Shabat 14a — o Talmud em português

אמר רבה בר בר חנה: רבי יהושע היא

.

דתנן: רבי אליעזר אומר

: אדם

האוכל אוכל

שהוא

ראשון

לטומאה, נעשה בכך אף הוא

ראשון

לטומאה כמותו, ומטמא את התרומה להיות שניה. ואותה תרומה הטמאה כדין שני לטומאה פוסלת במגעה תרומה אחרת לאכילה.

ו

אדם

האוכל אוכל

שהוא

שני

לטומאה, נעשה אף הוא

שני

כמוהו, ופוסל את התרומה מאכילה במגעו. אבל אינו מטמאה בטומאת שני שתוכל לפסול תרומה אחרת.

ואדם האוכל

אוכל

שהוא

שלישי

לטומאה, נעשה

שלישי

בלבד, ואינו פוסל את התרומה במגעו. אבל פוסל הוא את הקדשים. שהשלישי פוסל את הרביעי בקדשים.

והכל משום גזירת חכמים הוא.

רבי יהושע אומר

: בין אדם

האוכל אוכל ראשון, ו

בין אדם

האוכל אוכל שני

, אינו נעשה אלא

שני

לטומאה בלבד. שהוא רק פוסל את התרומה אך אינו מטמאה לענין שהיא תפסול תרומה אחרת במגעה.

ואילו אדם האוכל אוכל שהוא

שלישי

לטומאה, הרי הוא נעשה

שני

רק

ל

ענין שפוסל

קודש

בלבד!

ואין

האדם האוכל אוכל שלישי נעשה

שני ל

פסול את ה

תרומה

.

ואין אדם האוכל אוכלין שהם שלישי לטומאה נטמא, אלא

ב

אוכל

חולין שנעשו על טהרת תרומה

, ונטמאו.

מעיקר הדין אין חיוב לאכול את מאכלי החולין בטהרה, אלא הם נאכלים אף בטומאה [לדעת רוב הראשונים]. ומכל מקום היו חסידים הראשונים מקפידים לאכול את חוליהן בטהרה.

והיו מהם שהיו שומרים את החולין ב"טהרת תרומה", שלא יטמא האוכל החולין מכל הטומאות הפוסלות את התרומה, ואפילו מטומאה שאינה נתפסת כלל בחולין כגון "שלישי לטומאה" שנתפסת רק בתרומה ובקדשים.

ונהגו כך כדי שאם יארע שתתחלף להם תרומה בחולין, ויאכלוה בחזקת חולין, לא יכשלו באכילת תרומה טמאה.

ויש שהיו שומרים את חוליהן ב"טהרת הקודש". שהחמירו על עצמם שלא יטמאו אף מכל הטומאות הפוסלות את הקדשים.

נהגו בשמירת טהרה זו אנשים שהיו רגילים באכילת קדשים, שרצו להיות רגילים תדיר בשמירת טהרתם.

הנהגה זאת של חולין שנעשו "על טהרת הקודש" או "על טהרת תרומה" אינה רק הנהגה פרטית שנהגו בה אנשים מסויימים אלא היא מעלה של טהרה שנקבעה על ידי חכמים, עם כללים שקבעו לה חכמים, והנוהג

שלא לפי הכללים האלה בטלה דעתו

.

אותן חולין שנעשו על טהרת תרומה, נתפס בהן דין מעלת טהרה דתרומה, ואם הם נעשו שלישיים לטומאה, הרי הם מטמאים את הקדשים .

אלא, שיש חידוש בטומאה זו.

שאותם חולין, שנטמאו משני לטומאה וקיבלו דין שלישי לטומאה מכח היותם "חולין שנעשו על טהרת תרומה" אין הם פוסלים את הקדשים לעשותם רביעי בלבד.

אלא, ביחס לקדשים יש לאותם חולין דין

שני לטומאה

, והם עושים את הקדשים הנוגעים בהם שלישיים [ואם יחזרו אותם קדשים ויגעו בקדשים אחרים, יעשו אותם לרביעיים, ויפסלום].

וטעמו של דבר, לפי שאין שמירת התרומה מטומאה המטמאת תרומה נחשבת כשמירה לקדשים. כי אף שלענין תרומה מוחזקים החולין האלו שנטמאו במגע של שני לטומאה כ"שלישי לטומאה" בלבד, חיישינן לענין קדשים, שכמו שלא נזהר לשומרם לחולין אלו מליגע בשני, שמא לא שמרם כלל ונגעו אף באב הטומאה, ונעשו ראשונים לטומאה. ולכן מטמאים הם את הקדשים שנוגעים בהם כדין "שני לטומאה".

ונמצא, שהאדם האוכלם לחולין "שלישיים" אלו, שיש להם דין שני לטומאה לקדשים, הרי ביחס לקדשים - הוא נעשה שני לטומאה.

הילכך, הוא עושה את הקודש במגעו לשלישי, ומטמאו לענין שיפסול הלאה את הרביעי .

אבל חולין סתם, שלא נעשו על טהרת תרומה, אין בהם כלל דין שלישי לטומאה, כיון שלא נכללו במעלת תרומה. וממילא אינם מטמאים את האדם האוכלם, אף לא לענין קדשים. שלא מצינו בחולין אלא שני לטומאה בלבד.

והדרינן לפרש טעם י"ח הגזירות:

ה

אוכל אוכל ראשון, ו

ה

אוכל אוכל שני

-

מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה,

לפסול את התרומה?

ומפרשינן: משום דחיישינן,

דזימנין

דאכיל אוכלין טמאין

חולין,

ו

בעוד האוכל הטמא בפיו

שקיל משקין

דתרומה ושדי לפומיה

, ואז נוגע האוכל הטמא במשקין דתרומה

ופסיל להו

. והתורה הזהירה על התרומה לשומרה בטהרה, כדכתיב "את משמרת תרומתי" .

לפיכך, גזרו על האדם האוכל אוכלין טמאין, שיפסול את התרומה. ועל ידי כך לא יהיה רגיל אצל התרומה, בזמן שאוכל אוכל טמא .

ושותה משקין טמאין

-

מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה

, לפסול את התרומה? -

משום

דזימנין דשתה משקין טמאין

, ובעוד המשקין בפיו

שקיל אוכלין דתרומה ושדי לפומיה

, ונוגע המשקה הטמא באוכל התרומה

ופסיל להו

.

ותמהינן: והא הני תרי גזירות,

היינו הך

הן, ואמאי חשיב להו כתרי?

ומשנינן: אי הוי גזרינן באוכלין טמאין, אכתי לא הוי ידעינן מינה אף למשקין טמאין. ד

מהו דתימא

, דוקא

הא

[אצל האדם שאוכל אוכלין טמאים], מילתא ד

שכיחי

הוא שיכניס משקין דתרומה בעוד האוכל בפיו. שכן דרך האדם לשתות עם אכילתו. ומשום הכי גזרו בהו.

אבל שישתה משקין טמאין ואחר כך יכניס אוכל תרומה לפיו,

הא

מילתא ד

לא שכיחי

הוא. שאין הדרך לאכול לאחר השתיה . ולפיכך אין לגזור בזה.

קא משמע לן

דאף בזה גזרו.

[ואי קאמר במשקין, הוי אמינא דדוקא משקין מטמאין את השותה, משום דהם חמירי טובא. שהרי גזרו בהם, שכשהם נטמאין הם נעשין לעולם ראשון לטומאה. הילכך הוצרכו למיגזר בתרוייהו. תוספות].

והבא ראשו ורובו במים שאובין

-

מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה

, לפסול את התרומה?

אמר רבי ביבי אמר רב אסי

: לפי

שבתחלה היו טובלין

לטומאתן

במי מערות מכונסין וסרוחין

, שהם כשרים לטבילה.

ו

לאחר טבילתם,

היו נותנין עליהן מים שאובין

, להעביר את סרחון מי המקוה. וכיון ש

התחילו ועשאום

למים שאובין

קבע, גזרו עליהם טומאה

.

והוינן בה:

מאי קבע?

אמר אביי: שהיו אומרים: לא אלו

מי המקוה מטהרין לבדם,

אלא אלו ואלו

, מי המקוה בצירוף עם השאובין,

מטהרין!

ולא היו יודעין שבשביל להעביר הזוהמה נתנו את השאובין. אלא סבורין היו שלצורך הטהרה עשו כן. וכדי למנוע טעות זו, גזרו טומאה על השאובין.

אמר ליה רבא

לאביי:

ומאי נפקא מינה

אי יאמרו כך?

והא

סוף סוף

קא טבלי בהנך

מי מקוה נמי, והרי הם טהורים.

אלא אמר רבא

: לא כך היה. אלא לפי

שהיו אומרים: לא אלו

מי המקוה

מטהרין, אלא אלו

השאובין בלבד

מטהרין!

וחיישינן דלמא אתי לבטולי תורת מקוה, ויטבלו רק בשאובין . והתורה אמרה "אך מעין ובור מקוה מים".

וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין

-

מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה?

והא טעמא דלעיל, לא שייכא אלא בטמא שטבל במקוה.

ומשנינן: משום

דאי לא

נגזור ב

הא

, שאף טהור גמור יטמא על ידי שאובין -

לא

קיימא הא

גזירה בטמא לאחר שטבל. משום דיאמרו, מאי שנא טמא מטהור, וכשם שהטהור שהטהור אינו נטמא, אף הטמא שטבל במקוה אינו נטמא שוב בשאובין .

וספר

-

מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה

, לפסול את התרומה?

אמר רב משרשיא

: משום

שבתחלה היו מצניעין את

ה

אוכלין דתרומה אצל ספר תורה

. משום ש

אמרו, האי

ספר תורה

קודש

הוא,

והאי

תרומה

קודש

היא, ואין בכך גנאי לספר תורה.

כיון דקחזו

חכמים

דקאתו לידי פסידא

דספר תורה, שהיו העכברים באין לשם מחמת האוכלין ומפסידים את הספר,

גזרו ביה רבנן

בספר

טומאה

. ומעתה לא יניחו אצלו תרומה, שהרי תטמא מחמתו [אבל בחולין לא הוצרכו לגזור טומאה משום כן. משום שלא היו רגילין להניח חול אצל הקודש].

והידים

שאינן נטולות - מאי טעמא גזרו בהו רבנן טומאה?

מפני שהידים עסקניות הן

, ונוגעות בבשרו ובמקום הטינופת, וגנאי הוא לתרומה שיגע בה בידים מסואבות. וגם כשנוגע בה בידים מסואבות היא נמאסת לאכילה בכך .

תנא: אף ידים הבאות מחמת ספר

, כלומר, ידים שנגעו בספר תורה,

פוסלות את התרומה

. וטעמא,

משום דרבי פרנך

.

דאמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: האוחז ספר תורה

, כשהספר

ערום

בלא מטפחתו -

נקבר ערום

.

ותמהינן:

ערום סלקא דעתך?

ומפרשינן:

אלא אימא

: נקבר

ערום

-

בלא מצוות

, לפי שהפסיד כל שכר מצוותיו.

ואכתי תמהינן:

בלא מצוות סלקא דעתך?

וכי עד כדי כך חמור מעשה זה?

ומשנינן:

אלא אימא

, נקבר

ערום, בלא אותה מצוה

. שאם אוחז את הספר תורה בקלף בשביל ללמוד בו, מפסיד שכר של אותו לימוד. ואם בשביל לגוללו, אינו מקבל שכר על הגלילה.

והוינן:

הי

מינייהו גזירות

גזור ברישא?

האם גזירת ידים עצמן שיהיו שניות לטומאה, גזרו קודם. או גזירת ידים הנוגעות בספר גזרו קודם.

אילימא, הא

דסתם ידים

גזור ברישא

, הא ליכא למימר הכי.