Shabat 72a — o Talmud em português

אם כן, מי ש

בעל חמש בעילות בשפחה חרופה

בשוגג, ונודע לו בין ביאה לביאה [וכל שכן אם הידיעה היתה לאחריהן בזה אחר זה] -

אינו חייב אלא אחת

. שהואיל ואין צורך לידיעה בקרבן אשם, והיא אינה מהוה גורם בכפרה - אין היא חשובה לחלק בו.

אבל לדברי האומר שאשם בעי ידיעה בתחילה, הרי הדבר תלוי במחלוקת דלעיל, דלרבי יוחנן שהידיעה לאחר המעשים מחלקת לחטאות, הכי נמי בשפחה חרופה היא מחלקת.

לפי שלדעתו, עצם הידיעה נחשבת לחלק כאילו הביא קרבן [שלכן הוא סובר שאפילו אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד כיון שנודע לו תחילה על הראשון הרי הוא כאילו כבר הביא אז את הקרבן והשני אינו יכול להתכפר בו]. ואם כן, גם בשפחה חרופה, אעפ"י שהוא מביא קרבן אחד על כמה ביאות של מזיד, אבל בשוגג שהיתה לו ידיעה אפילו לאחר הביאה אחרונה [בזה אחר זה], הרי זה כאילו נודע לו על ביאה השניה אחר כפרת הקרבן הראשון, שצריך להביא קרבן אחר על השניה. וכל שכן כשנודע לו בין ביאה לביאה שהרי הוא כאילו הביא קרבן ביניהם.

מתקיף לה רב המנונא: אלא מעתה, בעל

שפחה חרופה [

וחזר ובעל

] [הב"ח מוחק]

והפריש קרבן, ואמר: המתינו לי

מלהקריב את הקרבן

עד שאבעול

שוב, האם

הכי נמי

נאמר

דאינו חייב אלא אחת?!

וכי נאמר שהקרבן יכפר גם על הבעילה שלאחר הפרשתו?

וכשם שאתה אומר שהידיעה שבין הביאות אינה מחלקת [להך מאן דאמר], כך גם הפרשה שבין הביאות לא תחלק.

אמר ליה

עולא:

מעשה

בעילה

דלאחר הפרשה קאמרת?

! מעשה דלאחר הפרשה לא קאימנא!

שודאי אין הקרבן יכול לכפר על מעשה עבירה שנעשה לאחר הפרשתו.

כי אתא רב דימי, אמר: למאן דאמר אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה, בעל חמש בעילות בשפחה חרופה

בשוגג ונודע לו בין ביאה לביאה -

חייב על כל אחת ואחת.

אמר לו אביי

: מדבריך משמע שדברי הכל הוא. ואיך אפשר לומר כך?

ו

הרי חטאת, דבעינן ידיעה בתחלה

,,

ופליגי רבי יוחנן וריש לקיש

לעיל [עא ב], וסובר ריש לקיש שהידיעות אין מחלקות.

הרי, שלדבריו, אפילו במקום שהידיעה יש לה חשיבות, מכל מקום היא אינה נחשבת כהבאת קרבן. ואם כן, בשפחה חרופה, הרי גם אם הידיעה היתה בין ביאה לביאה, דין הוא שלא יביא אלא קרבן אחד.

ואעפ"י שריש לקיש לא פליג אלא בידיעות שלאחר המעשים, אבל בידיעות שבין מעשה למעשה מודה שמחלקות, זה דוקא בחטאת הבאה על השוגג, שאפילו אם הידיעה אינה נחשבת כהבאת קרבן מכל מקום כיון שהיא בין שגגה לשגגה הרי היא מחלקת לשתי שגגות.

אבל באשם שפחה חרופה, לא איכפת לן שהן שתי שגגות. שהרי הוא מביא גם על המזיד וגם על הרבה בעילות קרבן אחד. ורק ידיעה שהיא כהבאת קרבן בכחה לחלק.

כללו של דבר: ידיעה שבין מעשה למעשה בשפחה חרופה דינה כידיעה שלאחר המעשים בחטאת.

אישתיק

רב דימי!

אמר ליה

אביי:

דלמא במעשה דלאחר הפרשה קאמרת

, שהיתה הפרשה בין ביאה לביאה.

וכדרב המנונא

שהשיב לו עולא. שאז ודאי חייב על כל ביאה, וזו אכן לדברי הכל היא. אבל אם היתה רק ידיעה גרידא בין הביאות הרי הדבר תלוי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, וכדעולא.

אמר ליה

רב דימי:

אין!

לכך נתכוונתי.

כי אתא רבין, אמר: הכל מודים

, בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש,

בשפחה חרופה

שאינו חייב אלא אחת על כל הביאות.

והכל מודים, בשפחה חרופה

דחייב על כל ביאה וביאה.

ומחלוקת

רבי יוחנן וריש לקיש היא

בשפחה חרופה

, כמה אשמות הוא חייב.

ומבארינן:

הכל מודים בשפחה חרופה דאינו חייב אלא אחת

-

כדעולא

. והיינו למאן דאמר אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה. דלדידיה אפילו רבי יוחנן מודה שהידיעות אין מחלקות.

והכל מודים בשפחה חרופה דחייב על כל אחת ואחת

-

כרב המנונא

במעשה שלאחר הפרשה. שאפילו ריש לקיש מודה, כי אפילו למאן דאמר אשם לא בעי ידיעה, הפרשות מחלוקת בין ביאה לביאה.

ומחלוקת בשפחה חרופה

-

למאן דאמר אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה

. ואליבא דידיה היא

מחלוקת דרבי יוחנן וריש לקיש

. דלרבי יוחנן הסובר שידיעות לאחר המעשים מחלקות בחטאת, הוא הדין בשפחה חרופה שמחלקות הידיעות שלאחר הביאות את האשמות. וכל שכן הידיעות שבין הביאות.

ולריש לקיש הסובר כי ידיעות שלאחר המעשים אין מחלקות, הוא הדין בשפחה חרופה שאינן מחלקות, ואפילו ידיעות שבין ביאה לביאה.