Shabat 147a — o Talmud em português

אמר רב הונא

:

המנער טליתו בשבת

מן העפר שעליה , הרי הוא

חייב חטאת

. שזהו ליבונה. וחייב משום "מלבן" .

ולא אמרן

דחייב,

אלא ב

טלית

חדתי. אבל ב

מנער טלית

עתיק, לית לן בה

. דכיון דאין דרך להקפיד עליה, לא חשיב "ליבון".

ולא אמרן

דחייב,

אלא באוכמי

[טלית שחורה]. לפי שהאבק מקלקל את מראיתה, והרי הוא מקפיד עליה.

אבל

בטלית

חיורי

או

סומקי

[לבנה או אדומה], שאינו מקפיד בה,

לית לן בה

.

ו

אף באוכמי, הרי

הוא

חייב משום "מלבן", דוקא היכא

דקפיד עלייהו

שלא ידבק בהו עפר. אבל כשאינו מקפיד בכך, אין בזה משום "מלבן".

עולא איקלע לפומבדיתא. חזא לרבנן ד

הוו

קא מנפצי

[מנערים]

גלימייהו

מן העפר.

אמר: קמחללין רבנן שבתא

. שעוברים הם על איסור "מלבן".

אמר להו רב יהודה לרבנן: נפוצי ליה באפיה

[נפצו את גלימותיכם בפניו]. ואל תחששו לדבריו. משום ד

אנן לא קפדינן מידי

בעפר שנדבק בגלימה. הלכך לאו "מלבן" הוא.

אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף. אמר ליה

רב יוסף לאביי:

הב לי

את

כומתאי

[כובעי].

חזא

אביי

דאיכא טלא עליה

[שהיה טל על הכובע]. ומשום כך

הוה קמחסם

[מונע] את עצמו

מלמיתיביה ליה

לרב יוסף את כובעו.

אמר ליה רב יוסף: נפוץ את

הכובע ו

שדי

את הטל מיניה. ולית בזה משום "מלבן", דהא

אנן לא קפדינן מידי

.

אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: היוצא

לרשות הרבים

בטלית מקופלת

כשהיא

מונחת לו על כתיפו

[שאחר שנתנה על ראשו הגביה את שוליה על כתפיו]

בשבת

, הרי הוא

חייב חטאת

. משום איסור הוצאה. שהרי אין זה דרך מלבוש, אלא דרך משאוי.

תניא נמי הכי: סוחרי כסות היוצאים בטליתות מקופלות ומונחות על כתיפן בשבת

, הרי הם

חייבין חטאת

.

ולא

ב

סוחרי כסות בלבד אמרו

כן.

אלא כל אדם

היוצא כך, חייב חטאת. ולא אמרו כן בסוחרי כסות,

אלא

משום

שדרכן של מוכרין לצאת כך

.

וחנוני היוצא במעות הצרורין לו בסדינו, חייב חטאת

.

ולא בחנוני בלבד אמרו

כן.

אלא

ב

כל אדם. אלא

אמרו כן בחנוני, משום

שדרכו של חנוני לצאת כך

.

והרטנין

[אנשים הקרויים כן על שם מקומם]

יוצאין

בשבת

בסודרין שעל גבי כתיפן

. ולא חשיב משאוי, אלא דרך מלבוש הוא.

ולא

ב

רטנין בלבד אמרו

כן.

אלא בכל אדם. אלא

אמרו "רטנין", משום

שדרכן של רטנין לצאת כך

.

אמר רבי יהודה: מעשה בהורקנוס, בנו של רבי אליעזר בן הורקנוס, שיצא בסודר שעל כתיפו בשבת. אלא ש

היתה

נימא

[חוט] מהסודר

כרוכה לו באצבעו

. שדוקא באופן זה היה יוצא בו בסודר. כדי שלא יפול מעל כתיפו. אבל בלאו הכי, לאו דרך מלבוש הוא.

וכשבא הדבר לפני חכמים, אמרו

: מותר לצאת בסודר שעל כתיפו,

אפילו

כש

אין נימא כרוכה לו באצבעו

. דבכל גוונא הוי דרך מלבוש.

דרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דרב חסדא: הלכה, אף על פי שאין נימא כרוכה לו באצבעותיו

, מותר לצאת בסודר שעל כתיפו.

עולא איקלע לבי אסי בר היני. בעו מיניה: מהו לעשות מרזב

מבגדיו

בשבת?

ובסמוך יבואר מהו.

אמר להו: הכי אמר רבי אלעי: אסור לעשות מרזב בשבת

.

והוינו בה:

מאי "מרזב

"?

אמר רב זירא: כיסי בבלייתא

. שכשהבגדים ארוכים ומגיעים עד הארץ, היו מגביהים את שוליהם וכופלין אותם כלפי מעלה. ומחזיקים אותם מקופלים על ידי חוטים. ועל ידי כך נוצר בבגד כיס, כעין מרזב.

ואסר רבי אלעי לעשות כן, משום דהוי כמתקן מנא .

רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא

. והיה קופל חלוקו בפניו,

ואמר ליה: הכי מאי

דיניה לענין שבת?

ואמר ליה: אסור

. ושוב קפלו באופן אחר, ושאלו:

והכי מאי?

ושוב

אמר ליה: אסור

.

אמר רב פפא: נקוט האי כללא בידך: כל

קיפול בבגד שעושה

אדעתא דלכנופי

[שיהא הבגד אסוף כך בקביעות],

אסור

לעשותו בשבת, משום דמתקן מנא.

וכל ד

עושהו כדי

להתנאות

בו לפי שעה, ולא בקביעות,

שרי

.

כי הא דרב שישא בריה דרב אידי, מתנאה בסדינו

בחול

הוי

. אלמא אורחיה בהכי. הלכך אף בשבת מותר. דלאו לשם תיקון מנא עביד ליה.

כי אתא רב דימי, אמר: פעם אחת יצא רבי לשדה

בשבת,

והיו שני צידי טליתו

התחתונים, שמימינו ומשמאלו,

מונחין על כתיפו. אמר לפניו יהושע בן זירוז, בן חמיו של רבי מאיר

: וכי

בזו לא חייב רבי מאיר חטאת?

והרי קאמר רבי מאיר, דדרך משאוי הוא, ולא דרך מלבוש. וחייבים על הוצאתו חטאת.

אמר ליה

רבי: אכן

דקדק רבי מאיר עד כאן?

וקיבל את דבריו, ו

שלשל רבי

את צידי

טליתו

מעל כתיפו והורידן למטה.

כי אתא רבין, אמר: לא

ב

יהושע בן זירוז הוה

מעשה.

אלא יהושע בן כפוסאי היה.

שהוא

חתנו של רבי עקיבא. ואמר

לרבי: וכי

בזו לא חייב רבי עקיבא חטאת?

ואמר לו

רבי:

דקדק רבי עקיבא עד כאן?

ו

שלשל רבי

את

טליתו

, וקבל את דבריו.

כי אתא רב שמואל בר רב יהודה, אמר: "נשאל

רבי",

איתמר

. שלא נהג כן רבי בפועל. אלא שאלה נשאלה לפניו, אם מותר לצאת כשצידי טליתו על כתפו. וביקש להתיר. ועל כך השיבוהו בשם רבי מאיר או רבי עקיבא לאסור.

מתניתין:

א.

הרוחץ במי מערה

[מקוה מקורה שהיא חמה]

ובמי טבריא, ונסתפג

אפילו

בעשר אלונטיאות

[מגבות],

לא יביאם בידו

לביתו. ואף לא במקום שנעשה בו עירוב, ואין בו משום איסור הוצאה. משום דחיישינן שמא ישכח ויסחט את האלונטיאות. ואף שנסתפג בעשרה אלונטיאות, ואין מים מרובים בכל אחת מהן, אסור .

אבל עשרה בני אדם, מסתפגין

אפילו

באלונטית אחת

את

פניהם ידיהם ורגליהם, ומביאין אותן בידן

לביתם. ואף על פי שכולן נסתפגו באחת, ובלועין בה מים רבים, לא חיישינן לסחיטה. שכיון שמרובים הם, יזכירו האחד לחבירו שלא לסחוט.

ב.

סכין

בשבת את הגוף בשמן,

ו

כן

ממשמשין

ביד על כל הגוף להנאה.

אבל לא מתעמלין

[משפשפים בכח את הגוף], ולא מתגררין במגררת את הגוף. משום דהוי עובדין דחול.

אין יורדין

בשבת

ל

נהר

קורדימא

. ובגמרא מפרש טעמא.

ואין עושין

בשבת

אפיקטויזין

[הקאה, ומורכב מתיבות "אפיק" "טויזין". דהיינו הוצאת האוכל מבישולו, שלא יספיק להתעכל. פירוש המשניות להרמב"ם], על ידי סם. ואף דלא עביד לה לרפואה, אלא כדי שיוכל לאכול ולשתות הרבה, אסור לעשות כן משום דהוא "מתקן גברא".

ואין מעצבין את הקטן

, לתקן וליישב את עצמותיו וחוליותיו.

ואין מחזירין את השבר

[העצם השבורה] למקומ ה.

מי שנפרקה ידו ורגלו

[שיצאה העצם מפרק חיבורה]

לא יטרפם

[ישפשפם]

בצונן

במקום הפריקה.

וכל אלה אסורים משום דהוו מילי דרפואה. ואסרו חכמים על רפואה בשבת, משום גזירת שחיקת סממנין.

אבל

אם נפרקה ידו ורגלו

רוחץ הוא

אותם

כדרכן. ואם נתרפא

בכך,

נתרפא

. ואינו חושש לאיסור רפואה בשבת, משום דלא מיחזי כעושה לרפואה.

גמרא:

שנינו במתניתין: הרוחץ במי מערה ובמי טבריא וכו'.

ודייקינן:

קתני "מי מערה" דומיא ד"מי טבריא"

.

מה מי טבריא

הם

חמין, אף "מי מערה"

איירי

בחמין

. ומדקתני

"הרוחץ"

ולא קתני "רוחץ", משמע,

דיעבד אין

. שאם רחץ בדיעבד, לא יביא אלונטית לביתו. אבל

לכתחלה לא

ירחץ כלל בחמין. שגזרו בשבת על רחיצה בחמין. ואפילו כשהוחמו מערב שבת .