Versão em texto deste daf: original e tradução
Shabat 88a — o Talmud em português
Shabat 88a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Shabat 88a
לרבנן, שמונה
חדשים
חסרים עבוד
, ולא היה הבדל בין שני ראשי החדשים של ניסן בשנה הראשונה ובשנה השניה אלא שני ימים בלבד. ור"ח ניסן בשנה ראשונה חל בששי בשבת, ובשניה חל בראשון בשבת. ואילו ר"ח סיון של השנה הראשונה חל בשני בשבת.
תא שמע: דתניא בסדר עולם: ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים, בארבעה עשר שחטו פסחיהם, בחמשה עשר יצאו, ואותו היום ערב שבת היה.
ודייקינן:
ומדריש ירחא דניסן, ערב שבת
היה. אם כן,
ריש ירחא דאייר, חד בשבא
הוי.
ו
ריש ירחא ד
סיון בתרי בשבא
הוי.
קשיא לרבי יוסי!
ומתרצינן:
אמר לך רבי יוסי: הא מני
-
רבנן היא.
תא שמע
: תניא:
רבי יוסי אומר
:
בשני
בסיון -
עלה
משה, ושמע "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים",
וירד
והגיד לעם.
בשלישי
בו -
עלה
ושמע מצות הגבלה
וירד
ואמרה לעם.
ברביעי
-
ירד
ואמר להם מצות פרישה.
ושוב לא עלה
עד מתן תורה.
ומקשינן:
ומאחר שלא עלה
ביום הרביעי
\-
מהיכן ירד?
ומתרצינן:
אלא
אימא:
ברביעי עלה וירד
. ושוב לא עלה.
וממשיכה הברייתא:
בחמישי בנה
משה
מזבח והקריב עליו קרבן
. כדכתיב "ויבן מזבח תחת ההר".
בששי לא היה לו פנאי
לעלות.
ודייקינן:
מאי לאו, משום תורה
לא היה לו פנאי לעלות, כלומר שאז עלו כל ישראל לקבל את התורה.
וקשיא מדרבי יוסי אדרבי יוסי דסוגיין, דאמר בשביעי בחדש ניתנה תורה?
ומתרצינן:
לא!
אלא
משום טורח שבת
לא היה לו פנאי לעלות בששי, ולעולם בשביעי ניתנה תורה.
דרש ההוא גלילאה
[איש הגליל]
עליה דרב חסדא
, לפני רב חסדא [לפי שרב חסדא היה יושב והדרשן עומד, נדמה כאילו העומד הוא למעלה מהיושב]:
בריך רחמנא, דיהיב אוריאן תליתאי
,, תורה משולשת דהיינו, תורה נביאים וכתובים,
לעם תליתאי
, כהנים לוים ישראלים,
על ידי תליתאי
, משה, שהוא שלישי לבטן אחר מרים ואהרן.
ביום תליתאי
לפרישה.
בירחא תליתאי
, סיון.
ואמרינן:
כמאן
דרש?
כרבנן
, שלדבריהם הופרשו בחמישי בשבת וניתנה תורה בשבת שהוא שלישי לפרישה. דאילו לרבי יוסי הופרשו ברביעי בשבת וניתנה תורה בשבת שהוא רביעי לפרישה.
כתיב
"ויתיצבו בתחתית ההר"
. משמע תחת ההר ממש.
אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית
, חבית של שיכר,
ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם.
אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא
רבה לאורייתא!
שאם יזמינם הקב"ה לדין על שלא קיימו את התורה שקיבלו עליהם, יש להם תשובה, שקיבלוה מאונס.
אמר רבא: אעפי"כ הדור
, שוב
קבלוה
מרצון
בימי אחשורוש
מאהבת הנס שנעשה להם.
דכתיב
במגלת אסתר
"קימו וקבלו היהודים
" -
קימו
עתה, שקיבלו על עצמם מרצון את
מה שקבלו כבר
במתן תורה, באונס.
אמר חזקיה: מאי דכתיב
בתהלים
"משמים השמעת דין
[היינו מתן תורה]
ארץ יראה ושקטה"
.
אם יראה למה שקטה?
ואם שקטה למה יראה?
אלא בתחילה
, קודם שאמרו ישראל נעשה ונשמע -
יראה
הארץ שמא לא יקבלו ישראל את התורה ויחזור העולם לתוהו ובוהו.
ולבסוף
כשקבלוה -
שקטה.
ולמה יראה?
כדריש לקיש
.
דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה' יתירה
ד"הששי"
למה לי?
מלמד, שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין
.
ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו
;. ו"הששי" היינו יום הששי המיוחד, שהוא ששי בסיון.
וביאור הכתוב: "ויהי ערב ויהי בקר" של גמר מעשה בראשית תלוי ביום הששי של מתן תורה.
דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל, קשרו לו שני כתרים
מזיו שכינה,
אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.
וכיון שחטאו ישראל
בעגל
ירדו מאה
ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום
. שכל מלאך נטל כתר אחד.
שנאמר "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב"
משמע "עדים" שהיה להם מהר חורב.
אמר רב חמא ברבי חנינא: בחורב טענו
את הכתרים
! בחורב פרקו!
בחורב טענו: כדאמרן
.
בחורב פרקו: דכתיב "ויתנצלו בני ישראל
את עדים מהר חורב" משמע נמי שבהר חורב פרקו.
אמר רבי יוחנן: וכולן
, כל הכתרים,
זכה משה, ונטלן
.
דסמיך ליה
לקרא ד"ויתנצלו"
"ומשה יקח את האהל"
. ודרשינן: "ומשה יקח" אותם הכתרים.
פירוש אחר, "האהל" מלשון "בהלו נרו", שהוא אורה ושמחה, שזכה משה לקירון עור פניו.
אמר ריש לקיש: עתיד הקב"ה להחזירן לנו
את הכתרים הללו.
שנאמר "ופדויי ה' ישובון, ובאו ציון ברנה, ושמחת עולם על ראשם"
. ומשמע כי הכתרים, שהם
שמחה שמעולם
יהיו
על ראשם
.
אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה
של הקדמת נעשה לנשמע,
שמלאכי השרת משתמשין בו?
[ומבאר מרן הגרא"מ שך, שמלאך בשעה שהוא מקבל תפקיד הוא ממלא אותו מתוך שאיפה לקבל, עם סיום שליחותו, תפקיד נוסף, יותר נעלה. וכך היתה קבלת התורה על ידי עם ישראל. שלא רק שקיבלו עליהם לעשותה, אלא ביטאו שמגמתם ב"נעשה" היא כדי שיהיה בעקבותיו "ונשמע". שיזכו לשמוע עוד ועוד. כי תכלית עשיית המצוות היא להתקדם ולהתעלות כדי לקבל ["לשמוע"] דרגות רוחניות נוספות, ולשמוע דברים נעלים יותר].
דכתיב "ברכו ה' מלאכיו, גבורי כח, עושי
דברו
-
לשמוע בקול דברו". ברישא
"עושי", והדר "לשמוע"
. שמוכנין לעשות קודם שישמעו, ולא כשאר עבדים ששומעים תחילה את הדבר כדי לידע אם יכולין לקבל עליהם או לא.
אמר רב חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב "כתפוח בעצי היער". למה נמשלו ישראל לתפוח?
לומר לך: מה תפוח זה
חנטת
פריו קודם
לצמיחת
עליו,
בניגוד לשאר אילנות שהעלין קודמין.
אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע.
ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא
.
ויתבה אצבעתא דידיה
אצבעות ידיו היו מונחות
תותי כרעא
תחת רגליו,
וקא מייץ בהו
לוחץ עליהן ואינו שם לב לכך מתוך עיונו,
וקא מבען
נוטפות
אצבעתיה דמא.
אמר ליה
הצדוקי לרבא:
עמא פזיזא!
עם פזיז הינכם,
דקדמיתו פומייכו לאודנייכו
שהקדמתם אמירת פיכם, נעשה, קודם שמיעת אוזניכם. ו
אכתי בפחזותייכו קיימיתו!
עדיין אתם עומדים בפחזותכם, כמוך, שאינך שם לב לנעשה עמך.
ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מציתו
אם אתם יכולים לעמוד בכך
קבליתו
את התורה.
ואי לא, לא קבליתו!