Shabat 2b — o Talmud em português

"ידיעות" הטומאה,

לענין טומאת מקדש וקדשיו,

שתים שהן ארבע.

דהיינו, אדם טמא, שאסור לו לאכול בשר קודש ואסור לו להכנס למקדש, וידע מטומאתו, אלא ששגג, משום שלאחר ידיעתו בטומאתו נעלמה ממנו הידיעה שהוא טמא, ואכל בשר קודש או ששגג ונכנס למקדש בטומאה, הרי הוא חייב קרבן חטאת. והכתוב מפרש את חיוב הקרבן כאשר ידע האדם שהוא אוכל בשר קודש או ידע שזה מקדש, אלא שנעלמה ממנו טומאתו שלו.

הרי "שתים [העלם] ידיעות הטומאה", שהוא חייב עליהן מכתוב מפורש, דהיינו, העלם מידיעת הטומאה ואכל בשר קודש, והעלם מידיעת הטומאה ונכנס למקדש.

ועוד שתי העלמות של ידיעות הטומאה שהוא חייב עליהן מריבוי הכתובים, שלא נכתב החיוב במפורש בתורה. והן: א. ידע שהוא טמא, אלא נעלם ממנו שזה בשר קודש, וכסבור חולין הוא, ולכן אכלו בטומאה. ב. ידע שהוא טמא, אלא נעלם ממנו שזה הוא מקום המקדש, ולכן נכנס אליו כשהוא טמא -

הרי שתים "שהן ארבע".

יציאות השבת

-

שתים שהן ארבע

.

מראות נגעים

-

שנים

שהן ארבעה.

כלומר, שני מראות נגעים אמורים במפורש בתורה שהם מטמאים את האדם בטומאת נגע צרעת, והם ה"שאת", שהוא נגע בצבע לבן, בדרגת הלובן של צמר לבן. וה"בהרת", שדרגת הלובן שלו היא עזה כלובן השלג.

ויש עוד שני מראות נגעים, שאינם כתובים בפירוש בתורה, אלא נרמזים בלשון הכתוב "ספחת", המלמד שלכל אחד משני הנגעים יש גם "תולדה". האחד, נגע שמראה הלובן שלו הוא כלובן של קרום ביצה, והוא תולדה של נגע ה"שאת". והשני, נגע במראה הלובן כלובן של סיד ההיכל, והוא תולדה של נגע ה"בהרת".

ודנה הגמרא:

מאי שנא הכא,

במשנתנו,

דתני "שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ", ומאי שנא התם

במשנה בשבועות

דתני "שתים שהן ארבע", ותו לא

[פעם אחת ולא יותר]!? ומבארת:

הכא,

משנתנו

דעיקר שבת הוא

[הנמצאת במסכת שבת, שהיא עיקר המקום לדיני שבת],

תני,

שונה התנא במשנה

"אבות",

דהיינו הוצאות, שהן נלמדות מן המקראות,

ותני

נמי

"תולדות",

דהיינו הכנסות, שאינן נלמדות אלא מסברא "מה לי מכניס מה לי מוציא", ובשתיהן כאחת אתה מוצא "שתים שהן ארבע בפנים", ו"שתים שהן ארבע בחוץ".

אבל

התם,

במסכת שבועות,

דלאו עיקר שבת הוא

[אין זה עיקר מקום דיני שבת], לפיכך, רק

אבות,

דהיינו הוצאות,

תני

בהם את ה"שתים שהן ארבע" שיש בהם, אבל

תולדות

דהיינו הכנסות

לא תני

כלל.

אך מקשה הגמרא: והרי

אבות מאי ניהו

[מה הן האבות שבמלאכת הוצאה]? הלוא הן

יציאות

[הוצאות].

ו

הרי

יציאות, תרי,

שתיים בלבד

הויין!

אחת הוצאה דעני ואחת דבעל הבית, וכיצד שנה התנא שם "שתים שהן ארבע" בהוצאות לבד!?

וכי תימא

, שמא תאמר לפרש,

ש

לא מנתה אותה משנה את כל הארבע לחיוב, אלא שתים

מהן לחיוב

מן התורה,

ו

שתים

מהן לפטור

מן התורה, ואסורות רק מדרבנן, וכמו במשנתנו. אם כן, תיקשי:

והא

"יציאות השבת שתים שהן ארבע", ששנינו במשנה בשבועות,

דומיא ד"מראות נגעים

שנים שהן ארבעה", הנזכרים אף הם באותה משנה,

קתני

.

ואם כן,

מה התם,

גבי "מראות נגעים",

כולהו,

כל ארבעת המראות הם

לחיובא

מן התורה. שאם נכנס אדם בשוגג למקדש או אכל קודש כשהוא טמא מחמת אחד מארבעה מראות הנגעים, הוא חייב קרבן, כי כל המראות הללו מטמאים את האדם מן התורה.

אף הכא,

גבי "יציאות השבת",

נמי, כולהו

ארבע היציאות

לחיובא

מן התורה הם!?

אלא, אמר רב פפא

ליישב באופן אחר:

הכא,

במשנתנו,

דעיקר שבת הוא, תני חיובי ופטורי

[נמנים במשנתנו הן אותן מלאכות שחייב עליהם מן התורה, והן אותן מלאכות שפטור עליהן מן התורה, ואסור מדרבנן], ובהן אכן אתה מוצא שמונה: ארבע חיובים, וארבע פטורים. ואילו

התם,

במשנה במסכת שבועות,

דלאו עיקר שבת הוא

, רק

חיובי תני, ופטורי לא תני

;.

ומקשה הגמרא:

חיובי, מאי נינהו? יציאות!

כלומר, הרי שנינו באותה משנה "יציאות", דמשמע הוצאות, ובהן צריך אתה למצוא ארבעה חיובים. והרי

"יציאות" תרתי

בלבד

הויין

[הרי אין לך הוצאות שהוא חייב עליהם מן התורה, אלא שתים בלבד, אחת דעני ואחת דבעל הבית, והאיך שנינו בחיובי הוצאה לבד "שתים שהן ארבע"]!?

ומשנינן: אותה משנה מונה

שתים דהוצאה

דעני ובעל הבית,

ושתים דהכנסה

דעני ודבעל הבית.

ומקשה הגמרא: האיך תאמר כן,

והא "יציאות

", דמשמע "הוצאות",

קתני

, וכאשר תמהנו!?

אמר רב אשי: תנא,

ל

"הכנסה" נמי, "הוצאה" קרי לה.

ובכלל "יציאות" נכללות גם הכנסות.

ומפרשינן:

ממאי

, מנין אתה למד שאף להכנסה קורא התנא "הוצאה"?

מדתנן

לקמן בפרק כלל גדול [עג א] לגבי "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת",

המוציא מרשות לרשות, חייב.

והרי,

מי לא עסקינן

, וכי אין המשנה מדברת גם באופן

דמעייל

[שהוא מכניס]

מרשות הרבים לרשות היחיד

, והרי ודאי שחייב אף על הכנסה, כמבואר במשנתנו.

ו

בכל זאת

קא קרי לה,

קורא התנא להכנסה, הכלולה במלאכת הוצאה שנשנתה שם, בשם

"הוצאה

", וכמו שאמר "המוציא מרשות לרשות". הרי מבואר, ששונה התנא אף הכנסה בכלל לשון הוצאה.

ודנה הגמרא:

וטעמא מאי

קורא התנא אף להכנסות "יציאות"?

עונה הגמרא:

כל עקירת חפץ ממקומו

, הן כשהוא ברשות היחיד והן כשהוא ברשות הרבים,

תנא "הוצאה" קרי לה.

שהרי הוצא החפץ ממקומו שהיה שם.

אמר רבינא: מתניתין

[משנתנו]

נמי דיקא

, אף ממשנתנו יש להוכיח שהתנא קורא אף להכנסה "הוצאה",

ד

הרי

קתני "יציאות" וקא מפרש

התנא

הכנסה לאלתר

, שהרי שנינו: פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, והיינו "הכנסה".

שמע מינה!

רבא אמר

ליישב שלא יקשה האיך שנה התנא, הן במשנה בשבועות והן במשנתנו, את הכנסות בלשון "יציאות", כי זה ששנינו "יציאות השבת שתים שהן ארבע", אין לשון "יציאות" מורה על פעולת הוצאה, שהרי אף הכנסות בכלל, אלא

"רשויות" קתני

:

וכך הוא פירוש המשנה:

רשויות שבת "שתים

" הן: רשות היחיד ורשות הרבים. שהן ארבע מלאכות בפנים, וארבע בחוץ. כלומר, על ידי שתי רשויות אלו אתה מוצא ארבע מלאכות לעומד בפנים, וארבע מלאכות לעומד בחוץ.

שנינו במשנה: יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ: ומפרשת המשנה מה הן "שהן ארבע", דהיינו, שתים נוספות לפטור, בפנים ובחוץ: פשט העני את ידו לפנים, ונטל בעל הבית מתוכה. או שנתן לתוכה והוציא, שניהם פטורין. פשט בעל הבית את ידו לחוץ, ונטל העני מתוכה. או שנתן לתוכה והכניס, שניהם פטורין. והיה סבור רב מתנה שיש למנות את כל הפטורים שנזכרו במשנתנו, ומשום כך:

אמר

הקשה

ליה רב מתנה לאביי

: וכי

הא, תמני הויין!?

וכי המלאכות השנויות במשנתנו, אינן אלא שמונה וכמו שאמר התנא: שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ!? והרי אם נביא בחשבון לאלו השנויים במשנתנו, נמצא ד

תרתי סרי הויין

[שתים עשרה מלאכות], ארבע לחיוב, ושמונה אופנים שהם פטורים!?

שהרי בחלק הראשון מבין שני החלקים של הסיפא המבארים מה הן "שהן ארבע", תמצא ארבעה "פטורים". וכן בחלק השני של הסיפא. ועם ארבעת החייבים מן התורה שפורטו בשני החלקים הראשונים של הרישא, המפרשת מה הן "שתים", הרי לך שנים עשרה אופני מלאכות שנויות במשנתנו ולא שמונה.

אמר ליה

אביי לרב מתנה:

וליטעמיך

, לשיטתך שכל ה"פטורין" מלאכות המה הראויות לימנות, אם כן תיקשי לך: הרי

שיתסרי הויין

[שש עשרה מלאכות שנויות במשנתנו] ולא שמונה!?

שהרי בשני החלקים של הרישא, המפרשת מה הן "שתים", שנינו בכל ארבעת מלאכות החיוב, שהעושה את העקירה וההנחה הוא המתחייב, ואילו השני, שרק סייע בעדו "פטור". ואם כן, נוספו עוד ארבעה "פטורין", שמן הראוי למנותם עם השתים עשרה שכבר נזכרו, הרי לך שש עשרה מלאכות הראויות להימנות.