Shabat 18a — o Talmud em português

ובכולן

[בעורות ובכלים],

בית הלל מתירין

ליתנם לנכרי בערב שבת

עם

השמש

[בעוד החמה זורחת], עד הלילה. ואין בכך איסור משום אמירה לעכו"ם. שהרי אין עושה הנכרי לדעת הישראל, אלא אדעתיה דנפשיה קעביד .

אמר רבי שמעון בן גמליאל: נוהגין היו בית אבא שהיו נותנין כלי לבן לכובס נכרי, שלשה ימים קודם לשבת

. היות שבגדים לבנים קשים לכיבוס, וצריכים שלשה ימים לגמר כיבוסן, הקדימו ליתנם לנכרי בשיעור הזה שהוא "בכדי שיעשו" קודם השבת. משום שהחמירו על עצמם כבית שמאי.

ושוין אלו ואלו

[בית שמאי ובית הלל],

שטוענין

בערב שבת את

קורת בית הבד

בזיתים,

ו

כן טוענים את

עיגולי הגת

בענבים, אף שהם נסחטים והולכים במשך השבת.

ואף שסחיטה נמי מלאכה דאורייתא היא משום תולדת "דש", ובית שמאי סברי דאסור להביא בערב שבת לידי כך שתיעשה המלאכה בשבת - שאני טעינת קורת בית הבד, שאף בשבת עצמה אין בה חיוב חטאת, ולא הויא מלאכה דאורייתא. משום שקודם שנותנין את הזיתים תחת הקורה, טוחנים אותם תחלה בריחים. וכן ענבים, דורכים אותם תחלה ברגל קודם טעינתם בעיגולי הגת . וגם בלא הטעינה היה המשקה יוצא מהם, אלא שלא היה יוצא שפיר. הלכך לא דמי למלאכת דש. ולא אסרו בית שמאי בערב שבת, אלא מלאכה שיש בה חיוב חטאת בשבת גופה.

גמרא:

שנינו במשנה: אין שורין דיו.

שמע מינה כי שרית דיו במים - מלאכה דאורייתא היא, והויא תולדה דלישה . שהרי לא אסרו בית שמאי אלא מלאכה דאורייתא, כאמור בסיפא דמתניתין.

והוינן בה:

מאן

הוא האי

תנא

דאית ליה

"נתינת מים לדיו

-

זוהי שרייתן

", והרי הוא חייב עליה משום "לש" אף בלא גיבול?

אמר רב יוסף

: מתניתין -

רבי היא

.

דתניא: אחד נותן את המים, ואחד נותן

אחריו

לתוכו

של הקמח

את המים

, או אחד נותן את הקמח והשני את המים - הנותן

האחרון חייב

משום לש. שנתינת מים בקמח או איפכא נחשבת ללישה, ולא בעינן גיבול .

רבי יוסי ברבי יהודה אומר

: אינו חייב משום לש,

עד שיגבל

את הקמח במים.

והוא הדין נתינת דיו במים, לרבי - הויא לישה. ומתניתין אזלא כוותיה .

אמר ליה אביי לרב יוסף: ודלמא

מתניתין ככולי עלמא אזלא?

כי

עד כאן לא קאמר רבי יוסי

דבעינן גיבול,

אלא בקמח, ד"בר גיבול" הוא

. וכיון שדרכו בכך, כל שלא גיבלו לא עביד דרך לישה .

אבל דיו, דלאו "בר גיבול" הוא, אימא ליחייב

בנתינתו במים בלבד, ואף בלא גיבול, משום שכן היא דרך מלאכתו!? אמר ליה רב יוסף לאביי:

לא סלקא דעתך

לחלק כן.

ד

ה

תניא: אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים

-

האחרון חייב, דברי רבי.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר

: אינו חייב

עד שיגבל

.

והרי אפר לאו בר גיבול הוא. ואפילו הכי קאמר ביה רבי יוסי ברבי יהודה, דאינו חייב בלא גיבול. אלמא, פליגי אף בדבר שלאו "בר גיבול" הוא!

אמר ליה אביי: משם אין ראיה. כי

דלמא מאי "אפר

" -

עפר, ד"בר גיבול" הוא

;. ומשום כן פוטר בו רבי יוסי ברבי יהודה אם לא גיבלו. אבל דבר שהוא בר גיבול יש לומר שאינו חייב עד שיגבלו.

ודחי רב יוסף: אינך יכול לתרץ כי כונת הברייתא ב"אפר" הינה לעפר. שהרי שתי ברייתות נפרדות שנינו בענין זה.

א.

והתניא

בחד מינייהו

"אפר

".

ב.

והתניא

באידך

"עפר

".

שמע מינה ד"אפר" לאו היינו עפר, אלא בתרוייהו פליגי.

ומהדרינן:

מידי

, האם,

גבי הדדי תניא

הני תרי ברייתות? והאם חד גברא תנא להו? והא כל ברייתא קתני לה בפני עצמה. וחדא תני לה רבי חייא, וחדא תני לה רבי אושעיא.

ואם כן, שפיר מצינו למימר ששתי הברייתות מתייחסות לעפר. אלא דאחת מהן נקטה לעפר בלשון "אפר".

אבל באפר, שלאו בר גיבול הוא, מודה רבי יוסי דלא בעינן בו גיבול. והוא הדין לדיו.

ומתניתין אזלא שפיר אף כוותיה.

תנו רבנן: פותקין מים

[פותחין את שפת המעיין]

לגינה

ב

ערב שבת עם

[עד]

חשיכה, ו

אפילו ש

מתמלאת והולכת

הגינה במים אלו

כל היום כולו

. וההשקיה תולדה דזריעה היא, ומלאכה דאורייתא הויא, אפילו הכי מותר לגרום בערב שבת שתיעשה מלאכה זו בשבת.

ו

כן

מניחין מוגמר

[מיני בשמים] על האש

תחת הכלים

בערב שבת, בכדי שיעלה עשנו בתוך הכלים, ועל ידי כך יהיה ריחם נודף.

ומתגמרין

הכלים

והולכים כל היום כולו

.

ומניחין גפרית

על האש

תחת הכלים

של כסף בערב שבת, כדי שיתעשנו ותוכר צורת החריטות שעליהם,

ומתגפרין והולכין כל השבת כולה

. ולא חיישינן לכך שממשיכה בשבת ההבערה מאליה.

ומניחין קילור

[תחבושת]

על גב העין

לצורך רפואה בערב שבת, כדי שתשאר שם כל השבת. אבל בשבת עצמה אסור להניחה, לפי שאסור לעשות רפואה בשבת, גזירה משום שחיקת סממנים .

ו

כן מניחין

איספלנית

[רטיה]

על גבי מכה

בערב שבת,

ומתרפאת והולכת כל היום כולו

.

אבל אין נותנין חטין לתוך הריחים של מים

בערב שבת, כדי שיטחנו בשבת .

אלא

נותן רק

בכדי שיטחנו מבעוד יום

קודם השבת [וכל שכן שאין נותנין בריחים הטוחנות על ידי חמור. שהרי האדם מוזהר על שביתת בהמתו].

והוינן בה:

מאי טעמא

אסור ליתן בריחים של מים, ומאי שנא מכל הני דרישא דשרינן שתיעשה המלאכה מאליה בשבת?

אמר רבה: מפני ש

טחינת הריחים

משמעת קול

. וכיון ד"אוושא מילתא" שנעשית מלאכה בשבת, איכא בזה משום זילותא דשבת.

אמר ליה רב יוסף

לרבה:

ולימא מר

דאסור מדאורייתא,

משום שביתת כלים

. שהאדם מוזהר שלא יעשו כליו מלאכה בשבת.

וכ

דתניא

: כתיב "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת, למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר". וכתיב בתריה

"ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו

". ואתי האי קרא

לרבות "שביתת כלים

".

אלא אמר רבי יוסף

: הא דאסור ליתן חטים בריחים בשביל שיטחנו בשבת,

משום שביתת כלים

היא.

והוינן בה: והרי הך ברייתא, כבית הלל היא. דאילו לבית שמאי, יש לאסור גם במוגמר וגפרית. כשם שאסרו שרית דיו וכדומה בערב שבת.

והשתא דאמרת

דטעמא דברייתא הוא משום שביתת כלים, אם כן,

לבית הלל

נמי

אית להו

ד

שביתת כלים

היא

דאורייתא

. שהרי ברייתא כוותייהו אזלא. ואם כן -

גפרית ומוגמר מאי טעמא שרו?

והרי נעשית בכליו מלאכת הבערה.

ומשנינן: ליתא בזה משום שביתת כלים,

משום דלא קעביד

הכלי שהגחלים בתוכו את

מעשה

ההבערה, אלא מאליהם הם בוערים. מה שאין כן ריחים, שעושים בגופם את מעשה הטחינה.

ונתינת

אונין של פשתן

בתנור בשביל שיתלבנו בשבת, מאי טעמא שרו בית הלל? - התם נמי

משום דלא קעביד

התנור

מעשה

. אלא הוא

מינח נייחא

, והבישול נעשה מעצמו.

ושוב הוינן בה: והרי

מצודת חיה ועוף ודגים, דקא עביד

המצודה את

מעשה

הצידה, שהרי כשנוגעין בה החיות ברגליהן, היא קופצת וסוגרת עליהן. ומאחר דעובר בזה על שביתת כליו,

מאי טעמא שרו

בית הלל לפורסן בערב שבת?

ומשנינן:

התם נמי

, לא במצודות שלוכדות על ידי מעשה עסקינן. אלא

בלחי

[חכה], שהדג מהדקו בפיו, ועל ידי כך הוא ניצוד. אבל החכה עצמה לא זזה ממקומה, ואינה עושה שום מעשה.

ו

כן

בקוקרי

[סל] שפתחו האחד רחב ופתחו השני צר מאד. ונכנס הדג דרך הפתח הרחב, ומוציא את ראשו בפתח הצר. ואינו יכול להוציא את גופו דרכו. וגם להחזיר את ראשו אינו יכול, מחמת הזימים שיש לו בלחייו. נמצא שהדג נלכד מעצמו, ו

לא קעביד

הכלי שום

מעשה

.

וכן אית להו לבית הלל. אבל לבית שמאי, יש בכל אלו משום שביתת כלים. שמאחר והמוגמר והפשתן והדגים מונחים בתוך הכלי בשעה שנעשית בהם המלאכה, אף זה נחשב למעשה הכלי.

ומסקינן: לא כן הוא.

כי

השתא דאמר רב אושעיא אמר רב אסי: מאן תנא

להא ברייתא דדריש מקרא

דשביתת כלים דאורייתא

-

בית שמאי היא ולא בית הלל

, אין לחלק בין עבד הכלי המעשה לבין לא קעביד מעשה.

אלא,

לבית שמאי

-

בין קעביד מעשה ובין דלא קעביד מעשה, אסור

משום שביתת כלים.

ולבית הלל

-

אף על גב דקעביד

הכלי מעשה

שרי

, דהא לית להו כלל שביתת כלים.

וברייתא דאסרה נתינת חטים בריחים בערב שבת, משום שביתת כלים היא, וכבית שמאי. אבל בית הלל שרו לעשות כן. ולא אסרינן מפני השמעת קול.

ושוב מקשינן:

והשתא דאמרת דלבית שמאי אף על גב דלא עביד

הכלי

מעשה,