Shabat 10a — o Talmud em português

ומשנינן:

התם,

בשעת מנחה

לא שכיחא שכרות,

שאין דרך להשתכר במשך שעות היום, לפיכך אם התחיל בסעודה אינו מפסיק. אבל

הכא,

בשעת ערבית שהיא בלילה

שכיחא שכרות,

ועשוי להשתכר בסעודתו, הלכך אי הוי חובה מטרחינן ליה להפסיק ולהתפלל.

אי נמי: במנחה

אינו מפסיק כיון

דקביעא ליה זימנא

עד הלילה, הלכך

מירתת

ונזהר שלא יאחר את הזמן,

ולא אתי למפשע.

אבל

לערבית,

אי הוי חובה מפסיק,

כיון דכולא ליליא זמן ערבית.

הלכך

לא מירתת

שמא יעבור הזמן

ואתי למפשע

ולהפסיד התפלה.

מתקיף לה רב ששת

לאביי: ואמאי אי שרי המייניה לא יפסיק? והא אף אי תפלת ערבית רשות, וכי

טריחותא היא

לחזור ו

למיסר המייניה?!

ועוד

אקשיה: למה ליה לחגור שוב?

ליקו

הכי וליצלי

[ויתפלל].

ומשנינן: צריך הוא לחגור קודם שיתפלל,

משום שנאמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל"!

שצריך להתנאות כשעומדים לפני הקדוש ברוך הוא בתפלה. וחגור הוא ענין של נוי.

רבא בר רב הונא רמי פוזמקיה

[אנפילאות חשובות ברגליו]

ו

הדר

מצלי.

לפי

שאמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל"!

רבא שדי

[השליך]

גלימיה

מעליו קודם התפלה, שלא יראה כאדם חשוב,

ופכר

[חיבק]

ידיה

באצבעותיו כאדם המצטער מאימת רבו

ומצלי. לפי שאמר

: יש לעמוד בתפלה

כעבדא קמיה מריה.

והיינו, שנהג להיפך ממנהג רבה בר רב הונא שהיה מתנאה בתפלה.

אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא

שהיה מקיים מנהג שניהם. וכך היה נוהג:

כי איכא צערא בעלמא

-

שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי.

ו

אמר

להסביר את התנהגותו: בשעת צער יש להתפלל

כעבדא קמיה מריה.

אבל

כי איכא שלמא

בעולם,

לביש

בגדיו

ומתכסי

בגלימיה

ומתעטף

בטלית, דהיינו דרך נוי, והדר מצלי. ש

אמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל!".

רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה. אמר

עליו:

מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה!

שהתורה מביאתו לחיי העולם הבא שהם נצחיים, ואילו התפלה היא צורך חיי שעה, כגון רפואה ושלום ומזונות.

והוא

[רב המנונא]

סבר: זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד!

ואין לקצר מהזמן הראוי לתפלה בשביל תלמוד תורה.

רבי ירמיה הוי יתיב קמיה דרב זירא, והוו עסקי בשמעתתא. נגה

[נתאחר] היום והגיע הזמן

לצלויי, והוה קא מסרהב

[ממהר]

רבי ירמיה

להפסיק הלימוד ולהתפלל

. קרי עליה רבי זירא

את הפסוק: גם

"מסיר אזנו משמוע תורה תפלתו תועבה"!

והדרינן למילתא קמייתא:

מאימתי התחלת הדין

ששנינו בה שאם התחיל בדין אין מפסיק לתפלת המנחה? והשיבו על זה

רב ירמיה ורב יונה.

חד אמר: משיתעטפו הדיינין!

שמאימת השכינה היו מתעטפים בטליתם ומכסים עיניהם שלא יפנו ראשם לכאן ולכאן. עשו כך כדי שתהא דעתם פנויה עליהם.

וחד אמר: משיפתחו בעלי דינים בטע נותיהם!

ומפרשינן:

ולא פליגי. הא

דאמר "משיפתחו בעלי דינים", מיירי בכגון

דעסקי ואתו בדינא

אחרינא קודם לכן, וכבר גמרוהו, ועתה באים לדון דין חדש. דבהא ליכא למימר "משיתעטפו", שהרי הם כבר מעוטפים.

והא

דאמר "משיתעטפו", מיירי

בדלא עסקי ואתו בדינא

קודם לכן. דבכי האי גוונא תחלת הדין היא העיטוף.

רבי אמי ורבי אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי

בית המדרש שהעליה נשענת עליהם

. וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעיברא דדשא

[מכים על בריח הדלת]

ואמרי: אי איכא

מאן

דאית ליה דינא ליעול וליתי

להכא, ונדון את דינו! שהדין עדיף על תלמוד תורה. [תוספות].

רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כולי יומא

, ומתוך שהתענו כל היום עד שגמרו לדון משום שסברו שאין ראוי לו לדיין להפסיק בשעה שהוא יושב לדון,

הוה

קא חליש לבייהו

תני להו רב חייא בר רב מדיפתי,

בשביל למונעם מהתענית את הא דתניא:

"ויעמוד כל העם על משה מן הבקר עד הערב". וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו?

אם כן,

תורתו מתי נעשית?

אלא מקרא יוצא מידי פשוטו. ולא נקט הכתוב לשון "בקר עד ערב"

אלא לומר לך: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו

אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.

ד

כתיב הכא "ויעמוד כל העם על משה מן הבקר עד הערב", וכתיב התם,

במעשה בראשית

"ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"

והוינן בה: מאחר ואין הדיין מחויב לישב כל היום בדין,

עד מתי יושבין בדין?

ומשנינן:

עד זמן סעודה.

דהיינו שעה ששית, שהיא זמן סעודת תלמידי חכמים, כמובא להלן. [רי"ף ורמב"ם פרק ג' מהלכות סנהדרין הלכה א'].

אמר רב חמא: מאי קרא

דדרשינן מיניה הכי?

דכתיב "אי לך ארץ שמלכך נער, ושריך בבקר

יאכלו. אשריך ארץ שמלכך בן חורים, ושריך לעת יאכלו, בגבורה ולא בש תי".

והכתוב הזה עוסק בדיינים, שהדיין קרוי מלך. כדכתיב "מלך במשפט יעמיד ארץ". והכי פירושו: אשריך ארץ שדייניך עוסקין

בגבורה של תורה ולא בשתיה של יין

. כלומר, שמאחרים סעודתם לפי שעוסקים קודם לכן בדין תורה.

תנו רבנן: שעה ראשונה

של היום -

מאכל לודים!

שהם אומה רעבתנית של אוכלי אדם. שעה

שניה

-

מאכל לסטים!

שאף הם רעבתנים. אלא מתוך שניעורים בלילה, עדיין ישנים הם בשעה ראשונה ואוכלים בשניה. [רש"י, פסחים יב ב]. שעה

שלישית

-

מאכל יורשין!

שמקדימים סעודתם מכל אדם. שלפי שירשו הון רב אינם עסוקים לדאוג ולשוט אחר מזונותיהם. שעה

רביעית

-

מאכל פועלים.

שעה

חמישית

-

מאכל כל אדם.

ומקשינן:

איני, והאמר רב פפא

: שעה

רביעית זמן סעודה לכל אדם!

ומשנינן: אלא איפוך ו

תני: רביעית מאכל כל אדם וחמישית מאכל פועלים.

והדרינן להמשך הברייתא: שעה

ששית

-

מאכל תלמידי חכמים.

מכאן ואילך,

הויא אכילתו

כזורק אבן לחמת!

שאינה מועילה לגוף כלום.

אמר אביי: ולא אמרן

דלא מהני,

אלא

היכא

דלא טעים מידי מצפרא. אבל

אי

טעים מידי מצפרא לית לן בה!

שאז אפילו אם מאחר אכילתו עד אחר חצות היום, עדיין היא מועילה לגוף.

אמר רב אדא בר אהבה: מתפלל אדם תפלתו בבית המרחץ!

מיתיבי

: ג' חדרים היו במרחצאות שלהם. החדר הפנימי שבו היו מזיעים ורוחצים, והאמצעי שאליו נכנסו לאחר הרחיצה ושם לבשו את חלוקם, ואחר כך יצאו לחדר החיצון לגמר הלבישה ולנוח מיגיעת המרחץ.

ותניא:

הנכנס לבית המרחץ

-

מקום שבני אדם עומדים שם לבושים,

שהוא החדר החיצוני,

יש שם מקרא ותפלה!

כלומר, מותר לקרות שם קריאת שמע ולהתפלל.

ואין צריך לומר

שמותר שם ב

שאילת שלום.

ו

כן

מניח

שם

תפילין, ואין צריך לומר

שאם כבר הניחן בחוץ

שאינו חולץ

אותם לפי שאין על החדר החיצון תורת מרחץ כלל.

מקום שבני אדם עומדים

שם

ערומים ולבושים,

שהוא החדר האמצעי שבמרחץ, יש בו מקצת תורת מרחץ. הלכך

יש שם שאילת שלום

[אף ששלום הוא משמותיו של הקדוש ברוך הוא], אבל

אין שם מקרא

קריאת שמע

ותפלה. ואינו חולץ

את ה

תפילין

אם כבר הניחם. אבל

אינו מניח

אותם לכתחלה.

מקום שבני אדם עומדים

שם

ערומים,

והוא החדר הפנימי שבמרחץ,

אין שם שאילת שלום,

לפי שזה אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא,

ואין צריך לומר

שאסור

במקרא ובתפלה. וחולץ

את ה

תפילין

אף אם כבר הניחם,

ואין צריך לומר

שאם אוחזן בידו

שאינו מניחן

לכתחלה .

וקשיא לרב אדא בר אהבה, דמדסתם ואמר "מתפלל אדם בבית המרחץ" משמע דבכל החדרים מתיר. [ר"ן].

ומשנינן:

כי קאמר רב אדא בר אהבה

שמותר להתפלל שם,

במרחץ שאין בו אדם

קאמר. ואין איסור מקרא ותפלה אלא כשיש שם בני אדם ערומים, משום שאסור לומר דבר שבקדושה כנגד ערוה.

ודחינן:

והא אמר רבי יוסי בר חנינא: מרחץ שאמרו

בו שאסור בדבר שבקדושה - אסור

אף על פי שאין בו אדם

ערום. שכיון שהדרך לעמוד שם ערומים כבר הוחלט כמקום מכוער .

וכן

בית הכסא שאמרו

בו שאסור בדבר שבקדושה - אסור

אף על פי שאין בו צואה!

שכבר פינוה משם) .

ומשנינן:

אלא כי קאמר רב אדא

בר אהבה שמותר להתפלל במרחץ -

בחדתי

קאמר. שעדיין לא רחץ בו אדם מעולם, ורק הזמינוהו לשם מרחץ. הלכך עדיין אין בו תורת מרחץ.

ותו מקשינן:

והא

אף בזה

מבעיא בעי ליה רבינא: הזמינו לבית הכסא

ועדיין לא נשתמשו בו בפועל,

מהו?

מי אמרינן

"יש זימון"

וכבר חל בו דין בית הכסא שאסור בדבר שבקדושה,

או

דלמא

"אין זימון",

ואין נאסר משום הזמנה בלבד עד שלא ישתמשו בו. ולא איפשיטא ליה לרבינא הך איבעיא.

ומסקינן לקושיין:

לאו הוא הדין למרחץ,

דאף בו יש להסתפק שמא אסור אף בחדתי? ואם כן, היה לו לרבינא לפשוט את ספיקו מהא דאמר רב אדא [שהיה לפניו] "מתפלל אדם בבית המרחץ", ד"אין זימון", מאחר ומיירי בחדתי.