Versão em texto deste daf: original e tradução
Shabat 108a — o Talmud em português
Shabat 108a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Shabat 108a
אמר אביי: האי מאן דתלש
פיטרא
פטריות
מאונא דחצבא,
מאוזן הדלי, שגדל שם על המים -
מיחייב משום עוקר דבר מגידולו.
מתיב רב אושעיא: תנן
[לעיל צה, א]:
התולש
בשבת
מעציץ נקוב, חייב, ו
משאינו
נקוב, פטור.
והרי לכישותא ולפיטרא יש הפסק ביניהם לקרקע, ודינם כעציץ שאינו נקוב, ולמה יתחייב עליהם?
ומתרצינן:
התם
-
לאו היינו רביתיה!
שאין הדרך לזרוע בעציץ שאינו נקוב ואין זה "מקום גידולו".
הכא, היינו רביתיה
כך הוא עיקר גידולן של הכשותא והפיטרא.
שנינו במשנה:
חיה ועוף ...
והחובל בהן חייב.
אמר רב הונא: כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור.
אמר רב יוסף: מאי קמשמע לן
רב הונא? האם בא להשמיענו
דאית ליה עור
לעוף? והרי
תנינא
לענין זה במתניתין:
החובל בהן חייב,
והטעם הוא משום דיש להן עור?
אמר ליה אביי: טובא קמשמע לן
רב הונא!
דאי ממתניתין, הוה אמינא
שאף שיש לעוף עור, בכל זאת,
כיון דאית ביה ניקבי ניקבי,
במקום שורשי הנוצות,
לא
כתבינן עליו, דבעינן שהכתיבה תהא שלימה ולא מופסקת [כדילפינן מ"וכתבתם" שתהא כתיבה תמה].
קמשמע לן
רב הונא דכתבינן.
כדאמרי במערבא: כל נקב
שהוא קטן עד
שהדיו עוברת עליו
וסותמת אותו
אינו נקב!
כיון שלא נראית בו האות חלוקה לשתים. ונקבים אלו שבעור העוף אף הם קטנים הם, והדיו עוברת עליהם.
מיתיבי רבי זירא
: תניא: נאמר בעולת העוף ושסע אותו
בכנפיו"
ודרשינן
להכשיר את העור
להקטרה על המזבח, שאינו צריך הפשט כעולת בהמה [דמשמע שישסענו ויקטירנו בעוד כנפיו בו, דהיינו כשהנוצה עדיין מחוברת לעור].
ואי סלקא דעתך
שעור העוף
עור הוא
-
היכי מרבי ליה קרא להקטרה?
אמר ליה אביי: עור הוא! ורחמנא רבייה
לעור זה שיקרב על גבי המזבח.
איכא דאמרי: אמר רבי זירא: אף אנן נמי תנינא
כרב הונא, דעוף יש לו עור. דתניא:
"בכנפיו", לרבות את העור.
אי אמרת בשלמא עור הוא, היינו דאיצטריך קרא לרבוייה. אלא, אי אמרת לאו עור הוא
-
אמאי איצטריך קרא לרבוייה?
והרי הוא ככל בשר עולת העוף, שנקטר כולו על גבי המזבח?
אמר ליה אביי: לעולם אימא לך לאו עור
הוא. ו
בכל זאת
איצטריך
קרא. ד
סלקא דעתך אמינא, כיון דאית ביה פירצי פירצי,
נקבים -
מאיס
להקרבה.
קמשמע לן
דכשר הוא.
בעא מיניה מר בריה דרבינא מרב נחמן בר יצחק: מהו לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור?
אמר ליה
רב נחמן בר יצחק:
אם יבא אליהו, ויאמר!
והוינן בה:
מאי "אם יבא אליהו ויאמר"
והרי אליהו אינו יכול להורות באיסור והיתר, שהרי "לא בשמים היא"?!
אילימא
שיבא ויאמר
אי דאית ליה
לדג
עור אי דלית ליה עור,
שהוא דבר שבמציאות?
אי אפשר לומר כן. ד
הא חזינן דאית ליה עור?!
ועוד, התנן
במסכת כלים:
עצמות הדג ועורו
שעשה מהם כלי -
מצילין באהל המת,
שמה שבתוכם אינו טמא כאשר יש על הכלי צמיד פתיל. לפי שכלים אלו אינם מקבלים טומאה, וכל דבר שאינו מקבל טומאה הרי הוא חוצץ בפני הטומאה.
הרי, שעור הדג נחשב לעור. שאילו היה כבשר הדג היה מקבל טומאה כמו כל אכל? ומשנינן:
אלא, אם יבא אליהו ויאמר אי פסקא זוהמא מיניה אי לא פסקא זוהמא מיניה
דעור הדג. שכל זמן שיש עליו זוהמא אינו כשר לכתיבת תפילין.
שמואל וקרנא
[שם אמורא]
הוו יתבי אגודא,
על שפת
דנהר מלכא,
בבבל,
חזינהו למיא דקא דלו ועכירי
שגבהו גלי הנהר, ונעשו המים עכורים.
אמר ליה שמואל לקרנא
: הואיל ואין הרוח מנשבת עתה, ודאי גובה הגלים הוא משום ד
גברא רבה קאתי ממערבא,
מארץ ישראל,
וחייש במעיה, וקא דלו מיא לאקבולי אפיה קמיה!
שלכבודו גבהו המים, כדי לעשות מחיצה סביבו כשהוא נפנה על דופני הספינה [פירוש אחר, שיקנח במים].
זיל, תהי ליה אקנקניה!
לך והריח בקנקנו, אם יין הוא או חומץ, כלומר בדקהו אם חכם הוא אם לאו.
אזל
קרנא,
אשכחיה לרב.
מצא שאדם זה הוא רב, שהגיע מארץ ישראל.
אמר ליה
לרב:
מנין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה?
אמר ליה
רב:
דכתיב
גבי תפילין
"למען תהיה תורת ה' בפיך".
ודרשינן:
מן המותר
בפיך
הראוי לאכילה, דהיינו, בהמה טהורה.
שוב שאלו:
מנין לדם שהוא אדום
שרק דם במראה אדום מטמא את האשה בטומאת נדה?
אמר ליה רב:
שנאמר "ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם".
הרי, שדם הוא אדום, ולגבי נדה כתיב "דם".
שוב שאלו:
מנין למילה ש
היא
באותו מקום?
אמר ליה רב:
נאמר כאן
במילה
"ערלתו", ונאמר להלן,
גבי ערלה באילנות,
"ערלתו". מה להלן דבר שעושה פרי, אף כאן דבר שעושה פרי,
דהיינו מקום שהוא פרה ורבה. אמר ליה קרנא:
אימא
שהמילה היא ב
לבו. דכתיב "ומלתם את ערלת לבבכם"?
ו
אימא
שימול
באזנו. דכתיב "הנה ערלה אזנם"?
אמר ליה רב:
דנין "ערלתו" תמה מ"ערלתו" תמה.
שבמילה ואילן כתב "ערלתו".
ואין דנין "ערלתו" תמה, מ"ערלת", שאינה תמה,
שאין מפורש בה ערלת מה היא.
אמר ליה
רב:
מאי שמך?
אמר ליה:
קרנא!
אמר ליה: יהא רעוא דתיפוק ליה קרנא בעיניה!
לפי שבא לנסותו אם הוא חכם.
לסוף, עייליה שמואל
לרב
לביתיה. אוכליה
האכילו
נהמי דשערי
לחם שעורים
וכסא דהרסנא
דגים קטנים מטוגנים בשמנן,
ואשקייה שיכרא,
ששמואל היה רופא וידע שכל אלו דברים המשלשלים,
ולא אחוי ליה
לא הראה לו היכן
בית הכסא כי היכי דלישתלשל,
שעל ידי כן שימתין ינוקה מהפסולת שבמעיו.
לייט רב,
קילל
ואמר: מאן דמצערן
-
לא לוקמוה ליה בני
לא יתקיימו לו בנים.
וכן הוה!
והא דאמר רב לעיל דילפינן למילה שהיא באותו מקום, מאילן, הוא
כתנאי.
דתניא:
מנין למילה ש
היא
באותו מקום?
נאמר כאן "ערלתו" ונאמר להלן "ערלתו"
-
מה להלן דבר שעושה פרי, אף כאן דבר שעושה פרי, דברי רבי יאשיה.
רבי נתן אומר: אינו צריך
ללמוד ממקום אחר. אלא
הרי הוא אומר
במילה עצמה:
"וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו",
משמע שהמילה ב
מקום שניכר בין זכרות לנקבות.
תנו רבנן: כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה, ועל גבי עור חיה טהורה,
ועל גבי עור נבלות וטרפות שלהן,
אעפ"י שהוא אסור באכילה, כדמפרש לקמן.
ונכרכות
הפרשיות
בשערן
של בהמה וחיה טהורה, ואח"כ מכניסן לתוך הבתים של התפילין,
ונתפרות
הבתים
בגידן
של אלו.
והלכה למשה מסיני
היא
שהתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן
של אלו.
אבל, אין כותבין
תפילין
לא על גבי עור בהמה טמאה, ולא על גבי עור חיה טמאה. ואינו צריך לומר
שאין כותבין
על גבי עור נבלה וטרפה שלהן.
ואין נכרכין בשערן ואין נתפרות בגידן
של בהמה וחיה טמאים.
וזו שאילה שאל בייתוסי אחד את רבי יהושע הגרסי: מנין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה?
אמר ליה:
דכתיב "למען תהיה תורת ה' בפיך",
ודרשינן:
מדבר המותר בפיך.
שאל הבייתוסי:
אלא מעתה, על עור נבלות וטרפות
של בהמה וחיה טהורים נמי
אל יכתבו?
שהן אסורין באכילה.
אמר לו
רבי יהושע הגרסי:
אמשול לך משל: למה הדבר דומה, לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגו
ה
מלך ואחד הרגו איספקליטור,
הממונה לכך מהמלך.
איזה מהן משובח?
הוי אומר זה שהרגו מלך!
והכי נמי הנבלות וטרפות שלקו על ידי בוראן משובחות מהכשרות שנשחטו בידי אדם.
אמר לו הבייתוסי:
אלא מעתה יאכלו
הנבלות וטרפות?
אמר ליה
רבי יהושע הגרסי:
התורה אמרה "לא תאכלו כל נבלה", ואת אמרת יאכלו?!
אמר ליה
הבייתוסי:
קאלוס
משובח טעם זה שאמרת.
מתניתין:
אין עושין הילמי בשבת
אסור לעשות מי מלח מרובים כדי לכבוש בהם ירקות, מפני שהוא מתקן בכך את הירקות, שעל ידי כן הם נשמרים לזמן ארוך, ואסור מדרבנן משום דדמי למלאכת מעבד, שמולח את העור כדי שיתקיים.