Shabat 121b — o Talmud em português

לרב יהודה ורב ירמיה בר אבא

אייתו להו פורייתא

, מיטות לישב עליהן. ואילו

לרב חנן בר רבא לא אייתו ליה

מיטה אלא הושיבוהו על הארץ.

אשכחיה

, מצאו רב חנן, שהיה כועס על שהושיבוהו על הארץ, לרב אבין, כשהוא

מתני ליה לבריה

, שונה לבנו את משנתנו, בלשון הזה: וכופין קערה

על צואה של קטן

-

מפני קטן

, שלא יטפח בה ויתלכלך.

אמר ליה

רב חנן לרב אבין [וכאמור, רב חנן כעס עליו] בלשון הקנטה:

אבין שטיא

-

מתני שטותא לבניה

.

כי למה צריך לכפות על הצואה כלי כדי למנוע את לכלוכו של קטן?

והלא היא עצמה

, הצואה, אינה מוקצה. אלא היא

מוכנת ל

אכילת

כלבים

, ואם כן מותר לפנותה מהמקום, ואין צורך לכפות עליה קערה.

וכי תימא דלא חזיא ליה

לא היתה הצואה מוכנה

מאתמול

בכניסת השבת לפי שרק בשבת היא נולדה, והרי היא מוקצה.

אי אפשר לומר כך.

כי

והתניא: נהרות המושכין

, שמימיהם זורמים,

ומעיינות הנובעין

שהיו מימיהם מחוץ לתחום בכניסת השבת, וזרמו המים והגיעו אל העיר בשבת, אין הם קונים שביתה במקום שהיו בו בכניסת השבת, לפי שמים זורמים אינם קונים מקום שביתה. ולכן בשעה שמילאו מן המים אל תוך כלים, מעתה דין שביתתם של המים ביחס לתחום שבת -

הרי הן כרגלי כל אדם

הממלאן. שתחום השבת שנקבע לאדם שמילא אותן הוא גם תחום המים.

ומוכח שמותר לטלטל את המים ולא אמרינן שהם מוקצה לפי שלא היו מוכנים כאן בערב שבת, מפני שדעתו של האדם על המים האלו שיבואו בשבת .

והוא הדין לצואה של קטן, כיון שדעתו של אדם עליה שתבוא הרי היא נחשבת מן המוכן להאכילה לכלבים, ואינה מוקצה.

אמר ליה רב אבין לרב חנן:

ואלא היכי אתנייה

את המשנה?

אמר ליה רב חנן:

אימא

: כופה קערה

על צואה של תרנגולים

שאינה ראויה למאכל כלבים [והיא מוקצה ואי אפשר לפנותה] -

מפני קטן

כדי שלא יטפח בה, ויתלכלך.

ופרכינן:

ותיפוק ליה דהוי גרף של רעי

, שמותר להוציאו מחמת מאיסותו.

וכי תימא

לתרץ, כי רק

גרף של רעי

, דהיינו, רק צואה הנמצאת בכלי חרס,

אגב מנא

, אגב כלי החרס שהיא נמצאת בו,

אין,

אכן מותר לטלטלה. אבל

איהו גופיה

, הרעי עצמו, דהיינו, הצואה כשלעצמה -

לא

מטלטלין.

וכאן מדובר שלא היתה הצואה מונחת בכלי ולכן אי אפשר לפנותה מדין גרף של רעי.

אי אפשר לומר כן. כי,

והא ההוא עכבר

, שהוא מאוס כצואה,

דאישתכח באיספרמקי

בבשמים

דרב אשי

.

ואמר להו

רב אשי:

נקוטו בצוציתיה

בזנבו

ואפקוה

, והוציאוהו. על אף שלא היה העכבר בכלי.

ומשנינן: כאן מדובר שלא היתה הצואה צריכה פינוי, לפי שהיתה

באשפה.

ולא הוצרכו אלא לכסותה כדי שלא יטפח בה התינוק.

ותמהינן:

ו

כי

קטן ב

מקום

אשפה

-

מאי בעי ליה

, מה הוא עושה שם?

ומשנינן: אכן לא בצואה המוטלת באשפה עסקינן אלא בצואה הנמצאת

בחצר

, ששכיח בה קטן

ופרכינן: מ

חצר נמי

יהיה ניתן לפנותה. שהרי

גרף של רעי הוא!

ומשנינן: שהמשנה מדברת -

באשפה שבחצר

, שאין צורך לפנות את הצואה ממנה.

שנינו במשנה:

ו

כופין את הקערה

על עקרב

כדי

שלא תישך.

אמר רבי יהושע בן לוי: כל המזיקין

ההורגין את האדם -

נהרגין בשבת.

וסברה הגמרא שמדובר אפילו אין רצין אחריו ואין מסכנים אותו, לפי שהריגתן היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שאין לו צורך במזיקים הרוגים [ואין זה דומה לשחיטת בהמה שרוצה בנטילת נשמתה כיון שהוא מעונין לאוכלה לאחר שחיטה]. אלא כל כוונתו בהריגתן היא כדי שלא יזיקו אותו. וסובר רבי יהושע בן לוי שפטור עליה, ואיסורה הוא רק מדרבנן, וביחס להריגת מזיקין לא גזרו.

מתיב רב יוסף

: שנינו בברייתא:

חמשה

מזיקין

נהרגין בשבת

. משום שהם עלולים להרוג.

ואלו הן: זבוב שבארץ מצרים, וצירעה שבנינוה, ועקרב שבחדייב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום.

ומקשינן:

מני?

מיהו התנא ששנה את הברייתא הזאת?

אילימא רבי יהודה

-

הא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה!

אלא לאו

-

רבי שמעון

.

ו

מוכח כי רק

הני

חמשה מזיקין

הוא דשרי

להורגן. הא מזיקין

אחריני

-

לא!

אמר רבי ירמיה: ומאן נימא לן דהא

ברייתא ששנה אותה רב יוסף ואינה נשנית בתוספתא של רבי חייא ורב אושעיא

מתרצתא היא

עד שניתן להקשות ממנה?

דילמא

ברייתא

משבשתא היא?

אמר רב יוסף: אנא מתנינא לה

בכללן של הברייתות שאני שונה.

ואותיבנא לה

לרבי יהושע בן לוי.

ואנא מתריצנא לה

שמדובר כאן

ברצו

המזיקין

אחריו

, שאז ברור שהם רצים אחריו כדי להורגו,

ו

מותר אז להרוג את כל המזיקין - ל

דברי הכל

.

תני תנא קמיה דרבא בר רב הונא: ההורג נחשים ועקרבים בשבת

כשאינם רצים אחריו -

אין רוח חסידים נוחה הימנו.

אמר לו: ואותן חסידים

המקפידים -

אין רוח חכמים נוחה מהם.

כי סופן של המזיקין שיזיקו בשעת כעסן .

ופליגא דרב הונא

.

דרב הונא חזייה לההוא גברא דקא קטיל זיבורא

צירעה.

אמר ליה

: וכי

שלימתינהו

סיימת והשלמת בהריגתו

לכולהו

זיבורא, והרי נשארו רבים מהן, ומה הועלת בהריגתו של זה?

תנו רבנן: נזדמנו לו נחשים ועקרבים,

הרי אם

הרגן

-

בידוע שנזדמנו לו להורגן

.

לא הרגן

-

בידוע שנזדמנו להורגו,

והראהו הקב"ה שחטא, אלא

ונעשה לו נס מן השמים.

אמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בנישופין בו

, כששורק הנחש בשעת כעסו זה הסימן שרוצה לנשוך ולהרוג, ואם עשה כן הנחש יש לאדם סימן מן השמים שחטא.

אמר רבי אבא בר כהנא: פעם אחת נפל

נחש

אחד בבית המדרש, ועומד ניותי

[ישראל, ונקרא כך על שם מקומו "ניות"]

אחד, והרגו.

אמר רבי: פגע בו

בנחש - אדם

כיוצא בו.

איבעיא להו

: מהי כוונתו של רבי, האם לשלול את מעשהו או לשבח אותו?

האם

"פגע בו כיוצא בו

" -

דשפיר עביד

. שהנחש דינו הוא כרודף, ולכן נעשה האדם לרודף שלו, שרשאי להורגו.

או לא

שפיר עביד. ולגנאי אמר רבי שההורגו לנחש הרי הוא כיוצא בו.

תא שמע: דרבי אבא בריה דרבי חייא בר

אבא ורבי זירא הוו יתבי אקילעא

בפתח

דבי רבי ינאי

.

נפק מילתא מבינייהו, בעו מיניה מרבי ינאי

:

מהו להרוג נחשים ועקרבים בשבת?

אמר להו: צירעה

שאינה מועדת כל כך להזיק,

אני הורג

-

נחש ועקרב

שמועדין להזיק,

לא כל שכן

שאני הורג!

ומוכח שמותר להורגן.

ודחינן:

דילמא

הורגן רק כשהוא הולך בדרך

לפי תומו

ודורך עליהן בצורה שאינו מתכוון לדרוך עליהן. ודבר זה מותר אפילו לרבי יהודה, כי בשבת יש היתר של מלאכת מחשבת, וסובר רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון בשבת אסור רק מדרבנן, ובמקום מזיקין לא גזרו .

דאמר רב יהודה: רוק

הנמצא על הארץ, ואסור למרח אותו ולהחליקו מחמת אב מלאכה של ממרח [ממחק], וכן אסור למרח אותו משום שמשוה את הגומות שבחריצי הבית ואסור משום בונה -

דורסו

בהליכתו

לפי תומו

.

ואמר רב ששת: נחש דורסו

והורגו בדרך הליכתו

לפי תומו.

ואמר רב קטינא: עקרב

-

דורסו לפי תומו.

אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסקי ביה

נושים בו אנשים

דבי ריש גלותא, זוזי

.

אייתיוהו

, הביאו אליהם והוו

קא מצערי ליה.

הוה שדי רוקא,

היה רוק זרוק על הארץ בשבת.

אמר להו ריש גלותא: אייתו מאנא

הביאו כלי

סחיפו

וכפו אותו

עלויה

על הרוק.

אמר להו

אבא בר מניומי:

לא צריכיתו

לכפות כלי על הרוק. כי

הכי אמר רב יהודה: רוק

-

דורסו לפי תומו.

אמר להו

ריש גלותא לנושיו של אבא בר מניומי:

צורבא מרבנן

תלמיד חכם

הוא

.

שבקוהו

, עזבוהו!

אמר רבי אבא בר כהנא אמר רבי חנינא: פמוטות

מנורות

של בית רבי

שאינן עשויות חוליות -

מותר לטלטלן בשבת.

אמר לו

שאלו

רבי זירא

: האם דוקא

ב

פמוטות ה

ניטלין בידו אחת

התיר.

או

אפילו בפמוטות כבדים שיכולין להנטל רק

בשתי ידים?