשוה פרוטה, לא יתחייב שבועה, משום שלא היתה הכפירה בשתי כסף!? והלוא הוכחנו שאם יתבענו שווי שתי כסף ויודה לו בשוה פרוטה יתחייב - ודלא כרב!?

והתירוץ:

אמר לך רב

: לעולם

כולה מתניתין

איירי בתובעו

שוה

ולא את מעות הכסף עצמו הוא תובע.

אלא אם כן, יש להבין, מדוע כאשר תובעו ליטרא זהב ומודה לו בליטרא כסף פטור?

והתירוץ:

"ליטרא" זהב שאני,

משום שהזכיר התובע בדבריו את משקלו של הזהב, שהמזכיר משקל כוונתו לדבר בעצמו ולא לשוויו, שהרי שווי נמדד בערך של מטבע ולא במשקל.

אבל אם תבע שתי כסף, כוונתו לשוה שתי כסף. והא דפטור במקרה המובא ברישא שתבעו שתי כסף והודה לו בפרוטה - הוא משום שלא היתה הכפירת בשתי כסף.