Versão em texto deste daf: original e tradução
Shabat 94b — o Talmud em português
Shabat 94b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Shabat 94b
פוטר היה רבי שמעון
אף במוציא את המת לקוברו
, שאעפ"י שיש כאן צורך המת, מכל מקום הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שאין בה צורך לאדם המוציא.
ולא תימא דלא פטר רבי שמעון אלא במוציא את המת לחוץ לסלקו ממנו, דאין צורך בהוצאה זו לא לגוף המוציא ולא לגופו של הדבר המוצא.
אמר רבא: ומודה רבי שמעון ב
מוציא
מר
, "את חפירה", כדי
לחפור בו, וספר תורה לקרות בו, דחייב.
ומקשינן:
פשיטא
שחייב על הוצאתם.
דאי הא נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא,
תיקשי,
אלא, מלאכה שצריכה לגופה לרבי שמעון
-
היכי משכחת לה?
ומתרצינן:
מהו דתימא
דלא מיקרי מלאכה הצריכה לגופה
עד דאיכא
צורך בין
לגופו
של המוציא
ו
בין
לגופה
של הוצאה, שצריך את החפץ המוצא כדי לתקנו.
כגון
שהוציא
מר
, את חפירה, כדי
לעשות לו טס
. שהתקלקל חוד האת וצריך להתקין עליו רדיד פח שיהא ראוי לחפור בו. וכגון מוציא
ספר תורה
כדי
להגיה
אותו, לתקנו,
ולקרות בו.
קא משמע לן
שדי בכך שיש צורך למוציא בלבד, שצריך את האת כדי לחפור בו ואת ספר התורה לקרות בו, למרות שאין צורך לגופה של ההוצאה, לתקן את הדברים המוצאים עצמם.
ההוא שכבא
מת
דהוה בדרוקרא
שם מקום.
שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה
בשבת מהבית
לכרמלית
לפי שהיה מוטל בבזיון, או שהיתה דליקה בבית, או שהיה מוטל בשמש שעלול להסריח, [והניח עליו ככר או תינוק כדי להתיר איסור טלטול מוקצה. רש"י].
אמר ליה רבי יוחנן אחוה דמר בריה דרבנא לרב נחמן בר יצחק: כמאן
התרת להוציאו -
כרבי שמעון
דפוטר על הוצאת המת?
אימר דפטר רבי שמעון
דוקא
מחיוב חטאת
, אבל
איסורא דרבנן מיהא איכא?!
אמר ליה
רב נחמן בר יצחק:
האלהים! דעיילת ביה את!
אתה בעצמך היית עושה זאת,
ואפילו לרבי יהודה
דמחייב על הוצאת המת.
דמי קאמינא
להוציאו
לרה"ר?
הרי
לכרמלית קאמינא!
שהוא רק איסור דרבנן , וקיימא לן:
גדול כבוד הבריות
, כמו הוצאת המת ממקום בזיון,
שדוחה את לא תעשה שבתורה
. והיינו, שדוחה איסור דרבנן, שהסמיכו את הוראתם על לאו ד"לא תסור".
תנן התם
במסכת נגעים:
התולש סימני טומאה
מנגע שבגופו, כגון שתי שערות לבנות שבבהרת,
והכוה את המחיה
שבשאת, שהיתה שם מחית בשר חי, שהוא סימן טומאה בנגע השאת, וצרב אותה כדי לבטלה ולטהרה -
עובר בלא תעשה
ד"השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות". דילפינן מינה איסור לתלוש סימני טומאה של נגע.
ועל כך איתמר
:
תלש שערה
אחת מ
תוך
שתים
שבבהרת -
חייב
. שהרי בכך טיהר את הנגע.
ואם תלש שערה
אחת מ
תוך
שלש
, שעדיין נשארו שתי שערות לטמא את הנגע:
רב נחמן אמר: חייב
מלקות.
רב ששת אמר: פטור.
ומבארינן:
רב נחמן אמר חייב
: שהרי
אהני
הועילו
מעשיו
.
דאי משתקלא חדא אחריתא
, שאם תילקח שערה נוספת מתוך השתיים הנותרות -
אזלא לה טומאה.
רב ששת אמר פטור
: כי
השתא מיהת, הא איתא
עדיין
לטומאה.
אמר רב ששת: מנא אמינא לה
שפטור?
דתנן
במתניתין:
וכן
המוציא
כזית מן המת וכזית מן הנבילה
שהוציאם בשבת -
חייב.
ודייקינן:
הא
אם הוציא רק
חצי זית
-
פטור.
והתניא: חצי זית חייב?
מאי לאו: הא דתניא חייב,
מיירי
דאפיק חצי זית מכזית
, שהיה בבית כזית שלם והוציא חצי ממנו, שהוא חייב משום שטיהר את הבית בכך שיותר אינו מטמא בטומאת אהל.
והא דתנן פטור
מיירי
דאפיק חצי זית מכזית ומחצה
, שעדיין נשאר כזית שלם בתוך הבית ולא הועיל להפסיק את הבית מלטמאות טומאת אהל.
הרי, שלא אמרינן ד"אהני מעשיו" בכך שאם ינטל עוד מעט מהכזית שוב לא יטמא בטומאת אהל.
והוא הדין לנוטל שערה אחת מתוך שלש שערות שבנגע שאינו חייב.
ורב נחמן
אמר לך: לעולם
אידי ואידי חייב
, ואפילו מוציא חצי זית מכזית ומחצה.
והא דתנן פטור
מיירי
דאפיק חצי זית ממת גדול
שלא הועיל כלום במעשיו.
[ולאו דוקא ממת גדול, אלא הוא הדין מוציא חצי זית משני כזיתים דפטור. שאינו חייב רק באופן שאחר הוצאתו נשאר שיעור מצומצם, שאילו ינטל ממנו עוד מעט יטהר הבית. תוס' ד"ה ממת].
מתניתין:
הנוטל צפרניו זו בזו
, שבצפורן זו הוא קוצץ צפורן אחרת,
או
שנוטל את צפרניו
בשיניו.
וכן
התולש
שערו
בידיו,
וכן שפמו, וכן זקנו
שתלשם בידו.
וכן
אשה
הגודלת
, קולעת שער ראשה.
וכן הכוחלת
את עיניה בצבע כחול מסביב לעין.
וכן הפוקסת
סורקת שערה ביד או במסרק [פירוש אחר, שמה בצק על הפנים כדי שיקבלו גוון אדום].
רבי אליעזר מחייב
על כל אלו חטאת.
בנטילת צפרנים ושערו ושפמו וזקנו משום גוזז, ובשאר השנויים במשנה יתבאר בגמרא משום מה הוא חייב.
וחכמים אוסרין
רק
משום "שבות
" בלבד. לפי שאין זה צורת המלאכות.
גמרא:
אמר רבי אלעזר: מחלוקת
רבי אליעזר וחכמים, דוקא כשנטל צפרניו
ביד, אבל
אם נטלן
בכלי
דברי הכל
חייב
.
ומקשינן:
פשיטא?
שהרי מחלוקתן דוקא הנטלן
"זו בזו" תנן.
ומתרצינן:
מהו דתימא
: לעולם
רבנן בכלי נמי פטרי
. היות שהם סבורים כי המהות של מלאכת גוזז הוא רק בגוזז צמר בהמה.
והא דקתני
במשנה באוקימתא שנטלן
"זו בזו"
הוא כדי
להודיעך כחו דרבי אליעזר
, דאפילו ביד חייב.
קא משמע לן
דדוקא ביד פטרי רבנן, משום שאין דרך גזיזה ביד, אבל בכלי חייב משום גוזז גם על נטילת צפרנים.
ואמר רבי אלעזר: מחלוקת
רבי אליעזר ורבנן היא דוקא כשנטל צפרניו בידיו
לעצמו
. דסבר רבי אליעזר שאדם יכול לאמן את ידיו ולגזוז בהם לעצמו את צפרניו.
אבל
הנוטל צפרנים
לחברו
-
דברי הכל פטור
. לפי שאינו יכול לגזוז היטב לחבירו בלא כלי.
ומקשינן:
פשיטא?
שהרי
"צפרניו" תנן.
ומתרצינן:
מהו דתימא
: לעולם
רבי אליעזר
הנוטל צפרנים
לחבירו, נמי מחייב
.
והא דקתני
במתניתין הנוטל
"צפרניו"
הוא כדי
להודיעך כחן דרבנן
, שאפילו לעצמו פטור.
קא משמע לן
שרק לעצמו מחייב רבי אליעזר.
שנינו במשנה:
וכן שערו.
תנא: הנוטל
שיער כ
מלא פי הזוג
, כשיעור שראש המספרים מכיל,
חייב
.
[לרבנן דוקא בכלי ולרבי אליעזר אפילו ביד, ואתא לאשמעינן שיעורא].
ומבארינן:
וכמה
הוא
מלא פי הזוג?
אמר רב יהודה: שתים
שערות.
ומקשינן:
והתניא
בסיפא דההיא ברייתא:
ולקרחה
, שהזהירה התורה "לא תשימו קרחה בין עיניכם למת" -
שתים
שערות.
משמע דכמלא פי הזוג הוא שיעור אחר!
ומתרצינן:
אימא: וכן לקרחה
-
שתים
, והוא השיעור של כמלא פי הזוג.
תניא נמי הכי
כרב יהודה דכמלא פי הזוג הוא שתים:
הנוטל מלא פי הזוג בשבת, חייב.
וכמה מלא פי הזוג?
שתים.
רבי אליעזר אומר: אחת.
ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט
שערות
לבנות מתוך שחורות שאפילו
בשערה
אחת חייב,
מפני שהוא מקפיד אפילו על שערה אחת לבנה כדי שלא יראה כזקן, הלכך חשיבא מלאכה בכך.
[והוא הדין שערה שחורה מתוך לבנות. משנה ברורה סי' ש"מ סק"ד בשם התוספתא].
ודבר זה אף בחול אסור
ללקט לבנות מתוך שחורות,
משום שנאמר "לא ילבש גבר שמלת אשה"
. ודרך הנשים להקפיד על כך כדי להתנאות.
תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: צפורן שפירש רובה
מהיד,
וציצין
רצועות עור דקות שסביב הצפורן
שפרשו רובן
, וקרובות לינתק.
ביד
-
מותר
להסירן.
בכלי
-
חייב חטאת.
ומקשינן:
מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת וביד מותר לכתחלה?
שכיון שבכלי חייב חטאת הרי שביד אסור על כל פנים מדרבנן, גזירה אטו כלי.
ומתרצינן:
הכי קאמר
רבי שמעון בן אלעזר: אם
פירשו רובן
-
ביד מותר, בכלי פטור אבל אסור
. שהואיל וקרובין לינתק כתלושין דמיא. ואין בהם משום גזיזה מדאורייתא.
לא פירשו רובן
-
ביד פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת.
אמר רב יהודה: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן
: הא דמתיר רבי שמעון בן אלעזר להסיר ביד כשפירשו רובן,
והוא: שפרשו כלפי מעלה
, לצד ראשי אצבעותיו [שהן למעלה כשמגביה ידיו],
ומצערות אותו
. דבמקום צערא לא גזרו רבנן כשהוא מסירו ע"י שינוי דהיינו בידו. [משנ"ב סי' שכ"ח ס"ק צו].
שנינו במשנה:
וכן הגודלת.
והוינן בה:
גודלת כוחלת ופוקסת
-
משום מאי מחייבא?
אמר רבי אבין אמר רבי יוסי ברבי חנינא
:
גודלת
, הקולעת שערותיה חייבת -
משום או רגת.
כוחלת
חייבת -
משום כותבת
שמוליכה את המכחול סביב העין כאדם המוליך קולמוס סביב האות. [ועיין בקהילות יעקב שביאר אמאי אין הכוחלת חייבת משום צובע, לפי שאין הצבע הכחול נועד לצבוע את סביבות העין כדי ליפות את סביבות העין בצבע הכחול, אלא הוא נועד כדי להבליט את העין. וכל צביעה שאינה לצורך יפוי הדבר הצבוע אלא היא נועדת להביע ענין מסוים, כגון הצובע בצבע אדום לאות אזהרה, אין זה צובע אלא כותב, שבצבע הוא מביע מסר].
פוקסת
-
משום טווה
, שמיישרת את שערותיה בין אצבעותיה כשהם מסתלסלים [ובמשנה פרש"י סורקת במסרק, ועיי"ש תוד"ה פוקסת]. ולפירוש אחר, דפוסקת שמה בצק על הפנים, הרי הטוייה היא בבצק, שעושה ממנו כמין חוט.
אמרו רבנן קמיה דרבי אבהו
: אמאי חייב?
וכי דרך אריגה בכך?
וכי דרך כתיבה בכך?
וכי דרך טויה בכך?
אלא, אמר רבי אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוסי ברבי חנינא
: