Shevuot 21a — o Talmud em português

קא משמע לן

הברייתא

כדשני ליה

אביי לרב פפא, שמכך שנאמר "לא ינקה ה'" ולא נאמר "לא ינקה" משמע שרק ה' לא מנקה אבל בית דין של מטה מנקין אותו. .

ואיבעית אימא

: לכך באה הברייתא לומר ששוא ושקר אחד הן:

כשם שמביא קרבן על

שבועת

שקר

שנשבע לעתיד,

כך מביא קרבן על

שבועת

שוא

שנשבע לשעבר.

ורבי עקיבא היא, דמחייב

קרבן על שבועה

לשעבר כ

שבועה

להבא

[לקמן במשנה כה א] וחולק על רבי ישמעאל שמחייב קרבן רק על שבועה להבא, כמשמעות הכתוב בפרשת קרבן שבועה "להרע או להיטיב" דהיינו לעתיד.

מיתיבי

לרב דימי אמר רבי יוחנן, האומר ששבועת שקר היינו כשנשבע לעתיד מהא דתניא:

אי זו היא שבועת שוא?

נשבע לשנות את הידוע ל

כל

אדם

, כגון שנשבע על איש שהוא אשה, שהכל יודעים שאין זה אמת, ולכן שבועתו לשוא היא.

ואיזו היא

שבועת שקר?

נשבע להחליף

ולשנות את האמת שאינה ידועה לכל אדם, כגון שנשבע לשעבר שאכלתי והוא לא אכל, או שלא אכלתי ואכל.

הרי ששבועת שקר היא כשנשבע לשעבר, וקשיא לרב דימי אמר רבי יוחנן!?

ומתרצינן:

אימא

הכי - שבועת שקר היא כאשר האדם

נשבע

על העתיד,

ומחליף,

משנה לאחר מכן את דיבורו, שעובר על שבועתו בכך שאינו עומד בהתחייבותו לעשות או שלא לעשות.

כי אתא רבין אמר רבי ירמיה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן

: הנשבע על לשעבר, כגון

אכלתי ולא אכלתי

ולא היה הדבר אמת - זוהי שבועת

שקר

.

ואזהרתיה מ

"

לא תשבעו בשמי לשקר

", שמשמעותו היא לשעבר, שבשעה שנשבע, כבר הוא שקר.

ואם נשבע להבא, כגון

אוכל ולא אוכל

ולא קיים את דברו

עובר ב

"

לא יחל דברו

" שמשמעותו שלאחר שאמר את דברו לא יחללנו, שאילו בשבועה לשעבר הרי הוא מחולל כבר בשעת השבועה.

ואי זו היא שבועת שוא?

נשבע לשנות את הידוע ל

כל

אדם!

אמר רב פפא: הא דרבי אבהו

בשם רבי יוחנן, שאכלתי ולא אכלתי היא שבועת שקר,

לאו בפירוש איתמר.

רבי אבהו לא אמר זאת בפירוש בשם רבי יוחנן,

אלא מכללא איתמר

. רבי ירמיה שמע מרבי אבהו כיצד הוא מעמיד את דברי רבי יוחנן בענין מסויים הנוגע לדין שבועת שקר, ומתוך כך למד רבי ירמיה שרבי אבהו סובר בדעת רבי יוחנן ששבועת שקר היא לשעבר.

דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב יצחק אמר רבי יוחנן: רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי: כל לא תעשה שבתורה,

אם הוא

לאו שיש בו מעשה, לוקין עליו

.

ו

אם הוא לאו

שאין בו מעשה, אין לוקין עליו

.

חוץ מנשבע

[כפי שיבואר לקמן],

ומימר,

שהמיר קרבן בבהמת חולין, ועבר בכך על לאו של "לא ימירנו".

ומקלל את חבירו בשם

המיוחד של הקדוש ברוך הוא. שאלו, אף על פי שאין מעשה בלאו שלהם, בכל זאת לוקין עליהם.

[ובמסכת תמורה מבארת הגמרא הטעם במימר ומקלל, וכאן מבארת הגמרא רק את הטעם של נשבע].

נשבע, מנלן

שהוא לוקה למרות שאין בו מעשה?

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אמר קרא

"

לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, כי לא ינקה

ה'" את אשר ישא את שמו לשוא". ודרשינן - רק

בית דין של מעלה אין מנקין אותו, אבל בית דין של

מטה מלקין אותו, ו

בכך הם

מנקין אותו

.

אמר ליה רב פפא לאביי: דלמא הכי קאמר רחמנא

-

לא ינקה כלל!

לא בבית דין של מעלה ולא בבית דין של מטה?

אמר ליה אביי:

אי

הוה

כתיב

"

כי לא ינקה

" בלבד, אכן היה משמע

כדקאמרת

שלא ינקה כלל, אבל

השתא דכתיב

"

כי לא ינקה ה"

', משמע כי רק

ה' הוא דאינו מנקה, אבל בית דין של מטה מלקין אותו, ומנקין אותו.

אשכחן שבועת שוא

שלוקין עליה על אף שאין בה מעשה,

שבועת שקר מנלן

שאף עליה לוקין?

רבי יוחנן דידיה

[בעצמו ולא בשם רבי שמעון בר יוחאי כדלעיל]

אמר

: נאמר בפסוק של "לא תשא", "

לשוא

" "

לשוא

"

שתי פעמים.

ודרשינן:

אם

ה"שוא" השני

אינו ענין לשבועת שוא, תנהו ענין לשבועת שקר

, ללמד שאף עליה ילקו.

והוי בה רבי אבהו: האי שבועת שקר

שלמדה רבי יוחנן באם אינו ענין משבועת שוא,

היכי דמי?

אילימא

שאמר "

שבועה שלא אוכל

"

ואכל

, למה לי ללימוד משבועת שוא, והרי

לאו שיש בו מעשה הוא,

שהרי אכל ועשה בכך מעשה, ופשיטא שלוקין עליה?

ואלא

, שמא תאמר שרבי יוחנן מדבר בכגון

דאמר

"

שבועה שאוכל

"

ולא אכל

שאין בו מעשה?

וכי

האי, מי לוקה?

והא איתמר

: האומר "

שבועה שאוכל ככר זו היום, ועבר היום ולא אכלה

:

רבי יוחנן וריש לקיש, דאמרי תרוייהו, אינו לוקה.

אלא שנחלקו בטעם הדבר -

רבי יוחנן אמר: אינו לוקה, משום דהוי לאו

שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו

.

וריש לקיש אמר: אינו לוקה, משום דהוה התראת ספק,

כי בשעה שמתרים בו העדים שיאכל, כדי שלא יעבור על השבועה, עדיין יש ספק אם אכן הוא יעבור עליה, שהרי עדיין יש לו זמן לאוכלו אחר כך.

והתראת ספק לא שמה התראה

.

הרי שבשבועה שאוכל ולא אכל, סובר רבי יוחנן שאין לוקין, ואם כן, אי אפשר לומר שעל זה נתכוין רבי יוחנן לומר ששבועת שקר לוקין עליה?

ואמר רבי אבהו: תהא

אותה שבועת שקר שרבי יוחנן דיבר עליה,

ב

נשבע על לשעבר, "

אכלתי

" או "

ולא אכלתי

", שאין בה מעשה רק דיבור בעלמא, ובכל זאת לוקין עליה בגלל הילפותא שנאמר "לשוא" "לשוא" שתי פעמים.

וזו כוונת רב פפא, שרבי אבהו לא שמע בפירוש מרבי יוחנן שאכלתי ולא אכלתי היא שבועת שקר, אלא למדה מכלל דבריו של רבי יוחנן, שאי אפשר להעמידם רק בשבועה דלשעבר.

והוינן בה:

ומאי שנא

שבועה לשעבר, שרבי יוחנן אמר לוקין עליה, משבועה לעתיד באוכל ולא אוכל, שאין לוקין עליה לרבי יוחנן, והרי שניהם אין בהם מעשה?

ומתרצינן:

אמר רבא: בפירוש ריבתה תורה

מ"לשוא" לשוא" רק

שבועת שקר

כזו שהיא

דומה ל

שבועת

שוא

, שלכן כתבה התורה את הריבוי בלשון "שוא" -

מה

שבועת

שוא

, שנשבע לשנות את הידוע לכל, היא

לשעבר

, שהרי בשעה שהוא נשבע הוא עובר על שבועת שוא,

אף

שבועת

שקר נמי,

דוקא

לשעבר

. ואילו שבועה דלהבא אינה בכלל הריבוי הזה, אלא דינה ככל לאו שאין בו מעשה, שאין לוקין עליו.

איתיביה רבי ירמיה לרבי אבהו

: שנינו במשנה לקמן [כז ב]: האומר "

שבועה שלא אוכל ככר זו

, וחזר ואמר "

שבועה שלא אוכלנה

" את הככר הזה, ושוב חזר על דבריו בפעם השלישית ואמר "

שבועה שלא אוכלנה

",

ואכלה, אינו חייב אלא אחת

, משום שאין שבועה חלה על שבועה. כי מאחר שהדבר כבר נאסר עליו בשבועה ראשונה, שוב הוי השבועה השניה כנשבע לקיים את המצוה, שפטור עליה אף אם לא קיים את המצוה.

שבועה

זו, היא שבועת ביטוי, שחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה קרבן עולה ויורד

.

ומדייק רבי ירמיה: "

זו היא

",

למעוטי מאי?

מאי

לאו

, האם אין כוונת המשנה

למעוטי

נשבע "

אכלתי

" או "

ולא אכלתי

"

דלא לקי

. משום דהוי לאו שאין בו מעשה, ולא דרשינן "לשוא" "לשוא" שתי פעמים לרבות שבועת שקר למלקות.

וקשיא לרבי אבהו?

ומתרץ רבי אבהו:

לא

באה המשנה למעט את הנשבע במזיד ממלקות, אלא

למעוטי

את הנשבע בשוגג "

אכלתי ולא אכלתי

",

מקרבן!

וכך אמרה המשנה: שבועה שלא אוכל ואכל,

זו היא

השבועה

דעל שגגתה

חייבין

קרבן עולה ויורד. אבל

אם נשבע על העבר "

אכלתי ולא אכלתי

",

לא

חייב קרבן.

ורבי ישמעאל היא דאמר: אינו חייב

קרבן

אלא

כשנשבע

על העתיד לבא

ולא כשנשבע על לשעבר.

אבל

לעולם

מילקא לקי

אף על שבועה דלשעבר.