Versão em texto deste daf: original e tradução
Shabat 92b — o Talmud em português
Shabat 92b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Shabat 92b
אלא אי איתמר הכי איתמר: המוציא משוי על ראשו פטור.
ואם תימצי לומר
: הרי
אנשי הוצל עושין כן?
בטלה דעתן אצל כל אדם!
ולא הוי דרך הוצאה בכך.
מתניתין:
המתכוין להוציא לפניו
. כגון שצרר מעות בטליתו כדי שיהיו תלוין לו מלפניו וישתמרו כראוי,
ובא לו לאחריו
, שהטלית התהפכה, והמעות הגיעו לאחוריו בשעת ההוצאה, באופן שאינן משתמרין יפה -
פטור,
לפי שלא נתקיימה מחשבתו. שכונתו היתה לשמירה מעולה ובסוף נעשתה שמירה פחותה, והוי ליה כ"מתעסק".
אבל נתכוין להוציא
לאחריו ובא לו לפניו
-
חייב
, כדמפרש בגמרא.
באמת אמרו: האשה החוגרת בסינר
ותלתה בו דבר להוציאו בשבת,
בין מלפניה ובין מלאחריה
, כלומר אפילו נתכונה להוציא מלפניה ובא לו לאחריה -
חייבת
.
שכן ראוי להיות חוזר
. שדרכו של סינר להתהפך, ומלכתחילה ידעה שסופו להתהפך, והרי נתקיימה מחשבתה.
רבי יהודה אומר: אף מקבלי פתקין
של המלך כדי למוסרם לרצים חייבים, אפילו לא נתקיימה מחשבתן. כגון שהוציאו על מנת למוסרם לרץ זה ונתנו לרץ אחר. לפי שהדבר מצוי כשדבר המלך נחוץ ואינו מוצא רץ זה ונותנו לאחר, ועל דעת כן הוציא מלכתחילה.
גמרא:
והוינן בה:
מאי שנא לפניו ובא לו לאחריו דפטור
, משום
דלא אתעביד מחשבתו
.
הרי
לאחריו ובא לו לפניו נמי,
אמאי חייב,
הא לא אתעביד מחשבתו?
ומתרצינן:
אמר רבי אלעזר: תברא! מי ששנה זו לא שנה זו
. תנא דרישא פוטר אף בסיפא, ותנא דסיפא מחייב אף ברישא, שדין אחד להם.
אמר רבא: ומאי קושיא?
דילמא לפניו ובא לו לאחריו היינו טעמא דפטור, דנתכוון לשמירה מעולה ועלתה בידו שמירה פחותה
. ואנן סהדי דלא ניחא ליה בכך.
אבל
לאחריו ובא לו לפניו, היינו טעמא דחייב, דנתכוון לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה
, וכל שכן דניחא ליה.
אלא מאי
, מה היתה ה
קושיא
לכתחילה, שהרי רבא תירץ כה פשוט?
דיוקא דמתניתין קשיא!
דקתני רישא
המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור
, ומשמע שדוקא משום שעלתה בידו שמירה פחותה ממה שהתכוין.
הא
מתכוין
לאחריו ובא לו לאחריו
, כלומר שלא זז החפץ ממקומו,
חייב
. ולא אמרינן שאין זו דרך הוצאה, שהרי אינו משתמר שם יפה.
אימא סיפא: לאחריו ובא לו לפניו הוא דחייב
, שעלתה בידו שמירה מעולה.
הא
מתכוין
לאחריו ובא לו לאחריו פטור
, שאין זו דרך הוצאה.
ומתרצינן:
אמר רבי אלעזר: תברא! מי ששנה זו לא שנה זו
. שתנא דרישא ותנא דסיפא אכן חולקין בדין דלאחריו ובא לו לאחריו.
אמר רב אשי: מאי קושיא?
דילמא
סיפא
"לא מיבעיא" קא אמר
:
לא מיבעיא לאחריו ובא לו לאחריו דחייב, ד
הא
איתעבידא מחשבתו
.
אלא אפילו לאחריו ובא לו לפניו איצטריכא ליה
לאשמעינן, כי
סלקא דעתך אמינא: הואיל ולא איתעביד מחשבתו לא ליחייב.
קא משמע לן
: כיון
דנתכוון לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה דחייב
שאף זה נתקיימה מחשבתו. כי כל שכן דניחא ליה בכך.
ואמרינן:
לאחריו ובא לו לאחריו
-
תנאי היא
, אי חייב אי לא.
דתניא: המוציא מעות בפונדתו ופיה למעלה, חייב.
פיה למטה
-
רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין
שאין דרך הוצאה בכך לפי שהמעות נופלים.
אמר להן רבי יהודה: אי אתם מודים בלאחריו ובא לו לאחריו שהוא חייב?!
על אף שאין זו דרך הוצאה. והוא הדין בפונדתו ופיה למטה.
ואמרו לו
חכמים:
אי אתה מודה
בהוציא
כלאחר ידו ורגלו שהוא פטור?!
משום שלא הוציא כדרך המוציאין, הוא הדין בפונדתו ופיה למטה.
אמר רבי יהודה: אני אמרתי
לחכמים
דבר אחד
, ש"אי אתם מודים לי",
והן אמרו
לי
דבר אחד
ש"אי אתה מודה לנו".
אני לא מצאתי תשובה לדבריהם! והן לא מצאו תשובה לדברי!
ומדייקינן:
מדקאמר להו
רבי יהודה
"אי אתם מודים
",
לאו, מכלל, דפטרי רבנן
בלאחריו ובא לו לאחריו [עיין עיונים ].
הרי שנחלקו בזה חכמים ורבי יהודה.
ודחינן:
וליטעמך,
הא
דקאמרי ליה
חכמים לרבי יהודה:
אי אתה מודה
בכלאחר ידו ורגליו שהוא פטור. האם הכי נמי תאמר ד
מכלל, דמחייב רבי יהודה
בכך?
והתניא: לאחר ידו ורגלו
-
דברי הכל פטור?
אלא
ודאי, כך ביאור הדברים:
לאחריו ובא לו לאחריו
-
דברי הכל חייב
. לפי שיש המוציאין כן ואעפ"י שהיא שמירה פחותה.
לאחר ידו ורגלו
-
דברי הכל פטור
, שאין זו דרך הוצאה כלל.
כי פליגי: בפונדתו ופיה למטה.
מר
רבי יהודה
מדמי ליה לאחריו ובא לו לאחריו.
ומר
חכמים
מדמי ליה לאחר ידו ורגלו
, שאינו דומה לאחריו ובא לו לאחריו, דהתם משתמר קצת. אבל בפיה של פונדתו למטה הרי נופלים המעות, ואין זו דרך הוצאה כלל.
שנינו במשנה:
באמת אמרו האשה.
תנא: כל "באמת אמרו"
-
הלכה היא
, ואין לגמגם בדבר.
שנינו במשנה:
רבי יהודה אומר מקבלי פתקין
:
תנא: שכן לבלרי מלכות
סופרי המלך
עושין כן
, כשדבר המלך נחוץ, שמוסרו לרץ אחר כשאינו מוצא את מי שהיה בדעתו לתת לו מלכתחילה.
מתניתין:
המוציא ככר לרה"ר, חייב.
הוציאוהו שנים, פטורין
כדילפינן בגמרא.
לא יכול
אף
אחד
מהם
להוציאו
מחמת כובדו
והוציאוהו שנים
-
חייבין
.
ורבי שמעון פוטר
. ובגמרא תתבאר מחלוקתם.
גמרא:
אמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה, אמר אביי, ואמרי לה, במתניתא תנא
:
א.
זה יכול
להוציאו לבדו
וזה יכול
להוציאו לבדו, והוציאוהו שניהם -
רבי מאיר מחייב,
ורבי יהודה ורבי שמעון פוטרים
לפי שאין הדרך ששנים יוציאו דבר שאחד לבד יכול להוציאו, ולקמן ממעט ליה מקרא.
ב.
זה אינו יכול וזה אינו יכול
-
רבי יהודה ורבי מאיר מחייבים
, שרבי יהודה מודה כאן שהם חייבים, לפי שבאופן כזה, הדרך הוא ששנים מוציאים.
ורבי שמעון פוטר.
ג.
זה יכול וזה אינו יכול
והוציאו שניהם -
דברי הכל חייב
רק זה שיכול.
תניא נמי הכי: המוציא ככר לרה"ר חייב.
הוציאו שנים, רבי מאיר מחייב
ואפילו כל אחד יכול לבדו.
ורבי יהודה אומר: אם לא יכול אחד להוציאו
, כלומר כל אחד ואחד מהם,
והוציאו שנים, חייבין. ואם לאו
, אלא זה יכול לבדו וזה יכול לבדו, והוציאוהו יחד - שניהם
פטורים.
ורבי שמעון פוטר
אפילו כשכל אחד אינו יכול לבדו.
והוינן בה:
מנא הני מילי
, מנין למד כל אחד מהם את שיטתו?
דתנו רבנן
: כתיב בחטאת "ואם נפש אחת תחטא בשגגה ... בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה". ודרשינן מדכתיב
"בעשותה"
, כי דוקא
העושה את
המלאכה
כולה
חייב עליה,
ולא העושה את מקצתה.
כיצד?
שנים שהיו אוחזין
ב
מלגז
[מלשון מזלג] מגריפה,
ולוגזין
מאספין את השיבולים בגורן, שעושים מלאכת מעמר.
או שהיו שנים אוחזין
בכרכר
שבט,
ושובטין
בו לישר את חוטי השתי שהוא בכלל מלאכת מיסך.
או אוחזין
בקולמוס וכותבין
ביחד.
או אוחזין
בקנה והוציאו
אותו
לרה"ר
.
וכל אלו, זה יכול וזה יכול הם.
יכול יהיו חייבין?
תלמוד לומר "בעשותה"
-
העושה את כולה ולא העושה מקצתה.