Shabat 38a — o Talmud em português

למאן דאמר מתניתין להשהות תנן, ואין להשהות על כירה שאינה גרופה, אם

שכח

מערב שבת

קדירה על גבי כירה, ובשלה בשבת, מהו,

מה דינו של המאכל. ולא השיב להם רבי חייא מיד, אלא

אישתיק, ולא אמר ליה ולא מידי.

למחר, נפק

רבי חייא,

דרש להו

כך שנינו במשנה:

המבשל בשבת,

כך דינו: אם בישל

בשוגג, יאכל

התבשיל, אבל אם בישלו

במזיד, לא יאכל.

ו

הוסיף רבי חייא, כי ההבדל בין שוגג למזיד נאמר רק במבשל בשבת עצמה, אבל אם שכח קדירה על גבי האש מערב שבת,

לא שנא.

אין חילוק בין שוגג למזיד.

ודנה הגמרא בדברי רבי חייא:

מאי "ולא שנא"?

דמשמע שאם שכח קדירה מערב שבת על האש, לא שנא בין שוגג למזיד, ואם כן מהו הדין, האם בשניהם מותר או שמא בשניהם אסור.

ונחלקו האמוראים בפירוש דברי רבי חייא בר אבא:

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו

: "לא שנא" דקאמר רבי חייא בר אבא היינו

להיתירא,

דבין אם שכח קדירה על האש בשוגג ובין אם עבר והשאירה במזיד, התבשיל מותר באכילה.

שכן דווקא

מבשל

בשבת

הוא

דאמרינן שאם בישל במזיד, התבשיל אסור באכילה כיון

דקא עביד מעשה

עבירה

במזיד,

ועל כן קנסוהו ש

לא יאכל, אבל האי,

שהשהה קדירתו בערב שבת,

דלא קא עביד מעשה,

אזי אפילו אם השהה

במזיד, נמי יאכל.

רב נחמן בר יצחק אמר

: רבי חייא בר אבא סבר שבין שוגג ובין מזיד לא שנא

לאיסורא,

ולא דמי למבשל בשבת שבשוגג מותר ורק במזיד אסור.

וטעם הדבר, שכן

מבשל

בשבת בשוגג

הוא

דהתירו לאכול, כיוון

דלא אתי לאיערומי,

שלא נחשדו ישראל לחלל שבת במזיד ולומר שוגגים היינו, ולפיכך אם בישל

בשוגג, יאכל

התבשיל, ולא קנסוהו שמא יבשל במזיד ויאמר שוגג הייתי.

אבל האי,

להשהות תבשיל על גבי האש, הוי רק איסור דרבנן, וחששו חכמים

דאתי לאיערומי.

שאם יתירו לאכול תבשיל ששהה בשוגג על האש, יבואו להשהות במזיד, ויאמרו שוגגין היינו. לפיכך, קנסו חכמים שאם השהה קדירה מערב שבת על גבי האש, אפילו

בשוגג, נמי לא יאכל.

ומקשה הגמרא על דברי רבי חייא, בין אם נפרש בדבריו כרבה ורב יוסף ובין אם נפרש כרב נחמן בר יצחק, מתוספתא:

מיתיבי: שכח קדירה

שהניחה מערב השבת

על גבי כירה

שאינה גרופה וקטומה,

ובישלה בשבת,

כיון שהשאירו בשבת רק

בשוגג, יאכל,

התבשיל מותר באכילה בשבת. אבל אם הניחו

במזיד

מערב שבת כדי שישהה בשבת,

לא יאכל.

ומכאן, שגם בדין שהיה מצינו חילוק בין שוגג למזיד, ודלא כרבי חייא שאמר "ולא שנא", בין אם נפרש ששניהם מותרים כרבה ורב יוסף, ובין אם נפרש ששניהם אסורים כרב נחמן בר יצחק, בברייתא מפורש ששוגג מותר מזיד אסור.

ומביאה הגמרא את המשך הברייתא:

במה דברים אמורים

שיש חילוק בין שוגג למזיד,

בחמין שלא הוחמו כל צורכן, ותבשיל שלא בישל כל צורכו,

כי אז החמין והתבשיל ממשיכים להתבשל בשבת, ואם הוא מזיד קנסוהו, ובשוגג מותר.

אבל חמין שהוחמו כל צורכן, ותבשיל שבישל כל צורכו,

כיון שאינם ממשיכים להתבשל בשבת, אזי

בין

שכח והשהה

בשוגג, בין

עבר והשהה

במזיד, יאכל,

התבשיל מותר באכילה, לפי שלא נתבשל בשבת,

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר

: חמין ותבשיל שלא הוחמו כל צרכן, בשוגג מותר ובמזיד אסור, וכרבי מאיר, אבל במבושל כל צרכו, יש חילוק בין חמין לתבשיל, דדוקא

חמין שהוחמו כל צורכן מותרין

אפילו במזיד,

מפני שמצטמק ורע לו, ו

אילו

תבשיל שבישל כל צורכו,

אם הניחו לשהות במזיד

אסור, מפני שמצטמק ויפה לו,

אבל בשוגג פשיטא שמותר.

וכל המצטמק ויפה לו, כגון כרוב, ופולים, ובשר טרוף,

אסור

להשהותו על כירה שאינה גרופה וקטומה, ואם עבר והשהה, אסור באכילה,

וכל המצטמק ורע לו מותר

אפילו אם השהה במזיד.

וחוזרת הגמרא ומפרשת את קושייתה על דברי רבי חייא:

קתני מיהא,

בין לרבי מאיר ובין לרבי יהודה, אם שכח

תבשיל שלא בישל כל צורכו

על גבי כירה שאינה גרופה בשבת, בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל. ודלא כרבה ורב הונא שאמרו תרוויהו להתירא ודלא כרב נחמן בר יצחק שאמר תרוויהו לאיסורא.

ומתרצת הגמרא את דברי רבי חייא אליבא דרב נחמן בר יצחק:

בשלמא לרב נחמן בר יצחק, לא קשיא,

לפי שאפשר לחלק:

כאן

הברייתא דרבי יהודה ורבי מאיר נאמרה

קודם גזרה

שגזרו על השוכחים לאסור את תבשיליהם בשבת, ולפיכך אמרו בשוגג מותר ובמזיד אסור, ואילו

כאן,

דברי רבי חייא בר אבא נאמרו

לאחר גזרה,

ולפיכך אמר שאפילו שוגג אסור.

אלא

לדברי

רבה ורב יוסף דאמרי

בין שכח בשוגג ובין השהה במזיד

להיתירא,

שכן לא עשה מעשה, קשה ממה נפשך -

כי

אי,

אם נפרש שרבי חייא התיר

קודם גזרה,

אזי

קשיא

ממה שנאמר בברייתא שאם השהה

מזיד

אסור, והברייתא בוודאי מדברת קודם הגזירה שהרי נאמר בה שוגג פטור.

אי,

ואם נפרש שרבי חייא אמר להתירא

לאחר גזרה, קשיא נמי שוגג,

שהרי לאחר הגזירה מצינו שקנסו אפילו את השוגגין וכדלהלן,

ומסקינן:

קשיא

על רבה ורב יוסף.

ומבארת הגמרא:

מאי גזירתא?

דאמר רב יהודה בר שמואל, אמר רב אבא, אמר רב כהנא, אמר רב: בתחילה היו אומרים המבשל בשבת,

ועובר באיסור דאורייתא,

בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל, והוא הדין לשוכח

ומשהה את התבשיל על האש בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל.

אבל

משרבו משהין במזיד, ואומרים שכחים אנו, חזרו

חכמים

וקנסו על השוכח,

שאם השהה בשוגג לא יאכל.

חוזרת הגמרא לדון בדברי התוספתא.

קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר,

דלעיל [לז א] אמר רבי מאיר בדעת בית הלל שמותר להשהות רק חמין על גבי כירה גרופה, ומשמע שתבשיל אסור, וכאן אמר רבי מאיר שמותר להניח על כירה שאינה גרופה חמין ותבשיל שנתבשלו כל צרכם?

קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה.

לעיל [שם] אמר רבי יהודה שמותר להשהות חמין [המצטמק ורע לו] ותבשיל [המצטמק ויפה לו] שנתבשלו כל צרכן על כירה גרופה, וכאן אמר רבי יהודה חמין מותר ותבשיל אסור.

ומתרצת הגמרא:

דרבי מאיר אדרבי מאיר

לא קשיא,

כי

הא

דאמר לעיל שמותר להשהות רק חמין היינו

לכתחילה.

ואילו

הא

דאמר כאן שמותר להשהות גם תבשיל המבושל כל צרכו, היינו

דיעבד,

שאם השהה מותר לאכול.

דרבי יהודה אדרבי יהודה נמי לא קשיא,

כי

כאן,

לעיל שהתיר רבי יהודה חמין ותבשיל אפילו מצטמק ויפה לו, מפני שמדובר

בגרופה וקטומה.

ואילו

כאן

אסר להשהות תבשיל מצטמק ויפה לו, מפני שמדובר

בשאינה גרופה וקטומה.

איבעיא להו: עבר ושהה

במזיד

מאי, מי קנסוהו רבנן

שלא יאכל באותו שבת,

או לא

קנסוהו.

תא שמע: דאמר שמואל בר נתן אמר רבי חנינא: כשהלך רבי יוסי לציפורי מצא חמין שנשתהו

מערב שבת

על גבי כירה, ולא אסר להן.

ומצא

ביצים מצומקות שנשתהו על גבי כירה, ואסר להן,

משום שהם מצטמק ויפה להם.

מאי לאו,

רבי יוסי אסר להם את הביצים

לאותו שבת,

ומכאן יש להביא ראיה שאסור לאכול באותה שבת מצטמק ויפה לו.

דוחה הגמרא:

לא

אסר להם את הביצים לאותה שבת, אלא הורה להם שלא לעשות כן

לשבת הבאה.

ומדייקת הגמרא: מדאסר להם את הביצים,

מכלל דביצים מצומקות מצטמקות ויפה להן, נינהו.

ומסקינן:

אין, דאמר רב חמא בר חנינא: פעם אחת נתארחתי אני ורבי למקום אחד, והביאו לפנינו

ביום חול

ביצים מצומקות כעוזרדין

שהם דבר דק,

ואכלנו מהן הרבה,

כיון שהם מצומקות הן יפות לאכילה.

שנינו במשנה:

בית הלל אומרים אף מחזירין.