Shabat 13a — o Talmud em português

מיתיבי

:

רבי שמעון בן גמליאל אומר: התינוקות של בית רבן היו מסדרין פרשיות וקורין לאור הנר

בשבת.

ומוכח להדיא שהתירו להם לקרות את כל הפרשה .

ומשנינן:

איבעית אימא

: הא דקתני "מסדרין פרשיות", קאי

אראשי פרשיותיו

בלבד.

ואיבעית אימא: שאני תינוקות, הואיל ואימת רבן עליהן, לא אתי לאצלויי

[להטות] את הנר. שהרי אין פושטין את ידם לשום דבר אפילו בחול, אלא על פי רבן.

שנינו במתניתין:

כיוצא בו, לא יאכל הזב

עם הזבה, מפני הרגל עבירה.

תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: בוא וראה עד היכן פרצה

[גברה]

טהרה בישראל

, שהיו אוכלין חולין בטהרה:

שהרי

לא שנינו

במתניתין

"לא יאכל הטהור עם הטמאה" אלא

שנינו

"לא יאכל הזב עם הזבה", מפני הרגל עבירה

, שמא יבוא לבועלה.

ואף שמהטעם הזה יש לאסור אף לאדם טהור לאכול עם זבה, לא הוצרכו לאוסרו לפי שמאליהם, ללא גזירה, לא היו האנשים הטהורים אוכלין עם נשותיהם בשעה שהיו טמאות, כיון שהיו אוכלין חוליהן בטהרה וחוששים שמא יטמא האוכל.

ו

כיוצא בו

שנינו:

לא יאכל זב פרוש

[המקפיד על דיני טהרה]

עם זב עם הארץ

-

שמא ירגילנו אצלו

.

וגם כאן, רק לרבותא נקט התנא מקרה ששניהם טמאים. כי אם היו שניהם טהורים, פשיטא דלא יאכל עמו. שהרי גזרו חכמים טומאה על עם הארץ.

והוינן בה:

וכי מרגילו אצלו

-

מאי הוי?

ומשנינן:

אלא אימא: שמא יאכילנו דברים טמאים

.

ותמהינן:

ואטו זב פרוש

-

לאו דברים טמאים אכול?

והלא כל מגעו טמא.

אמר אביי: גזירה שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנין

, שלא הופרשו מהם מעשרות.

ורבא אמר

: להא לא חיישינן, כי

רוב עמי הארץ מעשרין הן

. ומן התורה, פירות עם הארץ הרי הם בחזקת מעושרים ומותרין באכילה, ורק רבנן גזרו בהם שיהיו אסורים באיסור "דמאי".

הילכך, אין לגזור על חבר, המעשר פירותיו, להמנע מלאכול מאכלי עצמו ביחד עם עם הארץ. כי האיסור לאכול פירות עם הארץ הוא גזירה בעלמא, וגזירה לגזירה לא עבדינן.

אלא

טעמא דלא יאכל הפרוש עמו בימי טומאתו, הוא משום דחיישינן

שמא יהא רגיל אצלו

אף בזמן שיהיה טהור,

ויאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו

של הפרוש.

איבעיא להו: נדה, מהו שתישן עם בעלה

במטה, כש

היא בבגדה והוא בבגדו?

מי חיישינן להרגל עבירה, או דלמא כיון דעבדו היכרא [שישנים כשהוא בבגדו והיא בבגדה], יזכרו את האיסור ולא יבואו לידי עבירה [ובגוונא דליכא למיחש לטומאה מיירי. כגון שאף הוא טמא. או בזמן הזה, דלא קפדינן אטומאה וטהרה. רש"י].

אמר רב יוסף: תא שמע: העוף עולה עם הגבינה על השלחן, ואינו נאכל

עם גבינה. והיינו, שאיסור אכילת בשר עוף בחלב אינו אלא מדרבנן, ולפיכך לא גזרו לאסור את העלאתם יחד לשלחן שמא יבוא לאוכלם יחד, משום דהוי גזירה לגזירה,

דברי בית שמאי

.

ובית הלל אומרים

: העוף

לא עולה

על השלחן עם הגבינה,

ולא נאכל

עמה, דגזרינן העלאה אטו אכילה.

ויש להוכיח מדברי בית הלל לעניננו, שאסור לו לישן עם הנדה, שמא יבוא לידי עבירה.

[אלא הוי מצי לחלק, דשאני הכא דאיכא היכרא, שהוא בבגדו והיא בבגדה. רש"י].

ודחינן:

שאני התם

, בעוף וגבינה,

דליכא

שתי

דיעות

של שני אנשים, אלא דעת אדם אחד בלבד. ולכן התם חיישינן שמא ישכח ויאכלם יחד. אבל הכא, איכא שתי דיעות, של האיש ושל האשה, ויזכירו זה לזה את האיסור - ליכא למיחש.

ומוכחינן:

הכי נמי מסתברא

דהיכא

דאיכא

שתי

דיעות שאני

.

ד

הא

קתני

התם

בסיפא: רבי שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסניים

[אורחים]

אוכלין על שלחן אחד

-

זה אוכל בשר וזה אוכל גבינה, ואין חוששין

שמא יבואו לאכול בשר עם גבינה. הרי דהיכא דאיכא שני אנשים, סמכינן על כך שיזכירו זה לזה.

ופרכינן:

ו

כי

לאו אתמר עלה

דהא מתניתין:

אמר רב חנין בר אמי אמר שמואל: לא שנו

דשנים מותרין,

אלא

כ

שאין מכירין זה את זה

, שרק אז לא חיישינן שמא יבוא אחד מהם לקחת ממאכל חבירו ולאוכלו.

אבל

כשהן

מכירין זה את זה, אסורים

לאכול יחד על אותו שלחן בשר וגבינה, דחיישינן שמא יטול אחד מחבירו ויאכל יחד עם שלו. הרי שלא מהני שתי דיעות של שני אנשים להתיר. ושוב איכא למיפשט מהא, לאסור לישן עם הנדה.

ודחינן:

הכי השתא!?

התם

, באכילת בשר וחלב על אותו שלחן, אמנם שתי

דעות איכא

, אבל

שינוי ליכא

. שהרי הם אוכלים על שלחן אחד בלא היכרא.

אבל

הכא

, בנדה,

איכא

גם שתי

דיעות

של האיש והאשה,

ו

גם

איכא שינוי

, בכך שהוא ישן בבגדו והיא בבגדה . ובצירוף שתי הסיבות, לא חיישינן שמא יבואו לידי עבירה.

איכא דאמרי

להא שמעתתא הכי:

תא שמע: רבי שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסניים אוכלין על שלחן אחד, זה בשר וזה גבינה

.

ואתמר

עלה,

אמר רב חנין בר אמי אמר שמואל: לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה

.

אבל

אם

מכירין זה את זה, אסור

.

ותיפשוט מינה להכא. דהא

הני

איש ואשה

נמי

-

מכירין זה את זה נינהו

, ואיכא למיחש בהו שיבואו לידי עבירה, אף דאיכא שתי דיעות.

ודחינן:

התם

אמנם שתי

דיעות איכא

, אבל

שינוי ליכא

. ואילו

הכא

-

איכא

גם שתי

דיעות, ואיכא

אף

שינוי

, שהוא ישן בבגדו והיא בבגדה.

ושוב פשטינן:

תא שמע: לא יאכל הזב עם הזבה, משום הרגל עבירה

. ומשום כך יש לאסור גם שינה ביחד. ואף דהוו שתי דיעות.

ודחינן:

הכא

, באכילה,

נמי

, רק שתי

דיעות

הוא ד

איכא

, אבל

שינוי ליכא

. ואילו בשינה, שהוא ישן בבגדו והיא בבגדה, איכא גם שתי דיעות וגם היכרא.

תא שמע

: כתיב

"אל ההרים לא אכל

[שלא נתפרנס בזכות האבות אלא בזכות שהוא צדיק בעצמו],

ועיניו לא נשא אל גלולי בת ישראל. ואת אשת רעהו לא טמא, ואל אשה

נדה לא יקרב

".

מקיש

הכתוב איסור

אשה נדה לאשת רעהו

:

מה אשת רעהו

, אף כש

הוא בבגדו והיא בבגדה אסור

לישן עמה, דהא אפילו ביחוד גרידא הם אסורים -

אף אשתו נדה

, לישן עמה כש

הוא בבגדו והיא בבגדה, אסור

.

שמע מינה, דאף בכהאי גוונא אסור לישן עמה, ואיפשיטא בעייתנו.

ומסקינן:

שמע מינה!

ופליגא

רב יוסף, דפשט מהך דרשה לאסור, א

דרבי פדת

.

דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה, אלא קורבה של גילוי עריות בלבד

. כלומר, ביאת העבירה עצמה.

שנאמר "איש איש אל שאר בשרו, לא תקרבו לגלות ערוה

". אבל קירוב בשר בעלמא אינו אסור מן התורה, אלא מדרבנן . ולדידיה, כיון שאינו אסור אלא מדרבנן, היכא שישנים כשהוא בבגדו והיא בבגדה, דליכא קירוב בשר, אף מדרבנן מותר.

עולא, כי הוי אתי מבי רב, הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו, ואמרי לה: אבי ידייהו

. שכן דרך בני אדם, שכשיוצאין מבית הכנסת, מיד נושקים לאביהם ולאמם או לגדול מהם, בארכובה או בפס היד. וזהו דרך כבוד [רש"י. עבודה זרה יז א].

ופליגא

עולא בהך עובדה

דידיה, א

מימרא

דידיה

.

דאמר עולא: אפילו שום קורבה אסור

בעריות,

משום

הרחקה מעבירה. וכדאמרינן

"לך לך אמרי

נן ל

נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב

" כלומר: התרחק, אתה הנזיר, ואל תלך דרך הכרם, אלא הקף אותו מסביב כדי שלא תכשל באיסור אכילת ענבים.

ולשיטתו, לא היה לו לנשק את אחיותיו, משום הרחקה. ואף שלא היה חס ושלום בדרך עבירה.

[אכן, עולא עביד כן, משום שידע בעצמו שלא יבוא לידי הרהור. לפי שצדיק גמור היה. וכעין רב אחא שהיה מרכיב את הכלה על כתפיו ומרקד עמה, משום דדמיא ליה כקורת עץ בעלמא. תוספות].

תני דבי אליהו: מעשה בתלמיד אחד, ששנה הרבה, וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה

[שהסבירוהו סתימות המשנה וטעמיה, והיינו "תלמוד"].

ומת בחצי ימיו

.

והיתה אשתו נוטלת את תפיליו

[שנאמר בהם אריכות ימים, כדכתיב "ה' עליהם - יחיו". תוספות הרא"ש],

ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות

.

ואמרה להם

ליושבי בית המדרש:

כתיב בתורה "כי הוא חייך ואורך ימיך

".

בעלי ששנה הרבה, וקרא הרבה,