Versão em texto deste daf: original e tradução
Shabat 115b — o Talmud em português
Shabat 115b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Shabat 115b
אילימא
מחלוקת התנאים בברייתא שנחלקו בה
תנא קמא ורבי יוסי
, וסובר רב הונא כי רב חסדא הוא בשיטת תנא קמא שמצילין, ורב הונא עצמו סובר כרבי יוסי שאין מצילין.
יש לשאול: מנין לו לרב הונא שמחלוקתם של תנא קמא ורבי יוסי היא למאן דאמר לא ניתנו לקרות בהם?
ודילמא בהא
גופא
קמיפלגי
תנא קמא ורבי יוסי, אם מותר לקרות בהן, וכך היא מחלוקתם:
מר
, תנא קמא
סבר: ניתנו לקרות בהן
, ורק לכן מצילין אותן.
ומר
, רבי יוסי
סבר: לא ניתנו לקרות בהן
, ולכן אין מצילין אותן.
אבל למאן דאמר לא ניתנו לקרות בהן לא נחלקו תנא קמא ורבי יוסי, ושניהם סוברים שלדבריו אין מצילים אותם, כדעת רב הונא.
ואם כן, אין לו לרב הונא להסביר שרב חסדא, האומר שמצילין סובר כתנא קמא. והרי פשיטא שאינו כרבי יוסי, ומתנא קמא אין ראיה שסובר כרב חסדא.
אלא
, מחלוקת התנאים שאמר רב הונא כונתו ל
רבי יוסי
, האומר אין מצילין ובהכרח שסובר כרב הונא,
ותנא דגיפטית
[בעמוד הקודם], שאומר במפורש שאפילו למאן דאמר לא ניתנו לקרות, מצילין.
תנו רבנן
: כתבי
הברכות
שכתוב בהן נוסחי הברכות, וכן ברכות תפילת שמונה עשרה,
והקמיעין
שכותבים בהן פסוקי סגולה כנגד מחלות או פחד וכדומה,
אף על פי שיש בהן אותיות של שם, ו
כתוב בהן
מעניינות
, מפרשיות
הרבה שבתורה
-
אין מצילין אותן מפני הדליקה
בשבת.
אלא
, אם פרצה דליקה בשבת, הרי הם
נשרפים במקומן, הן ואזכרותיהן
.
מכאן אמרו: כותבי ברכות
-
כשורפי
תורה!
שהרי אם תפרוץ דליקה בשבת לא יוכלו להצילם, ולכן אין לכותבם .
מעשה באחד שהיה כותב
ברכות
ב
עיר
צידן
.
באו והודיעו את רבי ישמעאל
.
והלך רבי ישמעאל לבודקו
אם אכן אמת הדבר.
כשהיה עולה
רבי ישמעאל אליו
בסולם
-
הרגיש בו
.
נטל
אותו אדם
טומוס
, קובץ כתבים
של ברכות, ושקען בספל של מים
,, כדי שלא יבחין בהם רבי ישמעאל.
ובלשון הזה אמר לו רבי ישמעאל: גדול
ה
עונש
שמגיע לך על המעשה
האחרון
, ששיקעת את הברכות במים,
מן
העונש על המעשה
הראשון
, על שכתבת אותן .
בעא מיניה ריש גלותא מרבה בר רב הונא
:
כתבי הקודש שלא נכתבו בדיו כהלכה, אלא
היו כתובין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום
, שאינם כשרים לכתיבת כתבי הקודש, אבל היו כתובים
בלשון הקדש
האם
מצילין אותן מפני הדליקה, או אין מצילין?
ובעיה זאת יש להסתפק בה לפי כולם:
תיבעי
, יש להסתפק בה
למאן דאמר מצילין
כתבי הקודש הכתובים בכל לשון. וכן
תיבעי
, יש להסתפק בה גם
למאן דאמר אין מצילין.
תיבעי למאן דאמר אין מצילין
: כי שמא
הני מילי
שאין מצילין הוא דוקא
היכא דכתיבי תרגום ובכל לשון
.
אבל הכא, דכתיבי בלשון הקדש
-
מצילין.
או דילמא, אפילו למאן דאמר מצילין
תרגום וכל לשון,
הני מילי
-
היכא דכתיבי בדיו, ד
כתב הדיו
מיקיים
, מחזיק מעמד זמן ממושך.
אבל הכא,
כתב שנכתב בסם ובסיקרא,
כיון דלא מיקיים
זמן ממושך כמו דיו, שמא
לא
מצילים אותם?
אמר ליה
רבה בר רב הונא:
אין מצילין.
אמר ליה ריש גלותא:
והא רב המנונא תנא
, שנה ברייתא, האומרת ש
מצילין
כתבים שכאלו!?
אמר ליה: אי תניא
-
תניא.
מאי
, היכן
תניא
דין זה?
אמר רב אשי, כדתניא: אין
הבדל
בין
דיני כתיבת
ספרים ל
כתיבת
מגילה, אלא
הבדל זה בלבד:
שהספרים נכתבים בכל לשון, ו
אילו
מגילה
אינה כשרה לקריאה
עד שתהא כתובה אשורית
,
על הספר, ובדיו.
ומוכח שרק מגילה חייבת להכתב דוקא בדיו, אבל שאר הספרים נכתבים גם בסם ובסקרא, ואם כן הם קדושים לגמרי, ולכן מצילים אותן מן הדליקה .
בעא מיניה רב הונא בר חלוב מרב נחמן
:
ספר תורה
שנמחקו רוב אותיותיו, או שבלה ושוב אין ניכרות בו רוב האותיות, עד
שאין בו
בכולו
ללקט
מתוכו [דהיינו, שלא נותרו בו] אפילו
שמונים וחמש אותיות,
שמנין האותיות הזה הוא השיעור לספר תורה כדי שיעמוד בקדושתו ,
כגון
סכום האותיות של
פרשת "ויהי בנסע הארן
", שנחשבת כספר בפני עצמו, וכפי שיתבאר להלן -
האם
מצילין אותה מפני הדליקה, או אין מצילין?
אמר לו
רב נחמן:
ותיבעי לך פרשת "ויהי בנסע הארן גופה
" אם נכתבה כשלעצמה והיה חסר בה אות אחת, מהו להצילה?
אמר לו רב הונא בר חלוב:
היכא דחסר פרשת ויהי בנסע
-
לא קמיבעיא לי
.
דכיון דאית ביה הזכרות
של שם ה', הרי
אף על גב דלית ביה שמונים וחמש אותיות
-
מצילין
אותה מפני ההזכרות שנותרו בה .
כי קא מיבעיא לי: ספר תורה שאין בו ללקט
שמונים וחמש אותיות - ואין בו כלל הזכרות -
מאי?
אמר ליה
רב נחמן:
אין מצילין.
איתיביה
לרב נחמן מברייתא ששנינו בה:
תרגום
שבתורה [מבואר להלן שהוא "יגר שהדותא"]
שכתבו
בלשון ה
מקרא
ולא בלשון תרגום.
ו
כן לשון
מקרא
שבתורה
שכתבו תרגום
.
ו
כן אם
כתב
בכתב
עברית
הקדומה, ולא בכתב אשורית שכותבים בה ספרי תורה -
מצילין מפני הדליקה
.
ואין צריך לומר תרגום שבעזרא ושבדניאל ושבתורה
, שכתבו כדינו בלשון תרגום, שמצילין מן הדליקה.
ומדייקת הגמרא:
תרגום שבתורה
-
מאי ניהו?
[בראשית לא]
"יגר שהדותא
" .
והבינה הגמרא שמדובר שכתב רק את שתי המילים "יגר שהדותא", ובכל זאת מצילין מהדליקה,
ואף על גב דלית בה שמונים וחמש אותיות!
ומפורש בברייתא שמצילין פחות משמונים וחמש אותיות?
ומשנינן:
כי תניא ההיא
שיש בה אותיות נוספות, ושתי המילים הללו ראויים
להשלים
למנין שמונים וחמש אותיות.
איבעיא להו: הני שמונים וחמש אותיות
האם הן צריכות להיות
מכונסות
במקום אחד
או
יכולות להיות
מפוזרות?
רב הונא אמר
: דוקא
מכונסות.
רב חסדא אמר: אפילו מפוזרות.
מיתיבי
לרב הונא מברייתא ששנינו בה:
ספר תורה שבלה, אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי בנסע הארן
-
מצילין, ואם לאו
-
אין מצילין.
והלשון "ללקט" מלמדת שהמדובר הוא באותיות מפוזרות.
תיובתא דרב הונא!
תרגמה
תירצה
רב חסדא, אליבא
, לשיטתו
דרב הונא
, שכוונת הברייתא היא
ב
ליקוט
תיבות
שלימות, ואפילו כשהתיבות מפוזרות. ואילו מחלוקתם של רב הונא ורב חסדא היא רק בליקוט אותיות מפוזרות.
תנו רבנן
: [במדבר י]
"ויהי בנסע הארן ויאמר משה
".
פרשה זו, עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות
כמין אות נו"ן הפוכה, אחת
מלמעלה
, מלפניה,
ו
אחת
למטה
, מאחריה, כדי להפרידה מהפרשיות שלפניה ואחריה .