Shabat 144b — o Talmud em português

ומשנינן: מצינו כן, בהא

דתניא: סוחטין

בשבת

בפגעין

ובפרישין ובעוזרדין

, [מיני פירות שאינם עומדים לסחיטה] להוציא את מימיהן ולשתותם. דכיון דלאו אורחייהו בהכי, אין כאן משום מלאכת "דש" .

אבל לא

סוחטים

ב

שבת

רמונים

. משום דאורחייהו בהכי.

ו

כדמצינו באנשים

של בית מנשיא בר מנחם, שהיו סוחטין

בחול רמונים.

אלמא, שאר פירות שאין דרכם בסחיטה, מותרים בשבת.

ודחינן:

וממאי ד

האי ברייתא כ

רבנן היא?

דלמא כרבי יהודה היא

. ושמא רבנן אוסרים אף בשאר פירות.

ומשנינן:

ו

הא אפילו

תהוי נמי

הך ברייתא אליבא ד

רבי יהודה

, נמי איכא לאוכוחי מינה לרבנן.

אימר דשמעת ליה לרבי יהודה

דמתיר בשאר פירות, במשקין

שיצאו

מהם

מעצמן

שמעת לה. אבל דסוחטין

לכתחלה

שאר פירות בשבת,

מי שמעת ליה

דאמר כן?

אלא מאי אית לך למימר, כיון ד

פירות אלו

לאו בני סחיטה נינהו,

מותר

אפילו

לסוחטן

לכתחלה

. והרי לענין סחיטה לכתחלה, לא מצינו דפליגי רבנן ארבי יהודה. ואם כן,

אפילו תימא

כ

רבנן, כיון דלאו בני סחיטה נינהו,

מותר לסוחטן

אפילו לכתחלה.

ו

שמע מינה

דהך ברייתא שמתירה לכתחלה לסחוט פגעין פרשין ועוזרדין, נמי

כרבנן היא.

ומסקינן:

שמע מינה

.

שנינו בברייתא:

של בית מנשיא בר מנחם היו סוחטין ברמונים

.

אמר רב נחמן: הלכה כשל בית מנשיא בר מנחם

. דכיון שדרכם לסחוט רמונים בחול, אסור לסוחטם בשבת.

אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי מנשיא בן מנחם תנא הוא,

דתאמר הלכה כוותיה? והלא לא הוזכר, אלא להביא ראיה ממנו לדברי התנא, שדרך הרמונים בסחיטה.

וכי תימא

, דהכי קאמר רב נחמן:

הלכה כי האי תנא דסבר

לה

כשל בית מנשיא בן מנחם

, שדרכם של רמונים בסחיטה, ולפיכך אסורין בשבת - הא נמי קשיא.

ד

ו

כי

משום דסבר כמנשיא בן מנחם, הלכה כמותו?

וכי בית

מנשיא בן מנחם הוי רובא דעלמא

, שמחמתם נימא דדרך רמונים בסחיטה?

ומשנינן:

אין

. שכבר מצינו שמשום כמה אנשים שנוהגים דבר מסוים, נחשב הדבר לדרך העולם.

וכ

דתנן

: אסור לקיים כלאים בכרם, אף כשצמחו הגידולים מאליהם. ואם קיימם, קדשו הגידולים בדין כלאים, והרי הם אסורים בהנאה.

ו

המקיים קוצים בכרם

-

רבי אליעזר אומר: קידש

את הגידולים, ונאסרו בהנאה.

וחכמים אומרים: אינו מקדש

באיסור כלאים

אלא דבר שכמוהו מקיימין

. כלומר, דוקא דבר שדרך לקיימו במקום זה.

ואמר רבי חנינא: מאי טעמא דרבי אליעזר?

-

שכן בערביא מקיימין קוצי שדות ל

צורך אכילת

גמליהם

. ומאחר שבמקום אחד הדרך לקיימן, הרי הם כלאים בכל מקום.

אלמא, משום חד מקום שמחשיבים אותם, הרי הם נעשים דבר חשוב בכל מקום. והכא נמי, כיון דשל מנשיא בר מנחם סוחטים רמונים, חשיבי כבני סחיטה בכל מקום.

ודחינן:

מידי איריא?

והא לא דמיין זה לזה. משום ד

"ערביא

",

אתרא

הוא . וסגי בהא דקוצים חשיבי במקום מסוים, לאוסרם בכל מקום. משום דחשיבותא דרבים הויא חשיבותא . אבל

הכא

במנשיא בר מנחם, משום איש אחד לא נימא דחשיבי רמונים בני סחיטה. לפי

שבטלה דעתו

של מנשיא

אצל כל אדם

. שהרי רובא דעלמא אין דרכן בסחיטת רמונים.

ומשנינן:

אלא

הא דאין סוחטין רמונים בשבת,

היינו טעמא כדרב חסדא.

דאמר רב חסדא: תרדין שסחטן ונתנן

למימיהן

במקוה

, הרי הם

פוסלין את המקוה בשינוי מראה

. שכל המשקין פוסלין את המקוה אם נשתנה מראית המים מחמתן.

ומיהו, אין פוסלין את המקוה, אלא משקין שיש בהם חשיבותא דמשקה.

והא

הני תרדים

לאו בני סחיטה נינהו

, ולא חשיבי מימיהן כמשקה. ואם כן למה הם פוסלין בשינוי מראה?

אלא מאי אית לך למימר, כיון דאחשבינהו

בכך שסחטם,

הוה להו משקה

. ומשום הכי הם פוסלים את המקוה.

ו

הכא נמי

ברמונים.

כיון ד

סחטן,

אחשבינהו, ו

לכך

הוה להו משקה,

ואסור לסוחטו בשבת.

והכי מפרש רב נחמן לברייתא דלעיל: לעולם כל פרי אסור בסחיטה בשבת, אם סוחטו לצורך המשקה היוצא ממנו. ולא שרי לסחוט בפגעין פרישין ועוזרדין, אלא כשסוחטן כדי למתק את הפרי, ולא לצורך המשקה .

אבל ברימונים אסור לסחוט בשום גוונא. דמאחר דשל בית מנשיא היו סוחטין בחול רמונים לצורך המשקה, אסור לסוחטן בשבת אף כדי למתק. דכיון דאיכא חד דסחיט להו לשם משקה, אם נתיר לסוחטן למתק, אתי למעבד לשם משקה. אבל בפגעין ועוזרדין ליכא למיחש למידי. דהא אין שום אדם סוחטן לצורך המשקה.

רב פפא אמר

: מדרב חסדא אין להוכיח, דמשום דאחשבינהו חשיבי משקה. אלא טעמא דמי תרדין פוסלין את המקוה, היינו

משום דהוי דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה

[לארבעים סאה ראשונות שלו].

וכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה,

הרי הוא

פוסל את המקוה בשינוי מראה.

ולא בעינן דיהיה בו שם משקה.

תנן התם: נפל לתוכו

[לתוך המקוה]

יין או חומץ

או

מוחל

[מי זיתים],

ושינה את מראיו

של מי המקוה - הרי המקוה

פסול

. וקא סלקא דעתין השתא, שאין פוסל בשינוי מראה אלא משקה בלבד.

והוינן בה:

מאן

האי

תנא

דאית ליה

ד"מוחל" משקה הוא,

ופוסל את המקוה?

אמר אביי: רבי יעקב היא

דאית ליה הכי.

דתניא: רבי יעקב אומר: מוחל, הרי הוא כמשקה

.

אלא שג' מיני מוחל הם. א. מוחל היוצא מן הזיתים בתחלה, כשטוענן ב"מעטן" להתחמם ולהתבשל. ומוחל זה צלול כמים. ב. מוחל הזב מהזיתים לאחר שעמדו כמה ימים ודחקו זה את זה. ומוחל זה דומה קצת לשמן. ג. מוחל הזב מגפת הזיתים לאחר שנסחט שמנם.

והא דקאמר רבי יעקב דמוחל משקה הוא, אינו אלא במין השני של מוחל, שיוצא לאחר שעמדו הזיתים כמה ימים. אבל מוחל היוצא בתחלה, אינו משקה.

ומה טעם אמרו, מוחל היוצא בתחלה

אינו משקה, והוא

טהור

מליטמא בטומאת משקין? -

לפי ש

הבעלים

אינו רוצה בקיומו

. וכבר נתבאר לעיל, דכל שלא לרצון לא חשיב משקה.

רבי שמעון אומר: מוחל אינו כמשקה

, כי אם המוחל היוצא מגפת הזיתים לאחר שנסחטו בבית הבד.

ומה טעם אמרו, מוחל היוצא מעיקול

[כמין קופה מסורגת שנותנין לתוכה את גפת הזיתים לאחר סחיטתן]

בית הבד טמא?

-

לפי שאי אפשר לו

למוחל זה

בלא

שיהיו בו

צחצוחי

[טיפות]

שמן

שנשתיירו בגפת הזיתים.

והוינן בה:

מאי בינייהו

דרבי יעקב ורבי שמעון? והא במוחל היוצא תחלה מודה רבי יעקב דטהור. ובמוחל היוצא מעקל בית הבד מודה רבי שמעון דטמא.

ומשנינן:

איכא בינייהו

, מוחל

דאתי בתר איצצתא

[לאחר שעמדו הזיתים כמה ימים והתחילו להתחמם]. דלרבי יעקב, חשיב משקה, משום דהוא קרוב להיות שמן. ולרבי שמעון לאו משקה הוא .

רבא אמר

: תנא דמתניתין מצי סבר נמי כרבי שמעון, דמוחל אינו כמשקה. ואפילו הכי הרי הוא פוסל את המקוה.

משום דהוי דבר שאין עושין הימנו מקוה.

וכל דבר שאין עושין ממנו מקוה בתחלתה,

פוסל את המקוה בשינוי מראה

, כדאמר רב פפא לעיל.

אמר רב יהודה אמר שמואל: סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה

של תבשיל, כדי לתקנו . דמוכחא מילתא, דלאו לצורך משקה הוא סוחטו, אלא לצורך תקון התבשיל. ובהכי לא חשיב "מפרק". לפי שאין דרך "מפרק" אלא כשמפריד משקה מאוכל. אבל הכא, הרי הוא כמפריד אוכל מאוכל שהרי המשקה היוצא מן האוכל [הענבים] נבלע בתבשיל ונעשה שוב אוכל .

אבל לא

יסחוט אשכול ענבים

לתוך הקערה

שאין בה תבשיל. דמשקה הנמצא בתוך קערה, לפעמים למשקה קאי. ואף על גב דלא שתי איניש מתוך הקערה, מכל מקום לא מוכחא מילתא דלצורך תבשיל עביד. והוי כמפרק משקה מתוך אוכל .

אמר רב חסדא: מדברי רבינו

[שמואל]

נלמד

, ד

חולב אדם עז לתוך הקדרה

,

אבל לא לתוך הקערה

. שאף חליבה אסורה משום מפרק . אלא, והיינו תולדה ד"דש" שכשהוא חולב לתוך קדרה, הוי כמפריד אוכל מאוכל . ולאו היינו "מפרק", כמבואר .

ודייקינן: מדקאמר שמואל "סוחט לתוך הקדרה",

אלמא קסבר, משקה

העומד להיות

בא ל

תוך

אוכל, אוכל הוא

.

מתיב: רמי בר חמא

: תנן:

זב שחולב את העז, החלב טמא

. שהרי הזב מטמא כל דבר בהיסטו. והכא נמי, הרי הוא מסיט את קילוח החלב, ומטמאו בכך. ולא מצינו חילוק בין אם הוא חולב לתוך קדרה או לתוך קערה.

ואי אמרת, "משקה הבא לאוכלין אוכל הוא

", נמצא דכשחולב לתוך הקדרה, חשיב החלב כאוכל. ואם כן, אמאי טמא? והא דין טומאת אוכלין בו. ואין אוכל מקבל טומאה עד שיוכשר במשקין. ו

במאי איתכשר

האי חלב?

ומשנינן: אף דהוא אוכל, הרי הוא נטמא. שהרי הוכשר במשקין. ו

כדאמר רבי יוחנן.

דתנן: אשה נדה שנטף חלב מדדיה ונפל לאויר תנור, התנור טמא. שהחלב נטמא במגעה, ומטמא את התנור.

וקשיא לן: במאי אתכשר? והא כיון דלאכילת תינוק קיימא, כאוכל דמי, ובעי הכשר.

ואמר רבי יוחנן: הוכשר

בטיפה

הראשונה

המלוכלכת על פי הדד

. וטיפה זו דינה כמשקה. שהרי אינה עומדת לאכילת התינוק.

והכא נמי

, אף כשחולב את העז לתוך הקדרה, ועיקר החלב הוא אוכל, מכל מקום הוכשר לקבל טומאה על יד

הטפה

הראשונה

המלוכלכת על פי הדד

החשובה כמשקה.